יופי הוא דבר מה שלא בוחרים בו. הוא גורל. דווקא הדבר הזה שלא בוחרים בו מנהל את המציאות. הגנים הניתנים לעובר, הם הקלפים שמחלק לו הגורל. עם אלה ישחק האיש במהלך חייו. הקלפים האלה הם הרגעים שבו יחיה. צבע העיניים והעור. העולם מעדיף יופי לבן עם עיניים כחולות. למרות השמש הצורבת. העולם אוהב דברים לבנים, כמו שלג וגלידת וניל וקרח ושמלה לבנה לחתונה. הלובן והכחול, כמו שמים עם עננים ביום אביב נעים. הצבע השחור שייך לאינסוף. הוא הפלנטות שסובבות את החלל. שם כוכב נוגה בוער בצבע כתום כפני השמש.

העולם גזעני. מעדיף עיניים כחולות. זו תפיסה של יופי. חוש הראיה מסובב ראשים של גברים. משהו מסתובב להם בראש כשהם רואים אישה יפה. חוש הראיה משנה את הנתיב שלהם. הם הולכים אחר עיניהם. חוש הראיה כה חזק ופועל דווקא על מה שלא ניתנה בו זכות בחירה אלא מה שחילק אדון גורל. וזה חוסר צדק מובהק. ודווקא שם הגורל. זה חוסר צדק להשפט על מה שלא בחרת. מה שקיבלת זה מה שקיבלת. הצורה שלך.

השאלה היא אם הצורה משפיעה על החומר. אם מישהו שלא קיבל קלפים של יופי חיצוני מקובל, מפתח אופי יותר טוב מזה שהדלתות נפתחות לו רק מפני שהוא מסנוור?

מי שלא מסנוור, מה הוא עושה? מי שלא יפה בצורה קיצונית, האם הוא נכנס פנימה? למחילה? לאורווה, לדיר, לאן הוא הולך? הוא מפתח אופי. החיים משתפשפים בו. יש לו יותר סיכוי לקבל תפקידים של גברים מורכבים.

אבל למה בעצם לכתוב בלשון זכר? צריך לכתוב זאת בלשון נקבה, האם היא, שלא הוטרדה כל ילדותה על ידי שריקות בוטות וגברים שכל הזמן ניסו ואף הצליחו לגנוב אותה. זאת שהצליחה ללכת ברחוב ולא הציקו לה. זאת שהיה לה שקט וכוח להלחם, כי היו לה צבעי הסוואה.  זו שתקבל תפקידים כמו גלן קלוז ולא של מרילין מונרו. מישהי כמו ג'יטה מונטה, או ג'ודי דאנש. או הסופרת אייריס מרדוק לעומת סילביה פלאת', שכל מבט בה הרעיד את עולמה והמחזור היה טראומה וככה גם המין הראשון. אייריס מרדוק הייתה חופשיה לעומתה, היא בחרה את האיש שיאהב וישכב איתה ונשארה איתו מתוך אהבה, לאחר התנסויות מיניות לרוב ותחושת עצמאות מוחלטת.

אייריס איבדה את מחשבתה מול הים. היא חלתה באלצהיימר וג'ון ביילי טיפל בה עד היום האחרון.

היא לא הייתה אישה יפה על פי התפיסה הרווחת בתרבות באלפי השנים האחרונות. היא כתבה ספרים מופתיים וקיבלה תואר אצילות  מהמלכה. היא זכתה בפוליצר וזכתה באהבתו של ג'ון ביילי.

מודעות פרסומת