לשווא נשב מקסם הסם

האדם הוא מכרסם זמן מפורסם.

כל מה שהיה בו ער

בבוא היום מתכער ומתמזער.

 

האדם לא משתפר ולא מתנער

מכעסו, הוא מצער את עצמו

ופונה אל פסיכיאטר

שירשום לו כדורים כפלסטר

המכסה על תהום.

 

האדם מוחזק בפלונטר

מקסם הסם.

 

האגו יוצר לו ורטיגו,

הוא רוקד טנגו לבדו

לא תופס שהוא נחות מפלמינגו.

האדם הוא סוג של אבוקדו,

נאכל בזמן. כמו טורנדו

כך הוא עושה רוח

ונעלם.

 

האדם מתברג לתוך הזמן מתוך חללית הרחם

בחירתו להוולד אינה ידועה

אך עיניו לעומתו קוראות לו לחטוא.

דו דו דו האדם אכזרי יותר מאבוקדו

וטיפש יותר ופחות טעים.

דו דו דו אבוקדו עם דם בורדו

דבר לא עומד בעדו והכל מחרידו.

 

אימהות בוהות בו, מלבות אהבה

מרובות תקוות, מעובות תאווה

לבריאותו, זו אהבה ראשונה

ולה תפקיד ההשרדות, לחיות או למות.

 

מקסם הסם צף ברחמן והחיים מפעפעים

המשכיות. חיי האדם מוטלים על כתפיהן

אם ישמטו ידיהן יפול האדם אל התהום

וישוב אל הפסיכיאטר לבקש פלסטר כדורים

תחליף לאהבה.

 

האימהות בוראות סיפורי בלהות

האימהות כלואות וחוטאות לחלומותיהן

לכבוש עולם, ליצור דבר

נצחי, שאינו בן מוות.

 

האימהות מחמיאות זו לזו

מטאטאות ומקנאות

מקיאות וקוראות לתשואות

 

תפקיד האימהות לא להיות נשכבות על גבן בייאוש

לא נרעבות ולא נרקבות,

תפקידן להמריא, לא לחוש מופסדות.

בינתיים הן מפקדות ומרקידות כדבורים

היוצרות דבש מתכלה, לחיות ולמות,

לכן הן מודרות מתולדות האמנות.

וזו עובדה שראוי כי תשתנה.

מודעות פרסומת