אני תומכת בהחלטתם.
הסיבה שאני כותבת את הדברים האלה היא משום שספרי "לילה ולואיס", שהיה מועמד בשנה שעברה לפרס, עוסק בדיוק בנושא הזה, בקושי הישרדותם של אמנים בישראל, בקושי לחיות כאן חיי יצירה,  להתפרנס וליצור בו זמנית. באי היכולת למצוא עבודה עבור אנשי רוח, בחברה שמקדמת בעיקר מדע.
לכן, פרס ספיר הוא משמעותי.
השופטים עשו צדק פואטי עם גיבורת ספרי, לילה אבלנש, שמתעקשת להשאיר את ראשה מעל למים בזמן שהיא לא מוותרת על חיי כתיבה. יש בזה מן הטירוף. טירוף בריבוע, מצד אחד לא לסגת מחיי יצירה ומצד שני עצם העובדה שחיי יצירה הם טירוף, חייבת להיות קריאת השכמה לכל מי שיכול ואמור לתמוך בסופרים.
חיי הרוח הם הבסיס הראשון להישרדות ובעיקר כשמדובר באמנות שעוסקת בלשון, בשאלות מוסריות ובתיעוד דברי הימים. זה חייב להיות יותר אפשרי.
התייעצתי בנושא גם עם חברים שאינם מישראל וגם עם כאלה שמישראל, כולם מסכימים איתי. לסופרים ממדינות אחרות יש מספיק קרנות ופרסים. בישראל אין מספיק תמיכה ביוצרים. ולכן חשובה ההתמקדות במקום הזה. זו הסיבה העיקרית. תמיכה בסופרים מקומיים. פרס כזה יכול להיות הצלה. הוא מסוגל לתמוך בסופר לפחות שלוש שנים.
הנה חלק מנימוקי השופטים למועמדות של "לילה ולואיס", אני מביאה אותם לכאן בגלל השורה האחרונה:
"לילה ולואיס זהו רומן מרגש על אהבה ויצירה ובה בעת טקסט מעורר מחשבה על הערכים השליטים בתרבות המערבית העכשווית, תרבות המזכה את גיבורי השוק בכל סוגי ההון האפשריים, בעודה מרוששת את אנשי הרוח ומדלדלת את כוחות היצירה של החברה כולה."
זה בדיוק העניין, התרבות מדלדלת את כוחות היצירה של החברה כולה. חייבים לחזק את מי שההון השאיר מחוץ למשחק.
לכן הפרס הזה חייב להשאר בתחומי ישראל ולחזק את מי שאין לו אחיזה בעולם החומר. חיי הרוח בארץ הם התזונה הנפשית של כל אחד ואחת מאיתנו. שלנו ושל ילדינו ושל הורינו. אסור להקל בזה ראש. אי אפשר לחיות בלי תזונה ראויה. ההשרדות תלויה בחמצן הזה. ביצירה. במילים. בשפה. הספרות מעניקה לחברה מבט על עצמה מבחוץ. זו לא גחמה אישית שלי. זה עניין שנוגע לחברה כולה.

מודעות פרסומת