"אנחנו יודעים שהעוני אינו נעים; למעשה, מכיוון שיש מרחק כה רב בינינו לבין העוני, אנו די נהנים להצליף על עצמנו במחשבה על אי הנעימות שבו. אבל אל תצפו מאיתנו שנעשה משהו בקשר לכך. אנו משתתפים בצערכם, בני המעמדות הנמוכים, ממש כמו שאנחנו מצטערים על חתול מוכה שחין, אבל נילחם כמו שדים בכל שיפור בתנאים שלכם. נראה לנו שאתם הרבה יותר בטוחים במצב כפי שאתם נתונים בו היום. מצב העניינים הנוכחי מתאים לנו, ואיננו מתכוונים להסתכן ולשלח אתכם לחופשי, אפילו לשעה נוספת אחת ליום. ובכן, אחים יקרים, הואיל ונגזר עליכם להזיע, כדי לשלם בעד הנסיעות שלנו לאיטליה, הזיעו ולכו לעזזאל."

זו במיוחד גישתם של האנשים האינטליגנטיים, המתורבתים; את מהותה של גישה זו אפשר לקרוא במאה מסות. למעט מאוד אנשים מתורבתים יש (נאמר) פחות מארבע מאות ליש"ט בשנה, ובאופו טבעי הם מתייצבים לצד העשירים, מה גם שהם מבינים היטב, כי כל חירות שתוענק לעניים, תסכן את חירותם שלהם. מכיון שהאלטרנטיבה שהוא יכול לחזות, היא אוטופיה מארכסיסטית קדורנית כלשהי, מעדיף האדם המחונך להשאיר את הדברים כמות שהם. ייתכן שאינו אוהב אהבה רבה את רעיו העשירים, אך הוא משער שאפילו הטיפוסים ההגונים ביותר שבהם אינם רואים פסול בתענוגותיו, מכל מקום הם אנשים מסוגו יותר מאשר העניים, ועל כן הוא מעדיף לעמוד לצידם. הפחד מפני האספסוף המצטייר כגוף מסוכן, הוא שגורם כמעט לכל האנשים האינטליגנטיים להיות שמרנים בדעותיהם.

הפחד מפני האספסוף הוא אמונה תפלה. הוא מבוסס על הרעיון שישנו הבדל מסתורי, שורשי, בין העשירים לעניים, כאילו היו שני גזעים שונים, כמו הכושים והלבנים. אך במציאות הבדל כזה אינו בנמצא. המוני העשירים והמוני העניים נבדלים בהכנסותיהם בלבד, לא בכל דבר אחר, והמליונר הממוצע אינו אלא שוטף הכלים הממוצע בחליפה חדשה. החליפו מקומות והוקוס פוקוס – מיהו שופט הצדק, מיהו הגנב? כל מי ששהה בקרב העניים מתוך שוויון עימם, מיטיב לדעת את הדבר הזה. אך הצרה היא כי אנשים אינטליגנטיים ומתורבתים, אותם אנשים שניתן לצפות כי תהיינה להם דעות ליבראליות, לעולם אינם שוהים במחיצתם של העניים. שכן, רוב האנשים המחונכים – מה הם יודעים על העוני? בעותק שירי וִיוֹן הנמצא ברשותי, חשב העורך באמת ובתמים כי צריך להסביר את השורה "ואת הלחם מבעד לחלון לראותו בלבד" בהערת שוליים; עד כדי כך רחוקה אפילו חווית הרעב מנסיונו של האיש המחונך. בערות זו מולידה באופן טבעי למדי פחד, המעוגן באמונה תפלה, מפני האספסוף. האיש המחונך מצייר בדמיונו כנופיה גדולה של יצורים תת אנושיים, המתאווים ליום חופשי אחד, כדי לבזוז את ביתו, לשרוף את ספריו ולהציב אותו לעבודה – השגחה על איזו מכונה, או טיטוא בתי שמוש. "כל דבר" הוא חושב, "כל אי צדק שבעולם, עדיף על פני התרת הרסן מן האספסוף – מפני שאין הבדל בין המוני העשירים להמוני העניים. האספסוף, למעשה, משוחרר כבר עתה, ובדמות אנשים עשירים, הוא משתמש בכוחו כדי לכונן מכונות אדירות, חד גוניות, של שיעמום, כגון המלונות ה"מפוארים".

לסיכום, שוטף הכלים הוא עבד, ועבד מבוזבז, העושה עבודה שהיא אווילית ומיותרת ברובה. בסופו של דבר, מחזיקים אותו בעבודה בגלל תחושה מעורפלת, שיהיה מקור של סכנה אם יהא לו פנאי. ואנשים בעלי השכלה, שמן הדין היה כי יתייצבו לצידו, מסכימים בשתיקה עם התהליך הזה, מפני שאינם יודעים עליו דבר, ומפני שהם מפחדים מפניו. אני אומר דברים אלה על שוטף הכלים, מפני שנזדמן לי לבחון את המקרה שלו; הם חלים בלא ספק על אין ספור סוגי עבודה אחרים. אלה הם רק מחשבותי שלי על העובדות הבסיסיות של חיי שוטף – הכלים; הגעתי אליהן בלא כל הסתמכות על השאלות הכלכליות העדכניות, וקרוב לוודאי שבחלקן הגדול, יש בהן משום גילוי נדוש של אמיתות. אני מציג אותן כדוגמא להרהורים הנכנסים לראשו של אדם העובד בבית מלון.

(מתוך הספר דפוק וזרוק בפאריז ובלונדון, עמודים 84-86)

מודעות פרסומת