חשבתי שאי אפשר לחיות את החיים האלה בלי מידה של שחיתות. כה מעט חופש נותר. לפעמים הימים גונבים את כל תאי הזיכרון. כה מעט חופש נותר. הבית הוא כמו חלקת קבר. אני רוכבת על אופניים עייפה, נוסעת וחוזרת עם לב שבור על מדרכה סדוקה. כה מעט חופש נותר. אני כלואה באהבה כמו כלב שמח, לא מבקשת להשתחרר. בכלא אפשר לגדל עציצים, חתולים וילדים והם משיבים אהבה

אפילו קו המחשבה נקטע ונלקח ונשכח. רק הבחילה מבעירה כמיהה לשכוח בשקט, לשבת בפינה, לא להתבלט, לא להישמע, לשבת מאחורי דלת סגורה. לדבר בלחש עם עצמי, להניח לחתולה לגרגר על החזה שלי. ללמד אותי לאהוב

העולם פגום ואני בו פגומה, עוצמת עיניים, מהדקת עפעפיים, שלא אשמע את קול האכזריות, אני מכירה אותה, האכזריות אוהבת כותרות, היא תעשה מעשים מפלצתיים למען כותרת בעיתון. האכזריות נהנית מתשומת לב. טוב הלב מושתק בצילה. לעתים רחוקות מגיח הטוב אל הכותרת

כבר ארבע בבוקר ואני שוכבת במיטה בלי חולצה. החזה שלי מתפלל לנשום בקלות. עולה ויורד בכבדות, מאסתי בדיבור. לאחרונה אני רוצה רק לשתוק לשתוק לשתוק ועוד לשתוק. לא להשמיע מילים ריקות, רגילות, יומיומיות, אני רוצה לשתוק הרבה. לשכב על המיטה ולנשום או לרדת אל המרתף כדי לכתוב

אני בטוחה שאני שוגה באשליות. שהמוח שלי הוזה ושאני חושבת שאני מישהי אחרת. הולכת ברגליים יחפות בין החדרים, מנסה להפעיל כוח לא לי. בטוחה שיש מישהי אחרת בי, שאיני רואה

מודעות פרסומת