"יחסו של הילד אל הצואה הוא חיובי, היא שלו, הוא יוצר אותה באורגניזם שלו, ועל כן היא הארכה אורגנית שלו. משום כן אין הוא מוכן להיפרד ממנה בקלות. נוח לו לעשות במכנסיו משום שכך היא נשמרת והוא יכול להחזיק בה עד שיהיה מוכן להפרד ממנה. גם אחרי שכבר השלים את עשית צרכיו בתוך הסיר, הרי הוא מוסיף לפעמים לשבת עליו כדוגרת וקשה לו לרדת מאחר שאז תילקח צואתו. הוא מוכן לקחת את הצואה ביד, לטעום אותה, להנות מריחה ויש צורך במאמץ אנרגטי מצד האם כדי להביא לפירוד.

אם תהליך של הפרדה נהפך לטראומטי, הרי עד מהרה יבקש הוא בעולם הסובב אותו ממלא מקום וינסה להפכו לשלו במקום הצואה. ההפרדה הטראומטית מן הצואה יוצרת רצון להבטחת קנין ונהפכת למקור הנטיה לאיסוף. כאשר הופכים מכנסיו נקיים הרי מתמלאים כיסיו, ואין סוף לדברים שהוא אוסף: אבנים, חרקים, זכוכיות, צדפים, שיורי עפרון, שרוכי נעליים וכו'.

אנו מתקשים להאמין שאנו אוספים בולים משום שההפרדה מצואתנו יצרה בנו טראומה המהווה דחף מתמיד לצורך לשחר עצמנו בעזרת איסוף מהרגשת חוסר.

כל זמן שהייתה במכנסיו הייתה שייכת לו, אבל ברגע שנשארה מחוץ לתחום החזקתו נעשתה אנונימית וממילא זרה. משוך כך יש להחזיק את הכסף בתוך הכיס ולשמור עליו, שכן עם הוצאתו אין אנו יכולים לדרוש את החזרתו.

קמצנות היא כפיית איסוף שהאלמנט העיקרי שלה הוא צבירה ללא הוצאה. לקמצן קשה הוצאת מעה כהוצאת מאה. אין הערך קובע אלא עצם הפעולה של הקטנת האוסף. הכסף נהפך להמשכו האורגני, וממילא הוצאת כסף מהווה פגיעה כמו מתן חלק מן האורגניזם. יש אנשים שפגיעותם בשטח זה גדולה עד כדי כך שהם מצליחים להתגבר על הנטיה להחזקה רק בעזרת טכניקות מסוימות, כמו שימוש בצ'קים, שאינו מכאיב כמו הוצאת כסף ממש. אחרים מנסים להתגבר על כפייה זו תוך יצירת תנאים דאלוסיויים, כמו קניית דברים יותר בזול כפיצוי על הצורך בהוצאה. האשליה בזה היא שכאילו הזול משכיח את עצם עובדת הוצאת הכספים. אנשים אלה עלולים לנסוע למקומות מרוחקים ולהוציא כספים על נסיעות כדי לקנות מעט עגבניות בהנחה פורמלית בלבד, שאינה כדאית  למעשה אם יושם לב להוצאות הנסיעה, אבל כדאית מאוד מבחינה פסיכולוגית משום שהיא מורידה את המתח הקשור בהוצאת הכספים."

 (מתוך ספר פסיכולוגיה ישן, שלצערי איני זוכרת את שמו)

מודעות פרסומת