אתה

1

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ יְרוּשָׁלַיִם

הִצְמִיחָה בְּפִי שִׁנֵּי זְאֵבָה

וְהָיִיתִי אוֹרֶבֶת לְךָ בָּרְחוֹבוֹת.

אִם הָיִיתָ נִתְקָל בִּי

הַקֹּר מִסָּבִיב לָאִישׁוֹן,

הַזָּרוּת,

הָיִיתִי מְשַׁסֶּפֶת בְּךָ אֶת שִׁנַּי

וּמְיַלֶּלֶת אֶל אֱלֹהִים:

תּוֹדָה, תּוֹדָה.

אוּלַי לְעוֹלָם לֹא תֵּדַע

עַד כַּמָּה הָיִיתָ לִי הַמָּוֶת

וּכְכָל שֶׁבָּחַרְתִּי בְּךָ כָּךְ חָיְתָה בִּי

הַבְּדָיָה וְהַגּוּף שֶׁהָיָה מְיֹעָד

לְאַהֲבַת בְּשָׂרְךָ, צִמֵּחַ בָּשָׂר

וּמִבִּטְנִי בָּקְעָה אַהֲבָה טְהוֹרָה.

אֲנִי נִסְתֶּרֶת בְּחַדְרִי

וְהַדָּם שֶׁהִרְעִיד אֶת הַחֲלוֹמוֹת

כָּעֵת מִשְׁתַּנֶּה לְאֵימָה

לְאַבֵּד אֶת מַרְכִּיבֵי הָאַהֲבָה.

לָאֵימָה מִסְפָּרַיִם גּוֹזְרֵי נְשִׁימָה

מְפוֹרְרִים אֲוִיר לְאַבְקָה מְסַמֵּאת

וּבְתוֹךְ הַחַיִּים זוֹרֵם נְהַר הַיֹּפִי

שׁוֹטֵף אֶת הַצַּעַר בַּמִּדְרוֹן

וּבְכָל פַּעַם שֶׁנִּשְׁמַעַת שִׁירַת יְלָדִים

פִּצְעֵי זִכְרוֹנְךָ נִשְׁכָּחִים וּמִתְבַּהֲרִים כֶּאֱוִילִיִּים.

גַּם בְּלֵב הַבְּדָיָה זוֹרֵם נְהַר הַחַיִּים

וְהַשִּׁיר הוּא נְקֻדַּת הָאֲחִיזָה בְּתוֹכָם.

2

אַתָּה שֶׁהָיִיתָ הַמָּוֶת שֶׁלִּי

כָּעֵת מְטַפֵּס מִן הַמַּרְתֵּף וּמְרַחֵף בָּעֲלָטָה

רוּחִי הָיְתָה מֻפְקֶדֶת בְּיָדֶיךָ

כְּנַעֲרָה צוֹעֲנִיָּה בְּיוֹם חֲתֻנָּתָהּ

שִׂמְלָתִי לְבָנָה בְּלִי כֶּתֶם

גּוּפְךָ הַפּוֹגֵעַ נִקְבַּע בִּבְשָׂרִי

כָּל הַדֶּרֶךְ מִמְּךָ אֵלַי

שָׁמַעְתִּי צְעָדִים מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי

הִסְתּוֹבַבְתִּי וְאִישׁ לֹא הָיָה שָׁם

הָיוּ אֵלֶּה צְעָדַי שֶׁלִּי

רָצִיתִי לִהְיוֹת בִּשְׁבִילְךָ נֶהְדֶּרֶת

אַךְ רַק כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה וְהַשֶּׁקֶר הָיוּ אֲמִתִּיִּים

כָּל הַדֶּרֶךְ מִמְּךָ אֵלַי קוֹלִי שָׁמַר עַל חַיַּי

עָטַף אוֹתִי בִּקְרוּם הַשִּׁיר

הִטְמִין בְּלִבִּי אָבִיב דַּק וּבָהִיר

הֶבֶל פִּיךָ בְּפִי

נָהָר אָפֹר נִנְשַׁף

עַל כָּל שֶׁהָיָה בִּי לְפָנֶיךָ

וְכָל הַמַּיִם יוֹדְעִים שֶׁזֹּאת אֲנִי.

רעד העיר עטיפה

ירושלים שבדרום תל אביב

הַלַּיְלָה נָפְלָה בֵּינֵינוּ הַחוֹמָה הָאַחֲרוֹנָה

וְסוֹדְךָ נָשַׁר לְתוֹכִי

הַלַּיְלָה יָדַעְתִּי שֶׁתָּמִיד, תָּמִיד.

בְּתוֹךְ הַחשֶׁךְ

כָּל שֶׁאֵינְךָ אוֹמֵר נִלְחָשׁ:

יְהוֹ — נָתַן לִי אַהֲבָתְךָ

שֶׁאֵדַע מִלָּה מְגָרֶשֶׁת פַּחַד

וּבָהּ יְרוּשָׁלַיִם.

גדי דגון צילם אותי 4

הרי אַת

הֲרֵי אַתְּ, הֲרֵי אַתְּ, הֲרֵי אַתְּ, הֲרֵי אַתְּ

הֲרֵי שֶׁהָיִית בְּסָפֵק רַב

הָיִית מְקֻדֶּשֶׁת, הָיִית נַעֲרָה,

הָיִית אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה,

הָיִית אֲסוּרָה לְעַצְמֵךְ, לַחֹשֶךְ, לִירוּשָׁלַיִם, לָהָר,

פִּסְגַּת זָרוּתֵךְ מְטַפֶּסֶת בִּרְחוֹב יְרוּשַׁלְמִי קַר

וְכֶלֶא הַפְּרִידָה מְסָרֵב לַהֲשִׁיבֵךְ אֶל צַוַּאר הָעִיר.

הַגַּלְגַּלִּים עוֹמְדִים.

יְרוּשָׁלַיִם, רַק עוֹד פַּעַם אַחַת עָלַי קוֹל הָאַהֲבָה

בְּרָצוֹן כְּפוּל לֶהָבָה, אַהֲבָה תַּחְפֹּר בְּשִׂמְלַת יִשְׂרָאֵל

כִּי יֵשׁ מִלְחָמָה אֲבָל אז לא היה בשביל מי לְהִלָּחֵם.

בֶּרֶז דָּם, בַּגָּרוֹן, יְרוּשָׁלַיִם, שָׁנָה חָלְפָה,

הָיִיתִי כָּל מַה שֶּׁרָצָה, הָיִיתִי לְכָל דָּבָר רְאוּיָה

רְאֵה עַד כַּמָּה אֲנִי בְּתוּלָה, רְאֵה יֵשׁ סִימָנִים,

יֵשׁ דָּם מִמֶּנִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, דָּם, מִמֶּנִּי

בַּשְּׁנִיָּה, עוֹד תִּמְצָא בִּי דֹּחַק וְתֹאמַר בְּתוּלִים

וְתֹאמַר הֲרֵי אַתְּ, הֲרֵי אַתְּ, הֲרֵי אַתְּ.

צילם אותי נתן יעקובוביץ'

רפונזל

 

מִישֶׁהוּ יַחְתֹּךְ אֶת הַצַּמָּה הַמֻּשְׁלֶכֶת מִן הַמִּגְדָּל

מִישֶׁהוּ יְחַבֵּל בָּאַהֲבָה, אַל תִּבְטְחִי בָּאַהֲבָה

מִישֶׁהוּ יִגְנֹב אֶת הַגּוּף

יַבְטִיחַ זֹהַר, יִגְרֹף תֹּם וְיִרְדֶּה בָּאֱמֶת.

בֵּין עֲצֵי הַסִּינֶמָטֶק בִּירוּשָׁלַיִם רְפּוֹנְזֶל נֶאֱנֶסֶת

וּכְשֶׁתַּחֲזֹר אֵלֶיךָ אַתָּה לֹא תַּצְלִיחַ לְטַפֵּס בְּסֻלְּמוֹת הַסְּלִיחָה.

הוּא הִבְטִיחַ לָהּ תַּפְקִיד בְּסֶרֶט

שֶׁהוּא בִּימַאי חָשׁוּב, שֶׁהִיא יָפָה.

שְׁלֹשָה יָמִים גָּנַב לָהּ אֶת הַגּוּף

וְהִשְׁתִּיק אֶת נִשְׁמָתָהּ

וּבָרְבִיעִי שָׁבָה אֵלֶיךָ

וְתָלְתָה בְּחַדְרְךָ כְּתֹבֶת אֲדֻמָּה:

"סְלִיחָה סְלִיחָה סְלִיחָה"

וּכְבָר הֶחְלַטְתָּ לְהַעֲנִישׁ וְלֹא קָרַבְתָּ

כָּתַבְתָּ כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה,

יָשַׁבְתָּ בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי וְלֹא הוֹצֵאתָ מִלָּה.

M2061M-1015

בְּמִבְצַר יְרוּשליִם

בְּמִבְצַר יְרוּשליִם שלְךָ

הרְחוֹקָה

אֶקַח אִינְדִיאנִי אֶל פְּנִים בֵּית האבן

מסבִיב לאש עצמוֹת אצְבָּעוֹת וְעֵיניִם

תִּינוֹקִיות

תִּהיה אוֹרָה כְּפוּלָה טְהוֹרָה

יהיוּ כָּל הפָּנִים הטוֹבוֹת שלְךָ

בְּמִבְצַר יְרוּשלַיִם הטוֹבָה

יִהְיֶה אִינְדִיאנִי רַק לְעַצְמִי

יִקח אֶת יַלְדַת אֵין- בּיִת

אֶל פְּנִים בֵּית האֶבֵן

אֶל חוֹפים של מעלה

אֶל חוֹפֵי רקִיע

זְהובֵי זִיו יְהוּדָה.

לוויתני האפר

 סטלה

 1

 רַק בַּלַּיְלָה שָׁבָה סְטֶלָה לִמְנוּחַיְכָה

בְּסוֹנֶט לְאוֹר יָרֶחַ הִיא שׂוחָה לָהּ

וּמְשוֹחַחַת עִם מֵתֶיהַ שָׁם לְמַעְלָה.

לִמְנוּחַיְכָה שָׁבָה סְטֶלָה רַק בָּלַּיְלָה

פּוֹשֶׁטֶת שִׁמְלָתָהּ בָּאֲפֵלָה

מְשָׁזֶּפֶת חֲלִיפַת עוֹרָהּ

מָעְפִּילִים גָּלִּים בְּבִטְנַת מְעִילָהּ

מְצִיפִים חָלָל נוֹקֵב שֶׁלִּיבָּהּ

גְּבוּלוֹתָיו הַמַּקִּיפִים,

בֵּין קִירוֹת גַּב וּבֶטֶן

נִלְגָּם שִׁקוּי מֻנְהַר בְּאוֹר הַנֶּפֶשׁ,

לְגוֹלֵל אֶת הַאֶבֶן מְעַל שֶׁלֹּא יָשׁוּב.

2

וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי לִסְטֶלָה: לְכִי לָךְ בָּדָד בֵּין יַלְדֵי הָעֲנִיִים

לְכִי סְטֶלָה, בִּבְרָק הַצָּהֲרַיִם.

לְכִי אֶל הָעֲיֵפִים מֵהֶם לֹא תָּשׁוּבִי עוֹד

לְכִי אֶל עוֹבְדֵי הַתַּחְזוּקָה, אֶל שְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת בִּיְמָמָה.

לְכִי לָךְ סְטֶלָה, מִן הָאָקָדֶמְיָה, לְכִי

מִן הפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה, קִבְרִי אוֹתָהּ

תַּחַת שִׂינְאָתֵךְ,

לְכִי אֶל תָּחֲנַת הָרַכֶּבֶת שָׁם כִּסְאוֹת עֲלֵיהֶם לֹא יָשַׁבְתְּ

מַמְתִינִים בְּסַבְלָנוּת שֶׁיֵשׁ רַק לְכִסְאוֹת

עִיתוֹנִים שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבוּ מְרַשְׁרְשִׁים אֵלַיִיךְ

בְּכָל הַשָּׂפוֹת אוֹתָן אֵינֵךְ דּוֹבֶרֶת

לְכִי סְטֶלָה אֶל הזָּר המְצַחְצֵח שִׁינָּיו

לִקְרַאת נְשִׁיקָתוֹ עַל שְׂפָתַיִךְ הַרְחוֹקוֹת

וּלְשוֹנֵךְ הַזָּרָה. הִימָּלְטִי מִשְּׁנוֹת הֲלִיכָה

עַל אוֹתָן מִדְרָכוֹת שְׁבוּרוֹת בִּרְחוֹב קִינְג ג'ורְג'.

3

אֵיךְ הָלַכְתְּ סְטֶלָה לִבְכּוֹת מוּל אֲרוֹן הַקֹדֶש

כַּמָה שְׁתִיקָה הַיְתָה בּוֹ

עֵת שָׁלַחְתְּ יָדַיךְ אֶל הַפָּרֹכֶת

אַף אֶחָד לֹא הָיָה שָׁם

לא רוּחַ, לא הַבְטָחָה

רַק כָּמָּה סְפָרִים מֻטָלִים בַּעֲרֵמָה.

אֵיךְ עַלִיתְּ סְטֶלָה אֶל מַדְרֵגוֹת עֶזְרַת נָשִׁים

וּכְשֶׁיָרַדְתְּ לְבַקֵּשׁ אֶת אֱלוֹהִים

שָׁאַלְתְּ אֶת הַשְׁנַיִם הַרְכוּנִים עַל הַסְּפָרִים,

              בָּעֲלֵי הַזָּקָן, תַּלְמִידֵי הַחֲכָמִים,

הַאִם יֵשׁ גַּן עֵדֶן? הֵיכָן אָבִי כָּעֵת?

הַאִם הוּא שָׁם?

מֵאֵיפֹה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים, הֵם צוֹחֲקִים

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת מִשָּׁם מְדָבֶּרֶת אֶל עַצְמֵךְ

מִטַּלְטֶלֶת עָל מְטֻטֶלֶת

המְשֻׁגָעִים

אֵיךְ הָלַכְתְּ סְטֶלָה אֶל הָאֱלוֹהִים

בִּקַשְׁתְּ אַחֲרָיו בָּשֶׁלֶג

בְּבָתֵי כְּנֶסֶת נְעוּלִים

בְּנַרְקוֹמָנִים שֶּׁבַּרְחוּ מִבָּתֵּיהֶם

בְּנַגָּנֵי רְחוֹב מְגֻלְּחֵי תּוֹדָעָה

בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם הַקָּרָה

חָלַפְתְּ עָל גֶּשֶׁר גֵּיא הִינּוֹם

בְּמוֹרַד סִמְטָאוֹת לְלא מוֹצָא

חָשֶׁכָה חָשֶׁכָה חָשֶׁכָה.

אַכֵן, עַכְשַׁיו הִנָךְ.

4

רק הוא מלוֶה אותי ביציאתי מן המדבּר

אנִי מנשׁימתוֹ מִשְׁתכּרת

עֵיניו מבּיטוֹת בִּי דרךְ כּל אדם שׁעל פּנַי חוֹלף

וְלבשׁ מעט מגוּפו.ֹ

מה אעשה בְּלִי עיניו? הפִכּחוֹן כּה חזק בּלבּוֹ

וְידוֹ בּידִי אֵיתנָה.

לאן אתה לוקח אותי? שאלתי

לרכּבת, הוא ענה.

אךְ בּהגיענו שׁמט ידי,

כמעט נפלתי, עברתי מנהרה.

כּל צִרְצריו המֻפְלָאִים לִיווּ שִׁירתוֹ בְּעשׁן

אל תוךְ מִי שהייתי בּטרם נגסתי בּפְרִי

והרכּבת נכנסה לתחנה.

הכריכה

תארי לך

תָּאֲרִי לָךְ לָלֶכֶת בָּרְחוֹב, לַחֲצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ

וְלִפְגּשׁ בְּאִישׁ יָפֶה. הוּא מְנַשֵּׁק עַל הַלֶּחִי שֶׁלָּךְ

וְאַתְּ צוֹחֶקֶת בִּזְרוֹעוֹתָיו, מַמָּשׁ בְּאֶמְצַע הַכְּבִישׁ,

"זֶה קְלָאסִי", הוּא לוֹחֵשׁ בְּאָזְנֵךְ וְאַתְּ מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת

בַּכִּוּוּן הֶהָפוּךְ, מְשׁוֹטֶטֶת בְּלִי כִּוּוּן בָּרְחוֹבוֹת,

מִסְתַּחְרֶרֶת סְבִיב הַכְּלוּם, מְחַפֶּשֶׂת אַחַר יְרוּשָׁלַיִם

מִתַּחַת לְכָל הָאִפּוּר הַכָּבֵד שֶׁל כּוֹבָעִים וּכְפָפוֹת,

בְּשָׂמִים, תַּבְלִינִים, גַּרְבַּיִם, צַעֲצוּעִים, נַעֲלַיִם יְקָרוֹת,

שְׂמָלוֹת מֻפְקָעוֹת, אֲנָשִׁים שֶׁמַּמְתִּינִים לְמַטְבְּעוֹת.

לְאַט צוֹנְחוֹת הַטֶּמְפֶּרָטוּרוֹת, כַּפּוֹת יָדַיִךְ קוֹפְאוֹת.

דְּמָעוֹת כְּבֵדוֹת צוֹנְחוֹת עַל לְחָיַיִךְ.

אַתְּ נֶאֱבֶדֶת גַּם לְעַצְמֵךְ.

תָּאֲרִי לָךְ שֶׁלֹּא הָיִית מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת, שֶׁהָיִית פּוֹנָה

אַחַר הָאִישׁ הַיָּפֶה וְשׁוֹאֶלֶת לְאָן מוּעָדוֹת פָּנָיו

וְאוּלַי אֶל בֵּית הַקָּפֶה

וְאוּלַי הוּא הָיָה מַצְחִיק אוֹתָךְ לִשְׁאֵרִית אוֹתוֹ הַיּוֹם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הלוואי והעיר הייתה קלה כמו רכבת

בירושלים יש לצעוד עם הראש

באדמה, כמשקולת מאזנת

נפילה. אי אפשר למהר,

האור הולך ומתרבה.

רכבת חוצה את הרחוב הראשי כמו זחל ברזל

בין השיחים לטאה גוררת זנבה

עורב מכרסם פיסת לחם יבשה

וההליכה איטית, בכיסים טמונות הידיים

אבן אחר אבן פונה הזמן לאחור.

יש לחקור את גזע עץ הזית

לגלות את סוד עופות החול

ואלפי השנים החולפות על הגוף המפותל.

ויש שאדם מצמיח עלים זעירים

על מצחו מחמת פליאה.

האביב הגיע לירושלים

והצללים מתכנסים בחדרים

בהר המנוחות נקברים אב ושלושה ילדים.

יש אנשים שליבם נשכח והצטבע

בצבע האבן והם יורים

להזכיר את כוחם. יש אנשים שמהלכים

בחשכה ורובה בידם.

בפתח בית הספר היהודי בטולוז

ילדים שותתי דם.

קור וחום מתערבבים כמו מילים סותרות

סטירות צורבות

לפעמים המילים הנעדרות מתחננות

לשוב אל מקומן הזורח

ורק ציוץ ציפורים נעלמות

על עץ ערום בפינת הגן

ממלא את החלל הלבן משמש

מבשר את הכמיהה החדשה לקור.

אם לא אדע יופי אתכסה בעלטה

היד החורקת היא היד העורגת

למצוא מילים זורחות

לפרקן לפיסות אדמה מצמחות

משמעות.

אם לא אדע יופי

לא אדע דבר.

ציפורי האדישות מבשרות אביב

שירה אינה מדברת הרבה

היא מרמזת על שעתיד להיות

ועתיד שהיה.

לא אלך שוב בירושלים

לא אניח לאבנים לפצוע את אצבעותיי

לא אלך עוד בירושלים

לא אשקע בתהומותיה

לא אחפשה מתחת לשקריה

מתחת לכובעיה ומחלצותיה השחורות

מתחת לפחדיה מפני האור

מתחת ליראת הקודש והפחד

מפני הגוף, מפני החופש.

בירושלים אין מקום לברוח,

בירושלים אי אפשר שלא להיות אלא בירושלים.

cropped-d791d797d793d7a8-d7a2d79d-d7a2d798.jpg

מודעות פרסומת