המשורר מרחב ישורון סגר את עצמו בדירת חדר ברחוב דובנוב. דירת החדר היחידה בכל השכונה. דירת חדר שפעם הייתה דירתו של המשרת אשר למפקד יגאל ידין. דירה זעירה כמקרר ובה חלון אחד מסורג. מטבח ברוחב של שתי בלטות. מקלחת בעמידה. מיטת יחיד. שולחן עץ. ושמו של המשורר מרחב. ואיך ינוח מרחב בצינוק? ולא עירוני הוא, אלא יליד הכפר, בן למורה לספרות.

מדט מרחב בתא הקטן אותו כינה בית. מדט ובירך שאינו חייב עוד לגור בדרום העיר. מדט וכינס אל ליבו את השקט. מדט והחליט שהוא חייב לעזוב את החדר הזה. בסך הכל צינוק שעולה לו שלושת אלפים שקלים בחודש. מדט וגמר בדעתו לעזוב.

נסע מרחב לגרמניה. טס במטוס לברלין. לאחר שנת מגורים בצינוק שבאמצע רחוב דובנוב. תא בבניין משפחות. ברח מרחב מפני האור הישראלי. נדד לזמן אחר.

עכשיו בכל בוקר הוא שומע גרמנית:

  • גוטן מורגן.
  • קומן זי הרין.
  • אס איסט מיר אין, דנקה שון.
  • גליק אונד גזונטהיט.

דמעות בוקעות מעיניו התכולות.

מרחב מטייל בברלין. בחדרי החשוך נראים החפצים כגוף אחד. כל כך שייכים זה לזה שקשה להפריד.

נטול חפצים משייט מרחב בעולם.

בעת ששייט בעולם, בא על הארץ גל מחאה. כל העיר נמלאה אוהלים. מרחב משייט בברלין ובשדרות רוטשילד פרצה מהפכה. כל המואסים ביוקר המחייה ובשחיתות יוצאים לרחובות ומכים בתופים. נפשם קצה בביזה. בעבדות. בחזירות. כל העבדים התקבצו יחדיו ויצאו למרד.

וודסטוק התעורר בשדרה. נשים יצאו במחולות לקצב חלילים הודים. תופי המהפכה נשמעו למרחוק ואיימו על השולטים בממון. פוליטיקאים שהגיעו לארח חברה למפגינים ולתמוך במחאתם ולהרוויח זמן מצלמות, גורשו במטרי מים וקללות. החום היה כבד והאוויר לח, המצח נוטף זיעה.

בשבוע הראשון האריך המאהל זרועו עד רחוב הנביאים ובשני הגיע לשינקין ובשלישי עד לנחמני והלאה. ברביעי הגיע המאהל עד רחוב נחלת בנימין ולבסוף להרצל. המרחב התמלא במחאה וכל התומכים בירכו זה את זה: תחי המהפכה! מועקת הלב הכללית נהפכה לשמחת הלב, הסולידאריות והאושר פשטו ברחובות. שכבות הניכור נמסו בשמש. אנשים חייכו זה לזה. כולם דיברו על חוסר הצדק. ניגנו בגיטרה. התנשקו. רקדו. זעקו לדיור ומחיה שווים לכל נפש. ביקשו להשיב את המדינה לשלטון העם.

מרחב נסע לברלין ובארץ מהפכה. שדרת רוטשילד נהפכה לעיר אוהלים. כל יושבי הצינוק יצאו והתאחדו בקול זעקה. חלום המהפכה התגשם וקולות העשוקים והבוכים הבודדים התאחדו לקול זעקה אחת: "העם דורש צדק חברתי!"

הוחלט כי המחאה לא תהיה אלימה;  שכאשר לא נוקטים באלימות והשקט והשמחה מושלים ברוח, יבוא ניצחון בטוח. כל העם התאחד, הפועלים, הרפתנים, המורים, האמנים, הבימאים, המוזיקאים, כל בעלי החלומות למען עתיד טוב יותר. האימהות, הילדים, הסטודנטים, המעמד הבינוני התעורר!! גם בעלי המזגנים נטשו את בתיהם ובאו אל חום אוגוסט הגדול, אל התקופה המבעבעת בתולדות מדינת ישראל.

בשדרה התעורר פסטיבל שנולד מעצרות המוניות במחאה על מחירי הדיור ופלש אל כל שכבות האוכלוסייה ואל שלל המצוקות שנוצרו מחוסר צדק. שחיתות שלטונית. התעלמות מהאזרח. צעדות לפידים זעקו: מ – ה – פ – כ – ה!

הלמות התופים העירה את דמעות הלב הבודד. מול התיאטרון הלאומי קמה בימה ועליה שלט: "לא נזוז עד שנראה שינוי. סוף סוף התעוררנו!"

על כל אוהל, עץ, עמוד, נכתבה צעקה: "נזרקתי מהדירה אתמול כי סירבתי לעליית שכר דירה דורסנית!

"הדירה יקרה וגם הבירה! 25 ₪ לבירה ישראלית, יולאמו הפאבים, בירה בת השגה."

"איפה הדמוקרטיה שלנו? 70% ממשפחות ישראל אינן מסוגלות לרכוש דירה בארץ."

"בהתנחלות הזו הממשלה לא תומכת!" "מחרימים את הארנונה!" "אין לי דרך אחרת" "הציבור לא מטומטם ולכן הציבור לא ישלם." "בצער רב אנו מודיעים על מותו של האבא ז"ל" "ביבי תוציא את היד הנעלמה מהתחת שלי!" "מהפכה עושים באהבה" "בבילון איז פולינג" "כאן נולדו לי ילדיי" "מי אמרה אהבה ולא קיבלה?" "ילדים לא מתגרשים מאבא" "עובד כמו חמור למזוזה אני עבד" "תל אביב – לא רק למשפחות עשירות" "גלעד עדיין חי" "שטייניץ תעשה לי בית" "החיים יפים והאהבה מנצחת" "מדינת רווחה עכשיו!" "מאבק חברתי – לא מפלגתי" "אין לנו בית ואין דירה ואין קראוון" "אין אוהלים ואין מערות יש לנו מקום רק בבית קברות" "קשה לנו למצוא דירה!" "אנחנו בעד סובלנות."

ברוכים הבאים: מאהל המחאה מייצר תרבות מחאה חדשה. שימו לב, קחו אחריות על הזבל, אין סיבה שעובדי קבלן דרוסי זכויות ינקו אחרינו! לוקחים אחריות על החברה כולה ומתחילים גם בבדל!

בברלין יורד גשם כבר שבוע. אם מרחב היה פה בוודאי היה מקים אוהל בשדרה ופורח, קורא שירת מחאה, מקים צעקה ומוצא אהובה חדשה. צועד ברחובות וזועק: העם דורש צדק חברתי! העם דורש צדק חברתי!

דניאל עוז אמר שהוא רוצה לצלם אותו לסרט. אך מרחב בגרמניה, הולך לראות אומנות מצרית ובליבו טמונה אמונה שתל אביב היא העיר הכי מעניינת בעולם. תל אביב רותחת ובברלין חורף וקר בלב. תל אביב מבעבעת ומרחב נרדף מקנאה. הוא יחזור רק בעשרים באוגוסט ואין לו שם אהבה. שלח שירים במייל לשירון המהפכה.

הוא יושב בבתי קפה ומנסה לערוך את החקירות המקראיות שלו.

בלילה הוא לא נרדם, הרגיש שהוא חייב לחזור לארץ, שהארץ משתנה ושלא יכיר אותה כשיחזור. אך מכיוון ששילם על הדירה עד ה-20 בחודש, הוא חייב להישאר. אחרת כבר היה חוזר.

מברלין הרחוקה מצטיירת לו תל אביב כעיר המרתקת בעולם.

"ברלין בובה, האנשים נחמדים, האומנות די מנומנמת, הכל סבבה ורגוע, אנשים פשוט חיים, קאנט כבר כתב, ברכט כבר כתב, אין מה לרוץ. יושבים על גדות התעלה, מעשנים. גם אני מעשן קצת ואחר כך מחפש שעה וחצי את הבית."

"תגיד, איך אתה חי עם כל הגרמנים האלה? אתה לא כועס עליהם?"

"מסכנים, זה סבא שלהם."

אתה מדבר איתם על זה? על סבם הרוצח?"

"משתדל שלא. באתי לפה בשביל השקט, זו עיר כיפית ורגועה."

"אפשר לחיות, פשוט לחיות."

"כן, זה מה שהם הבינו."

מרחב שט במרחב הפתוח, נקי מחפצים ומרהיטים, מחפש שורשים בגרמניה, מקום שאפשר פשוט לחיות בו. בתוך תוכו כואב לו מאוד. הוא מרגיש כמו היהודי הנודד שרץ מבועת וחצי עירום בין חורבות ושברי צלבים, לאחר שירק על ישו וקולל בנדודי נצח.

בחוץ לוהבת העיר, זרמי אנשים מתנגדים, מתאחדים בשאיפה לצדק, חלומות מתגשמים בין הבניינים, רפתנים זועקים לקדושת חלבם, לקדושת עמלם, אוגוסט רותח והדעות מתלכדות, לא עוד אדישות, לא עוד תנומה. עכשיו העיר ערה.

קטנות האזרח מתעצמת כאשר הוא נהפך לאזרחים. המצח נוטף זיעה אך בלב שמחה מתפרצת ודמעות זולגות לנוכח הצעקה והלמות התופים. תופי המהפכה קורעים את שדרות שאול המלך כקול מגדל פלישתים מתנפץ. תחיה נפשי עם המהפכנים. תחיה נפשי עם האמונה בשינוי.

בשדרות רוטשילד ראיתי עם דורש את שלטונו בחזרה. דורש צדק. מוכן להקריב את גופו. עגלות תינוקות לצד נרות בוערים. אל תשכחו גם את ניצולי השואה, זועקים השלטים השחורים.

ראיתי זרמי מתנגדים מתאחדים בשאיפה לצדק, חלומות מתגשמים בין הבניינים, רפתנים זועקים לקדושת חלבם, לקדושת עמלם, אוגוסט רותח והדעות מתלכדות, לא עוד אדישות, לא עוד תנומה, עכשיו העיר ערה. מול שערי הקריה שמעתי חולדה נשספת בשיני חתול, ראיתי את זנבה הארוך ושמעתי את זעקותיה הראשונות והאחרונות.

מודעות פרסומת