כשאבא חלה מצבי הנפשי התדרדר ונהגתי לצעוק על אנשים ללא סיבה ולהתפרץ בבכי. הטיסה לבית החולים ברוצ'סטר מינסוטה ערכה יומיים. אבא שרע במרכז מטוס הנוסעים על אלונקה מחופה בסדין, כשבאפו נושפת רוח מבלון חמצן. פניו לא נראו לעיני הנוסעים האחרים. רכנתי אליו ואמרתי לו:

"אבא, אתה  סוד." ונשקתי למצחו.

המטוס נחת בשדה התעופה בשיקגו. קניתי שם ספר שירה של קיטס כרוך בכריכה אדומה. אחר כך החלפנו מטוס והגענו אל שדה תעופה מושלג. משם עלינו על מטוס נוסף והגענו לבית החולים הטוב בעולם. אך כבר באותו ערב רופאה כהת מבט ונמוכת קומה בדקה את אבא וכעבור רגע פסקה שהוא חלש מדי ואין הוא מסוגל לעבור השתלה ושעלינו לעזוב מיד. אבל אבא לא הסכים וסירב בתוקף ואמר שהרופאה הזו היא בעצם איראנית שונאת ישראל. נשארנו שם במשך שלושים ימים ארוכים וקרים. שכרתי חדר בבית המלון שעמד מעבר לכביש. החלונות בחדר הזה היו תמיד נעולים וריח טחב כבד עלה מן הוילונות. המסדרונות הארוכים שמחוץ לחדר גילו מאות דלתות נעולות שמאחוריהם הסתתרו אלפי אנשים זרים. מדי יום ישבתי בבית החולים, לצד המיטה של אבא, כשבחוץ סופת שלגים משתוללת והמעלות צנחו לעשרים מעלות מתחת לאפס. ניהלנו שיחות ארוכות ובחוץ עטו הכבישים מעטה קרח בהיר. אך בחדר שררה חמימות שעד כה לא ידענו יחד. במורד הרחוב, גיליתי חנות של צבא הישע ושם בארגז ישן מצאתי ספר שירים בעל כריכת נייר כחולה ואדומה כצבע הדגל האמריקאי. שילמתי עבורו רבע דולר. זו הייתה אנתולוגיה של משוררים אמריקאיים. פתחתי אותו וקראתי לראשונה את שירתה של עדנה מיליי ואמילי דיקנסון, וולט ויטמן וואי. אי. קמינגס. אך יותר מכל הצטערתי שלא הבאתי עימי ספר בעברית.

כל הזמן קיוויתי שאוכל לברוח משם, שאם אלמד מספיק טוב את אחד השירים באנגלית ואשנן אותו עד שאוכל לקרוא אותו מתוך ליבי, אקנה כרטיס טיסה לניו – יורק ואתחיל בחיים חדשים. ידעתי שעליי לברוח כי דבר מה נורא עומד לקרות, דבר מה מזעזע שיגרום לי לאבד את שפיותי. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאני נוסעת לניו – יורק ובליבי בוערת אש מכלה שלא ידעה כיצד לפרוץ החוצה. אש שהחלה לכלות חלקים מנפשי. להבה שגדלה והתלהטה ולא ניתן לה מקום לפריצה בתוך החדר הקטן והמחניק שבבית המלון. רציתי לברוח לניו יורק ולהציל את עצמי.

"אבא, אני נוסעת לניו יורק." אמרתי לו.

"את לא יכולה לנסוע. את לא שייכת לשם. את ישראלית." הוא אמר.

"אבל אני לא רוצה להיות ישראלית. אני רוצה להתחיל בחיים חדשים."

"את לא יכולה. את שייכת לארץ ישראל. אין לך מקום אחר. מה את חושבת שניו יורק שונה מתל אביב?" הקשבתי לו ולא הבנתי למה הוא מקלל אותי ככה. למה אני חייבת להיות חלק בלתי נפרד מהמקום הקשה הזה, הבלתי אפשרי? למה אני חייבת להיות ישראלית? אני עדיין צעירה. אני יכולה להיות כל מה שארצה, חשבתי ויצאתי מהחדר אל אולם רחב ודומם מרופד בשטיח אפור מקיר לקיר, שסביבו ניצבו פתחים לחדרים פרטיים. באמצע האולם עמד שולחן האחיות, מרובע ורחב שתפס את מרבית המקום בחדר הגדול. נעמדתי לצד האחות במשמרת הלילה, אישה מבוגרת ושתקנית ששיערה הקצוץ גילה פנים קרים, רציניים ומפוכחים שויתרו על כל חלום שאי פעם חלמו, אם חלמו, ושקעו רק בנתוני המציאות וכורח ההישרדות. האחות עמדה מאחורי הדלפק ורשמה מספרים ביומנה. אחזתי בספר השירה בידי. הייתי רק בת עשרים ואחת. מפוחדת ומבולבלת. לא היה לי עם מי לדבר וידעתי שלעולם אינני עושה את המעשה הנכון. הייתי זקוקה להכוונה ולאוזן קשבת. פניתי אל פניה הקפואים של האחות ודיברתי בשטף:

"אני שחקנית. מבית החולים הזה אני נוסעת ישר לניו יורק ללמוד משחק בסטודיו של "סטלה אדלר". קניתי ספר שירה ואני מתכוננת למבחנים. מישהו נתן לי מספר טלפון של מישהו שגר שם. אני יכולה לגור אצלו עד שאסתדר. ועוד כמה שנים כשאסיים את הלימודים אקנה לאבא כרטיס טיסה לניו יורק והוא

יבוא לראות אותי. כן, אני שחקנית, וכל הימים והלילות שלי יהיו מלאים בצבעים, בשירים ובמוסיקה. אני ארקוד ואשיר ואחיה. ואחרי ההצגה הקהל יחבק אותי ויגיש לי פרחים. אני אהיה אופליה. לא כמו בלילות האלה כאן בחדר הקטן, בבית המלון, אין שם חלונות את יודעת? אני לא יכולה לנשום. אני יושבת על השולחן הקטן באמבטיה מול הראי הגדול ומתכוננת ומריצה בראש ואומרת שוב ושוב את המונולוג של מגי מ'חתולה על גג פח לוהט', כתב אותו טנסי ויליאמס, את בטח מכירה אותו נכון? אני מגי, אישה שתעשה הכל כדי שתהיה לה קורת גג מעל לראש. אבל אני לא יכולה לסבול את הדמות שלי בראי, אני השמנתי, התעוותתי, אני מכוערת, אז אני מוציאה פינצטה ומורטת את הגבות, דופקת את הראש בראי, כבר חודש שאני לא נרדמת. אני בטוחה שאני חייבת ללכת מפה. אבל בבוקר כשאני באה לחדר שלו הוא שוכב על המיטה שלו לבד, הפנים שלו כל כך רזים וצהובים, אני נכנסת אליו והוא מזדקף וזורח ועיני התכלת שלו מאדימות, מביטות בי. הוא לא אומר כלום אבל העיניים אומרות: "הו, הנה הבת הנאמנה שלי, בבקשה אל תעזבי אותי." אין לו אף אחד חוץ ממני. אין לו אף אחד. את יודעת אם הוא כבר נרדם? אני נכנסת לכסות אותו."

נכנסתי לחדרו ונעמדתי מעל המיטה. אבא הביט בי ומעט הזדקף. החדר היה חשוך. ישבתי תחילה על הכיסא שלצד המיטה, אבל אז חשתי את עומק בדידותו וידעתי כי אין עוד מקום למרחק בינינו. קמתי ונכנסתי מתחת לשמיכתו. אבא חש מבוכה וחייך והסתובב על צדו. שכבתי מאחוריו וכיסיתי את כתפינו בשמיכה. אבא חייך וצחק. אבל כעבור רגע אמר: "תרדי מן המיטה לפני שהאחות תכנס."

"עוד מעט אבא. רק עוד קצת," לחשתי ושלחתי את ידי והקפתי את כתפיו הרזות.

מודעות פרסומת