לאחרונה נתקלתי בכל מיני הערות ושאלות משונות. אחת מהן היא איך היה עבורך המעבר משירה לפרוזה?

לא היה מעבר כזה. מתחילת דרכי בכתיבה, הבנתי שיש לי סיפור שאני חייבת לכתוב. השירים תמיד היו חלק מחיי. ותמיד ידעתי שאשב לכתוב גם את הסיפורים שבוערים ומכאיבים בי.

לאחרונה שמתי לב במיוחד על הדגש שאוהבת התרבות להניח על טירוף המשוררות. אולי גם השאלות האלה נובעות מאותה נקודה. התרבות אוהבת את המשוררות שלה עניות, מטורפות, עם נטיה להתאבדות. עם משוררות חיות התרבות כנראה פחות יודעת מה לעשות. וגם עם משוררות שפויות או בריאות אין לה הרבה נסיון. אני חושבת שלמען הילדות, שעוד מעט יהפכו לנשות העולם, כדאי להאבק במיתוס המשוררת המטורפת.להמציא דמות חדשה. חזקה. לא נשברת. לא מתאבדת. ומוכשרת באותה מידה.

מודעות פרסומת