"כל הכשלונות הללו דחפו אותי למצוא מחסה בתוך לשכתי הפרטית והתמכרתי לכתיבה. מותקף על ידי המציאות בכל החזיתות, נאלץ לסגת בכל מקום מחמת מיגבלותי, הרגלתי עצמי לבקש מפלט בעולם דמיוני, מקום שם באמצעות דמויות מדומות מצאתי חיים של טעם, רחמים וצדק. באופן אינסטינקטיבי, ועד כמה שידוע לי ללא כל השפעה ספרותית, גיליתי בעצמי את חוש ההומור, אותו נשק נפלא ומבורך המאפשר לאדם להוציא את העוקץ מהמציאות בו ברגע שהיא מתאכזרת כנגדו. תמיד החיש ההומור את עזרתו לי. מאחורי שריונו חשתי את עצמי בטוח ובלתי מנוצח; הוא היה חבר מעודד, מקור כח לו חייב אני את נצחונותי היחידים על אויבי. איש לא הצליח לגזול את הנשק הזה ממני, והנני מוכן להטותו כנגד עצמי, שכן דרך ה"אני" וה"אותי" אני פוגע בנסיבות שבהן אני נלחם. הומור הוא הצהרת כבוד, הכרזת עליונותו של האדם. יש אומרים, פתאים מלומדים לנוכח התקפותי על עצמי, שיש בזה משום מאזוכיזם, שנאה עצמית, אקסיביציוניזם ושחצנות. אני מרחם עליהם. האמת היא שה"אני" אינו קיים, והנשק אינו מכוון כנגדי אלא כנגד ההוויה האנושית דרך כל גלגולי הנשמות החולפים של ה"אני" או ה"אותי". אני מנסה להיאבק באמצעות צחוקי ולעגי, נגד השעבוד הביולוגי, מוסרי, רוחני ומטאפיזי שהוטל עלינו מבחוץ, שהוכתב לנו כמו איזה חוק נירנברג, ולא רק כנגד כשלונותי שלי הנני מרים את קולי הלעגני. אי הבנה זאת היתה לי תמיד מקור לרגשי בדידות היות ואין דבר המבודדך יותר מאשר בהושיטך את ידך באחווה של הומור לאלה המבוצרים בתוך הערכת עצמם עיוורת ומנופחת מאחורי הקירות העבים של הממלכה הזעירה והרגשנית ששמה "אני".

באותה תקופה התחלתי סוף סוף להתעניין בבעיות חברתיות ורציתי לכתוב אודות עולם שבו אין הנשים חייבות לשאת את ילדיהן על גבן. אולם כבר ידעתי שהצדק הסוציאלי לעולם לא יהיה לצידי יותר מצעד ראשון לקראת המטרה העיקרית: שהאדם יטול את גורלו בידיו. התחלתי לחשוב על אודות האדם כעל נסיון מהפכני, כהתקוממות נגד העובדות הבסיסיות של מיגבלותיו הביולוגיות. בכל פעם שהבחנתי בסימני זיקנה ועייפות חדשים על פניה של אמי התקוממתי בתחושה של אי צדק, שאין לשאתה, והחלטתי העזה לתקן את העולם ולעשותו למקום ראוי, גברה על כל פעימת לבי. כתבתי עד מאוחר בלילה."

(מתוך הספר הבטחה עם שחר מאת רומין גארי, עמוד 94-95)

מודעות פרסומת