מייקל סימקין עמד בצד הכביש, קולו קרא בשמי אך עיניו סירבו להיתקל בעיניי. חציתי את מעבר החצייה וגופו סירב לזרועותיי. חיבקתי אותו בכל כוחי. תמיד הוא משוכנע שבמקום אחר הוא יהיה מאושר יותר. תמיד הוא נמצא באין מקום. ביערות אפלים ובצידי דרכים, שם קלים הרצח והשוד. הוא נע בין יבשה ליבשה, משוטט ברחובות הקרים זועם ואבוד. מצוטט לשיחות בהן לא ישתתף. איש מקולל, אני קוראת לו. לשונו צינית ועיניו נודדות אל המרחקים בחיפוש אחר גאולה שתגיח רק ממקור חיצוני. לא מלבו, אך גם לא מזרועותיי.

הוא שוכר חדר קטן שחלונו היחיד משקיף אל שורת זונות שאת שמן למד להכיר היטב. מעילו גדול ממידותיו ולכן שרווליו כמעט ריקים. צדעי ראשו מקריחים. משקפיים כהים עם מסגרת עבה, נחים על חוטמו העגול ובליבו בטחון אחד ויחיד, שרק במקום אחר הוא יהיה מאושר.

צעדנו ברחוב החשוך שלובי זרועות נוקשות והוא נשבע לי בחיי אמו שלעולם לא יתיישב, לא ישלם מס הכנסה ולא יהפוך לחלק מהמערכת. בינתיים הוא נודד, שבור לב בגלל אישה טרופה עם שיער ארוך וזהוב כשדה שיבולים בוער. הוא לא מוצא את הארץ אשר תדפיס את ספריו, מפני שאינו שוכן בארץ בה מדוברת שפתו יותר משבוע. אף אחד לא קורא את שיריו, איש אינו מתבונן אל נפשו.

"רדי ממגדל השן" הוא אומר לי "תירקי מילים, תכתבי מאמרים. כתבי על כל דבר, ותרי על החלום, ותרי על הרומנטיקה, פשוט תירקי את זה החוצה."

פעם אחת כאשר שב מהודו, חיכינו לו כל הלילה במרפסת, ברחוב נחלת בנימין 107. ראינו אותו יחד, עם אור ראשון של בוקר יוצא מהמונית, אוחז בידו חליל עץ מגולף. הוא הגיע ממומביי. פניו שחומות ובעיניו הירוקות זורחת שמש זרה. הוא שטף את הודו מידיו בכיור המטבח. הכנתי לו חביתה ופרסתי מלפפון ירוק לצד לבּנֶה ופיתה.

"זה ממש משתה," שאג משמחה כשהגשתי לו מגבת רחצה.

"הכול כל כך נקי בישראל. לקחתי רכבת מנמל התעופה בשנים עשר שקלים. הכל פה מודרני. ישנתי כל משך הטיסה."

אחר כך התקלח ויצא להסתובב ברחובות תל אביב. הצמדתי אותו חזק אל לבי ונתתי לו את המפתח לדירה. הוא יצא לרחוב ולחייו סמוקות מנחת פתאומית.

כששב בצהריים נזכר שאין זה מקומו, שלח אגרוף אל החלון וחבט בזגוגית. שברי הזכוכית נשרו על  השמיכה והסדין שפרשנו לכבודו על הספה. מיד התנצל והתקשר אל הזגג וביקש שיבוא להחליף את מה ששבר.

"אתם בטח חושבים שאני מטורף," הוא אמר.

ידענו שלבו מנופץ ממש כמו החלון הזה. אך לזגג לא היו חלקי חילוף לליבו.

איש בלי מקום, נולד בליברפול והפך לאזרח העולם. אך מפני שכל הגבולות פתוחים לפניו, נותר חסר ארץ. בדיוק כמו גבר אשר כל אישה עלולה לפקוד את מיטתו בלילות הקרים, אך בבוקר יישאר לבדו. האיש המקולל מסרב להניח למרד. שש שנים חלפו מאז ברחה ממנו שדה השיבולים הבוער, אולם האש עודה מסרבת להרפות.

כעבור שבוע ראיתי אותו שוב ובעיניו דעך מעט הזעם. אפילו שרוולי מעילו נראו מלאים יותר. הצטופפנו במרפסת ולגמנו תה. הוא אמר שאם היה פוגש את האישה הנכונה, היה מוכן ברגע זה לנסוע אחריה אפילו לאוסטרליה. אמרתי לו שאני בטוחה שהיא בווודאי יושבת כעת ואומרת אותם דברים לחבר ההומו שלה. הוא צחק אליי וראיתי שצבע עיניו הירוקות משתנה ומזהיב.

כעבור שעה נקשה אהובתו האבודה על דלתי. אותה אישה נרעשת בעלת אגרוף הברזל שניפץ את ליבו.

"איזו אוירה של שפיות," הכריזה כשנכנסה אל הסלון.

"כמה טוב לשמוע," אמרתי וכיסיתי את הכורסא הפרומה בכיסוי אדום.

היא צחקה בכל כוחה ויזמה סיור עצמאי בין חדרי הבית וכששבה לסלון סיפרה שהיא גרה בכפר מרוחק וציינה שם של מקום שמעולם לא הייתי בו.

"זה בעצם אין מקום," היא אמרה.

"באין מקום עלולים להופיע שודדים," אמרתי.

"מעולם לא ראיתי אחד," היא השיבה ומתחה אל סנטרה את שפתה התחתונה.

האיש המקולל ישב על הספה הפרומה, לבו פורח ולחייו מסמיקות.

"אחחח, זה ממש כמו בימים הטובים," נאנח בעונג.

לקחתי מן המדף ספר שירה ובו שיר שתרגם מעברית לאנגלית, "צייר אותי בוערת" היה שם השיר ושדה השיבולים הביטה בספר והתפעלה, בדקה את שם הוצאת הספרים והביעה התרשמות. בחרתי תקליט של אדית פיאף והוא קם והניף את בתי בזרועותיו, רקד עמה ברחבי החדר לקצב פאדם פאדם פאדם. הילדה חייכה אליו וצחקה.

"גם אני רוצה אחת כזו כשאגדל," הוא הכריז ושדה השיבולים הבוער ישבה על הספה והשפילה מבטה.

"גם את רוצה?" שאלתי אותה.

"אני ממש לא יכולה לעצור את נשימתי", סנטה לעברי.

הסכר המופקד על בלימת טירופה החל להיסדק והיא שיחררה לאוויר מקבץ קללות שנשמעו כצלילים דקים ומסולסלים שליוו את שירת פיאף. תהיתי אם היא לוקחת שיעורים לפיתוח קול והלכתי למטבח והכנתי לה קפה שחור. היא לגמה לגימה קצרה מן הקפה ופניה התעוותו.

"זה מתוק מדי," היא נשנקה.

"שמתי לך שלוש כפיות" ציינתי והיא הביטה בי במבט מאיים, קמה בצעד גדול אל המטבח ושפכה את הנוזל השחור לכיור. היא ניסתה להכין קפה חדש אך כל הכפיות שקעו בביצה השחורה. הצעתי לה את התה שלי אבל היא סירבה. כעבור רגע לחשה אליו ושאלה אם ירצה לבוא איתה לקברט.

"בלילה אוריד אותך בתחנת הרכבת ותוכל לחזור אל העיר," נשפה באוזנו והוא הנהן בראשו בהתלהבות.

"אם כך, עליי לחטוף אותך," היא בערה והם נעלמו מאחורי הדלת.

כעבור שבוע הוא חזר לליברפול.

מודעות פרסומת