החתולה השחורה מחכה לתורה לאכול מן הפחית. היא לא דוחפת ולא מתלוננת, היא שוכבת על צידה וממתינה  שהחתולה הלבנה תסיים לאכול ואז היא ניגשת לקופסה ומטה אותה על הצד עד שהמזון נשפך והיא אוספת אותו בכפה השחורה ומלקקת. השבת יצאה לדרכה. השבוע החדש מבטיח שלושים ואחת מעלות. הרוח חייבת להימתח, עד שיגיע הסתיו. הוא כבר נמצא בפאריז ועוד מעט יבוא גם לכאן. תמיד הוא מגיע, בשלב מסויים העולם מסובב את גבו לשמש. זו תנועה קבועה. להתבונן לשמש בעיניים מסוגל רק אוגוסט המשוגע וזה נהפך לעניין קשה יותר ויותר. החתולה השחורה משחקת עם פחית הפח, מלקקת את כל הקימורים הפנימיים. כל הפינות המתובלות. מחדירה את כף ידה השחורה ומלקקת. החתולה חיה כאן ועכשיו. היא לא חושבת על הסתיו או על אוגוסט. היא לא מפחדת שאם לא תכתוב אז חייה יהיו לשווא. היא מלקקת קופסת פח. עיניה צהובות – ירוקות, פרוותה מבהיקה. אני יושבת וכותבת על כסא נדנדה כחול, מניחה את רגליי על עיגול קש בהיר. אני חיה עכשיו. אלבר קאמי מת וכך גם ג'ק קרואק, לאה גולדברג ויונה וולך. היצירות נותרו אבל היוצר איננו וזו כנראה אחת המחשבות המטרידות ביותר לכל מי שעדיין נותר זמן. איך לא לבזבז את הזמן? מה לעשות עם התאווה ליצירה? איך לא ללכת לאיבוד? איך לא להתלכלך בהבל ההבלים שמופץ בחוצות? איך לשמור על הילדים שלא יחשפו לפורנו? איך לא לאבד את הלב ולהמשיך להאמין בבני אדם? איך לאהוב ולהתמסר למימוש האהבה? החתולה סיימה לאכול וכעת היא מלקקת את פרוותה. מלקקת ומנקה את כפות ידיה. מנקה ואוהבת את עצמה.

מודעות פרסומת