פעם הייתה אישה שכל הזמן נתקפה בעוויתות השראה. רעיונות עלו ונכנסו בה כרוחות רפאים, מעירים ניצוצות של מחשבות מקוריות בלי הפוגה. אך היא כמעט ולא זכתה להפוגה ממרוץ החיים ואפילו לא טרחה להצפין עט ופנקס במעילה. רעיונות עלו ויצאו מתוכה אך היא לא כתבה וברגע שהתפנתה לכתיבה,  היה עליה להמציא ולהניח לתסכוליה להיהפך לשירה אפורה ומרה.

"האם תסכול מסוגל להצמיח כנפיים?" שאלה את עצמה.

מבוך החיים לכד את מחשבתה המתבוננת כלוע לביאה בגודל שמים. העיניים הרושמות את המראות והמילים המדוברות הושתקו מפאת תשישות קיומית.

"למען הכתיבה יש להותיר אויר בריאות, להתבונן ממרחק על החיים."

היא שמעה את זה לא פעם מפי סופרים וכותבים, אפילו קראה על כך אצל טולסטוי. אבל כעת חשה את החיים נצרבים בבשרה. המרחק נמחק והחיים התקרבו, היא מצאה עצמה בתוכם מתרוצצת מפינה לפינה. עכברוש במרוץ אחר הסדר והניקיון, עמידה בזמנים, מחוגי השעון היו לכלא רשמי. המרחק היה חיוני.

והיא הייתה רחוקה מהכתיבה. היא התרחקה ממה שהכתיבה דורשת בכדי שיהיו המילים זורחות. היא התעייפה. גם התמימות לא נכחה עוד בחדר. הדמויות לא לבשו תנועה חיה. ניסיון החיים עייף אותה כל כך והיא איבדה משמעת ומשמעות. הכתיבה זקוקה לחלומות גדולים, לכוח ולתאווה בכדי לפרוץ את גבולות הקושי והייאוש שעומדים כגדר בין כוחה לבין התגשמות החלום על כתיבה.

מודעות פרסומת