כל חיים זקוקים למחברת שתכיל אותם, כל חיים צריכים כלוב שילכוד את הרוח החולפת. כל חלוף זקוק לעדות. זה קל יותר לחיות כאשר החיים נהפכים ליופי מסודר ומוקפד בין שורות כחולות כשמים. על גבי דף לבן, מילים יכולות לדבר מפי אנשים שעברו במקרה בסביבה. איזה מזל שיש מחברות בעולם.

המחברת הזו שחורה וקניתי אותה באוקראינה.

נסענו במשך אחד עשרה שעות באוטובוס זעיר. חצינו את אומן וברדיצ'ב וז'יטומיר. העוני האנושי והעושר הטבעי בצבצו מכל פינה. היערות הסבוכים והשדות העצומים, המקיפים את בקתות האנשים והדלות וסירחון העשבים הנשרפים בכל ערב מחוץ לגדר ולצד הבית.

לצד הכביש ראיתי איש ואישה צועדים בתוך העשן. האישה דוחפת עגלת תינוק והאיש אחז ביד ילדה והם חצו את עשן העשבים המצחינים וחשבתי איך בכל יום הם פוסעים לצד הכביש בטיול הערב שלהם ואיך שהעשן הזה הוא חלק בלתי נפרד מחייהם.

בקצה הלילה הגענו אל בית מלון צ'רנוביץ', נתנו לי חדר קטן ומחניק, עם חלונות שבורים ושמיכה עבשה. מיד ירדתי לקבלה ודרשתי שיחליפו. קיבלתי חדר גדול עם שתי מיטות ושולחן עם מנורת קריאה וספה ומקרר מלא משקאות.

צמאה לעברית נסגרתי בחדר בבית המלון 'צ'רנוביץ'. כמהה ליצירת מופת שתניף אותי ואת ידיי לכתוב מתוך מחשבה מלאת כוח. לא לקחתי איתי את יוליסס של ג'ויס ולא את וירג'יניה וולף ולא את סוף דבר של שבתאי או את שירה של ש"י עגנון.

אני לבדי בחדר עם השירים של פיצ'י, יהורם בן מאיר, הם מעניקים לי רגעי רגיעה.

"ישנה שניה אחת שאין שניה

 לה

היא קול היש."

ואני בקול האין, לוגמת ויסקי מתוך בקבוק זעיר ומוחי מעורפל, עיניי נסגרות, נכבות לתוך עצמן.

עיר זרה. ריח זר. לא מתאים לגוף. ריח זר שאינו תואם את נקודת המשיכה. ריח שאינו מושך את הגוף לאהבה. ריח דוחה, אפילו אכזרי, שאינו מתאים לאהבה. ריח שגורם לחשוב על כרטיס טיסה הביתה וצמא מכאיב לספרים. לקרוא את כל מה שרציתי ולא לקחתי איתי כי פחדתי מכובד המזוודה. כי חששתי לעבור את עשרים הקילו המותרים. איזו שטות.

 

פַּעַם

אַחַת

בְּחַיָּיו, חַיָּב אָדָם

לַעֲשׂוֹת שִׁיר כָּזֶה שֶׁלֹא יֵעָשֶׂה.

לָצֵאת זַכַּאי

בַּשִׁיר, כְּדַאי

בְּאֶחָד

כֻּלוֹ

בְּשִׁיר עוֹשֶׂה

חַיִּים, עוֹשֶׂה הַשִׁיר

הוּא יַעֲשֶׂה

חַיָּיו לָשִׁיר

וְיוֹצֵא מִידֵי חַיָּיו

וִידֵי הַשִּׁיר

בּוֹ

פַּעַם אַחַת בְּחַיָּיו

 

כך שר לי יהורם ובחוץ נערכת חתונה, הכלה זועקת ברוסית לתוך מיקרופון, קולה מהדהד ברמקול עד לצמרות האשוחים. סביבה עומדים אנשים כפסלים, מחופשים למלאכים. לא אבין מילה. מקודם מישהו קילל אותי בטלפון ברוסית מפני שלא הבנתי מה שאמר. עיר זרה ומסריחה. אני מתגעגעת לספרים. לא לקחתי מספיק. אני רוצה ספרים עכשיו, לקרוא יצירת מופת. לקרוא. במקום זה אני כותבת. אין לי ברירה.

אני זקוקה לספר כפתח מילוט מתוך המציאות המביכה, הכעורה, המצחינה. כל שיש לי זה את עצמי. רק אני אוכל עכשיו ליצור. אני שוכבת במיטה וחולמת על הספר שיכולתי עכשיו לקרוא. מה יהיה בו? מתח, עובי, תחכום, בשלות. אני מרגישה צימאון נוראי לספר טוב. כמה טעיתי באריזת בגדים ושכחתי כל כך מעצמי. איזו שכחה מכאיבה. יהיה עליי לכתוב ספר כעת, אין לי ברירה.

שיכורה מוויסקי אני שוכבת במיטה. עיניי נעצמות. ראשי כבד. אני שוכבת וחולמת על ספרים. באופן המצחיק ביותר נמצא איתי כאן הספר "איך בידיים ריקות" מאת המשורר דויד לוין. כך אני מרגישה בדיוק, בידיים ריקות מעברית. אני רוצה את "סוף דבר" של שבתאי כאן על המיטה. אני רוצה את "יוליסס" של ג'ויס את "אסכולה ישנה" של טוביאס וולף, השירים של קיטס, "חיים של שפע" מאת אליעזר שטיינמן, "שמירת הלשון" של החפץ חיים. אני רוצה רוצה רוצה את כל הספרים כאן ועכשיו שימלאו אותי. ידברו אלי עברית.

מודעות פרסומת