"עוד בטרם בקעתי אל אוויר העולם שכנה לשוני בפי, הנכס היחיד שיש לי, שאם לא תיבלע במעמקי גרוני תוסיף לגאול או לסבך. ביום שבו אלישע ואני נפגשנו לראשונה, נכלאה לשוני בין השיניים לחך. השריר היחיד בגופי שמסוגל לדבר, השתתק. כך התברר לי עד כמה השריר הזה מסבך. אחרת כיצד הגעתי לכאן לשכב לצד אלישע בן אבויה? גם בשנתו נגלה אלי מבע פניו הילדותי. מבע כזה שמתנוסס רק על פני ילדים פגועים.

זה התחיל בצהרי היום השמיני לעבודתי באקדמיה לאמנויות, כשהיה עלי לנחם את פניו האפורות והרוטטות מחרדה של מנהל האקדמיה, לומר לו משהו נחמד ומתרפס כמו: לא נורא, אתה תעבור את זה, העירייה לא תסגור לך את בית הספר, אתה הרי אדם אחראי.

אבל במקום זה שיחררה לשוני משפט בלתי הפיך: 'היית צריך להתחיל מזמן, לפחות לפני חודשיים, לסדר את ספרי המסים. איזה בן אדם אתה? וחוץ מזה, מה יהיה על עתידי האמנותי?'

כך הפטירה לשוני ישירות אל פניו המיוסרות של מנהל האקדמיה לאמנויות שבה עבדתי כמזכירתו האישית.

'למה את אומרת לי דברים כאלה?' צרח המנהל אל פני ובישר לי מיד על אובדן משרתי. מאותו רגע נשנקה לשוני ונכלאה בין השיניים לחך. לשוני החופשייה, שכוונותיה תמיד טהורות, לשוני הבריאה, הוורדרדה-אדומה-בהירה, שאין בה חריצים, שגודלה פרופורציונלי לפי, והיא גמישה, נוכחת ויוצאת בחופשיות. שתנועתה חלקה מצד לצד והיא לא יבשה או לחה מדי. שהיא חיה ויכולה לרקוד ולשיר, להפיק צלילים. שזזה ומנסה לפרוץ מעבר בין השיניים הקדמיות, אבל הן נעולות, גם הלסת סגורה, היא בקושי נושמת, ונוסף על זה מאמינה בחופש הדיבור וסובלת מהצפות רגשיות, ועל כן חייבת לדבר לעתים תכופות יותר מן הרגיל. ובכלל, כנצר לשושלת דרקוניות היורקות אש בטרם מחשבה, אפשרות כליאת הלהבה לא היתה אלא אסון. מישהו כתב עלי פעם שיר והעניק לעצמו את דימוי הסיסמוגרף, אשר בקרבתי מורה על רעידות אדמה חמורות. כך שללא פעילות לשונית הייתי מתפוצצת. וזה בדיוק מה שקרה לי באותן דקות ארוכות שבהן נכלאה לשוני מאחורי שיני, לאחר שפוטרתי מעבודתי באקדמיה לאמנויות".

(פרק מתוך הרומן היכן שאינם, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011)

תמונה של היכן שאינם

מודעות פרסומת