אני פותחת את ספרה של המשוררת רחל חלפי "פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף" ומחפשת אחר עקבות קולה הנשי, אך קולה אינו רק נשי, הוא אוניברסאלי. כוחה הוא של מדיום, שבזכות עדינות נדירה ורגישות לאין קץ, מצליחה להשמיע את כל קולות העולם. אינסוף יצורים מדברים מתוך עטהּ.

אך לפעמים מגיחה מבין היצורים ילדה יתומה ובוכה ובוכה וזה קולה של רחל ואני יודעת בוודאות שאני שומעת אותה.

"במאוד מאודך רצית ניסית

הכל לזולת ניסית בכל מאודך המאוד עשית למעני

עשית ניסית בכל מאוד מאודך עד מאוד נתת

בשבילי עשית בלי

להרגיש שיותר ממאוד עשית

שיותר ממה שמאוד יכולת

להרגיש עד כמה שבכל

כולך נתת לי רצית ועוד ועוד

בכל מאודי יודעת אני שבכל מאודך

את מאוד מאודי שאפת

לחזק לחזק עד מאוד להלביש להגן להקשיב

לחבק כל מאוד מאוד לחבק לחבוק

עד מאוד מאודך בכל

בכל מאודך

אמי

ואז  אמי

מאוד חדלת לידי

היות…" (12)

זהו קול הילדה המתנדנדת על נדנדת המילים. הילדה המתבוננת ביצורים וחומלת עליהם.

"אני מתגוששת בוץ אני

ואת

ממריאה מעלי

רושמת במכחול עדין

את סימני

הקליגרפיה

של החיים." (8)

פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף הוא הספר המבשר על "ספר היצורים" ובו שירים רבים שימצאו את דרכם אל אכסניית היצורים,  אשר תראה אור בשנת 2011 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אך כעת, בשלב זה, הוא ספר של יתומה בעלת עין ואוזן נדירים, הנפרדת מאימה בעזרת המילים, שמגלות לה את מלכותה בממלכת השירים והיצירה, רק כך היא מצליחה לומר לה מילות פרידה.

הספר הזה הוא גם המבשר של הספר "תמונה של אמא וילדה" שיצא לאור בהוצאת קשב לשירה בשנת 2010.

רחל חלפי מתבוננת בעולם במלוא עוצמת האהבה. היא אוהבת את האבן והפרח והעץ והפרפר.

"העולם הפך לי לרפסודה

משיט אותי

אל יעד לא אדע

מה לעשות אני מאוהבת בעולם." (97)

האהבה הזאת היא המנוע לכתיבה, היא הרוח הנושבת בעדה. בזכות האהבה נפתחים שערי ליבה לצומח, לדומם ולחי. לכן כתיבתה כה גועשת ובלתי נדלית, לכן הסקרנות לגלות והחוש השישי שמפענח את סודות החיים על דיוקם, וזאת רק מתוך התבוננות וכוונה ולא מתוך השתייכות למחקר אקדמי. מחקר הנובע מאהבה טהורה שכזו, מחקר חופשי של מכשפה אמיתית וטובת לב שאוהבת את העולם. מכשפה אשר יעודה לתקן את הכאב והיא מתבוננת בסבל כמו גם ביופי ומבקשת לפענחם. לעתים קרובות היא מוסיפה לקדרת הכישוף שלה גם תבליני הומור משובחים ושולפת את העוקץ מן הכאב האנושי ומגישה את שיריה בעדנה כתחבושת על פצע פתוח. היא יורדת לכרות מחצבים נפשיים, היסטוריים, שכרוכים בזיכרון ונושאים את עולמה. בצופן הגנטי שניתן לפצח בזכות הכתיבה, בו טמונים כל הסודות הנדרשים כדי לחיות. היא יורדת לקרקעית החוכמה. אל הידיעה שמעבר לידיעה. אל המטאפיסיקה והאלכימיה הפנימיות, הבשריות, הנפשיות. להוציא מתוך ההריסות ניחוח נשימה.

בשיר "אניצים" האהבה מובילה אותה להתבוננות ארוכה בקשיש שעומד במעבר חציה. היא עומדת מאחוריו, חשה בתנועתו, מתבוננת בשערו הלבן כבזוג כנפיים בעלות מעוף חלומי של מלאך הנשא ברוח. היא רואה את שבריריותו, נוכחותו הארעית, הפגיעה.

"איש קשיש עומד במעבר חציה

גבו אלי

האור אדום

הוא רוגע

לרגע

לפני השצף

משני צדי ראשו

שני מפרשים לבנים

של אניצי זקן ושפם עבות

מתנפץ

כחצאית בלרינה צחורה

היצור הדו כנפי הזה

הלבן האורירי

יכול היה להיות בשבילו

כנפי מלאך

לשאתו למרום

מגבו אני רואה

את בוהק חוטי הזוך

אני רואה חיים שלמים

מתחבאים בכמוסת השיער הזה הכסוף

אני רואה את חלומותיו התמוהים

את דימוייו העצמיים (המופרכים)

שניבטו בו מתוך ראי נועז

לשאת את חייו

הנפולים

אני רואה את העידור והדישון והגיזום

הסבלניים  האיטיים  המקוים עד בלי די

שהשקיע בגיזת הכסף הזו

ואני יודעת שבכל רגע

פצצה

או טיל משובש דעת-

עשויים מתכת ושטן-

עלולים

לפזר ברוח זלעפות

את פלומת הסביונים הצחורה שלו  שלנו"(48)

לאדם גורל כשל פרח הנישא או נידף ברוח, צמיחה איטית מזרע וצמיחה כלפי מעלה אל השמש ואז אל עבר הלובן והשבריריות ובעצם בכל רגע עלול להנשף ולעוף ברוח.

לכן כה חיוני חדר חושך בעולם. זה המקום שבו אפשר להצטמצם לכדי נקודה אחת. להיהפך ליצור עוברי להסתתר ברחם החושך ולהיות מוגנת לחלוטין, עטופה ובלתי פגיעה. לשם הולכת חלפי בספרה "פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף" בשיר "חדר חושך":

"אני נכנסת לחדר

החושך

העולם חדל

העולם מתחיל

בחשאי

אני מגלגלת מתוך עצמי

את סרט המצלמה הסודי

באגן כמוס

מטבילה אותו

ושם

הוא הָרֶה

בשקט  מהו הדבר

המתחיל לזוע בתוך גופי

אתות עדין

עֻבָּר

אט לובש צורה   שריר

בתוך ערפל לוקח אותי

למקום עלום  בלוע

לש בחושך הלחוש

מדבר בי קול

חוקק

מלים

שלא הייתי מעלה

בדעתי

אחר כך –

חוצה מדעתי –

אני תולה לחשים

על החבל

ואותי עד יובש

אחר כך –

חוצה מדעתי –

מנפצת את החושך

פתאום באור

התמונות מוטחות בי

אני מוטחת בהן

ניר דק

ונפץ

הבוהק מכה

אני ניגרת

אור סומא

מוחק

אני משוטחת

ללא

כלום (40)

האם יש שני עולמות שהם אחד? עולם אחד שנגמר ומתחיל, או שני עולמות נפרדים? על פי השיר הזה קיים עולם אחד מן העבר שנהפך לנצח בסרט הצילום ואז הכל נהפך להווה. הכל תלוי בזמן ובמקום ובחדר החושך הזמן נעצר ומתחיל זמן אחר, זמן רחוק מן העולם. היא מגלגלת מתוכה את סרט הצילום, ומפתחת את תמונות הנפש. חדר החושך הוא שולחן הכתיבה.

שם בחושך מדבר בה קול. חדר החושך הוא הר סיני, בו היא מנפצת את החושך כאת לוחות הברית. שם האור מוטח בה וחלה התפוצצות, הבוהק מכה ומסנוור עד התרוקנות מוחלטת, עד שאי אפשר עוד להתבונן. התמונות יוצאות לאור וחלה התרוקנות נפשית שמובילה אותה חזרה לחדר החושך, לעלות שוב אל ההר ושוב להניח לקול לדבר בה ושוב לנפץ את החושך ושוב לעלות על ההר.

עלייה נוספת לאותו הר מצאתי גם בספרה "נוסעת סמויה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999). בשיר האחרון בספר הנקרא "מדרגות הנסתר". השיר עצמו בנוי כמדרגות ורב בו הנסתר על הנגלה.

"והיו שם מדרגות מדרגות

מאירות בתוך חלל מואר

וידעתי כי אלה הן

מדרגות הנסתר

       והיה זה חלקיק

       בתוך זמן נפער

       והיתה בת קול שאמרה:

       מדרגות הנסתר

              והיה זה רגע דקיק מדק

               עם שובל ארוך ורך של שקט לבן

               והיתה בת קול שאמרה לא אמרה דבר

               ורק צליל

               הדהד

               באדוות אויר ואור:

               מדרגות הנסתר

                       ועמדתי שם

                        גם יֵשְׁנה

                        גם איננה

                        אם למרגלות

                        אם מעל

                        למדרגות האור והצל האלה

                                  ולא ידעתי

                                 אם עלי

                                 לעלות

                                  במדרגות הנסתר

                                  אם עלי

                                  לרדת. (95)

  דמויות שונות אני שומעת בקולה. לעתים קרובות היא משאילה את גופה, להשמיע קולות של יצורים אחרים. לעתים קרובות, כמו גם בשיר מדרגות הנסתר, חלפי היא נביאה שהקול מבקש לדבר בה. לעתים שבה דמות הילדה היתומה המיועדת לנבואה, ובפעמים אחרות קולה הוא קול מכשפה – משיחי המבקש לגאול את העולם, להעניק לו ארוכה בהומור ובחמלה, לתקן את הכאב. לא לפסוח על אף יצור חי צומח או דומם, כי לכל יצור חי יש משמעות והזדקקות למבט ולאהבה וזה יהיה תיקון לסבלו בעולם הזה.

זו עמידתה מול העולם, אישה גדולה הפורשת את עיניה האינסופיות ואת ליבה האדיר להעניק קול ומבט לכל יצור, כי באהבה ובהענקת המשמעות קיים מרפא.

גופה/קולה נושא בתוכו סתירות רבות, כמו שהיא כותבת בשיר "איך" בספר "נוסעת סמויה", סתירות הנוצרות מתוך הדחף להעניק את חמלתה לזולת,לאביה,לאימה ואי יכולתה להכיל לעתים את האנוכיות המניעה אותה לכתוב. כמובן שאין זו אנוכיות, אלא הישרדות, אך ליבה החומל על האחר אינו מניח לה להתפנות לעצמה:

"איך להכיל בתוכי

את הנחש המתפתל של

מקלעת הסתירות

של הגוף שלי המתקפל

בסבלו של האיש הזה היקר לי

הממלא את כולי

ימים ולילות ושנים  ואת

העובדה שכרגע סופסוף התפניתי

בקפה המפנק הזה

לכתוב בעט הרך הזה את המלים

החלקיות האלה  ואת

אי הרצון שלי להכיל את המלים האלה  את הקבּיִם האלה

של הפִּסְחות המדדה בכל זאת

בכוחות אחרונים ברקוד הצולע של

המלים האלה הממלאות את בורות –

הכאבים  ואת הבושה העולה בחזי

על שאני כותבת בכל זאת את הדִדוּי

המנודה הזה  ואת הזעם המשתק העולה בי

על שאינני עושה די בשבילו

ומה שאעשה

לא ימתיק את רוע

נחש – הגזרה המקיש  המקיש

בבשר

התם."(53)

 כבר בספרה הראשון "שירים תת ימיים ואחרים" ניתן לגלות בשירתה את שלל הדמויות והקולות שהזכרתי ובעיקר את המדיום, המכשפה – ילדה, שלה כוחות להתבונן בעולם בחמלה ולגלות את סודות יצוריו מתוך כישרון התבוננות מיסטי טבעי.

למרבה היופי, בקובץ השירים "משירי דולורס המטורפת" שבספר "שירים תת ימיים ואחרים" נמצאת תמצית הפואטיקה של חלפי.

משירי דולורס המטורפת

1.

אני הילדה

שמעל מיטתה

צוחקים אלילים מקסיקנים

עונות חולפות, שמש מולכת

ופירמידות אינן מתהפכות

עתיקות רבות ישנן בארץ מחיקו

ואני הקטנה שבהן (26)

דולורס, ילדה עשויה מזכוכית שדרכה אפשר להתבונן ולראות רחוק. שוב שבה דמות המדיום שהיא גם מצלמה האוגרת בתוכה תמונות.

"…אתמול מישהו הסתכל דרכי חזק מדי

וראה רחוק עד איי באלי

ורכב על גב לויתן כחול באיי באלי

ואז נשברה לי הזכוכית

להמון חתיכות

ונדקרתי ונדקרתי ונדקרתי

והייתי זכוכיות זכוכיות

בהמון שלוליות אדומות…" (28)

גם הילדה דולורס מסתכלת בתוך שפופרת קלידוסקופ כמו חלפי המתבוננת בעולם.

"מחפשת גורים לאמץ

אפרוחים מתים להחיות

יהלומים חבויים באשפה" (29)

את היהלומים שהיא תמצא, דולורס לא רוצה לקחת לעצמה, היא רוצה להעניק אותם לפליטים מתחבאים.

"כשהיה מצלם אותי

היה מצלם אותי בחשיפה כפולה…"

כלומר היה רואה אותה בעבר הווה ועתיד ביחד, רואה את כל שכבות הזמן שבה וזו הראיה של העתיד.

דולורס היא מובייל של זמנים וגלקסיות נשברות. ילדה שבירה בעלת כוחות על.

"עלי לצבוט את עצמי חזק

כי שעת חילופי התמונות במוחו

מתקרבת." (30)

המוח הוא מוחו של אלוהים ודולורס חושבת שחייה אינם אלא חלקיק בחלומו של אל ישן שחולם אותה באהבה. עליה לשמור על עצמה שלא תשקע בחלומו, שאם ישכח אותה תישמט כפירור מבין אצבעותיו העצלות. כך גם אני מקווה ויודעת שחלפי לא תפסיק לחלום כדי שיוכלו כולם להמשיך ולשחות ולהפליג באוקיינוס ליבה הרחב בין גלי שיריה המכשפים, המרפאים.

מודעות פרסומת