אני מפחדת מכמויות הזבל שאנשים מייצרים. כל משפחה מייצרת לפחות שקית זבל אחת ליום. אנחנו מוקפים בזבל. כל מוצר, החל מפלסטר, דרך מסטיק או בובה ועד מקרר, עטוף בניילון. הכל מעיד על זלזול בסביבה.

שמתי לב לאחרונה שבני אדם כבר לא אומרים תודה. אם הם שואלים שאלה ברחוב או בסופרמרקט, אדם זר יכול לעזור להם והם ישתמשו בעזרתו וילכו בלי להודות לו. יש קשר ישיר בין העיוורון הזה וחוסר הנימוס המוחלט לבין העובדה שמספר  ההרוגים בכבישים עלה. אנשים לא רואים אחד את השני יותר.

זה עידן הזבל והחום. אני מפחדת מהחום. כרגע עוד ניתן לקרר את החדר במזגן אבל יש סיכוי שגם זה לא יהיה אפשרי בעוד כמה שנים. אני מפחדת מבני אדם, הם הוכיחו את אטימותם, חוסר ההתחשבות שלהם, בזיזתם את הטבע עד חיסולו.

הזבל מצטבר, התרבות שקעה בזבל, יחד עם הקולנוע, המוזיקה, הספרים, כמה שהתרבות יותר נמוכה ובוטה כך היוצר שלה מתעשר יותר.

 אולי אם לא היו לי ילדים, לא הייתי כל כך פוחדת. אולי לא היה איכפת לי לראות את הספינה הזו שוקעת. אבל יש לי ילדים ואני רוצה שחייהם יהיו טובים. הקרחונים נמסים בקוטב הצפוני, דובים לבנים נכחדים. העולם מתחמם. דיקטטורים שולטים בישראל, הפשיזם חוגג. ובתוך כל העצב הזה והצער, יש לנו עבודה, לראות את הרווח שבחיים, לשמוח בהם, לראות את הצד החיובי.

אני יודעת שאני מלאה צער. תמיד יש בי צער. צער הדיבור וצער החלוף. לאחר שנים במדינה הזו, במקום הקשה הזה, בו אנשים מאבדים את ילדיהם במלחמה אחת ארוכה שאין לה סוף, הצער הוא ברור. אני מתבוננת בו. הוא   קיים.  רק התמימים יכולים להיות מאושרים ושמחים. רק התמימים. הילדים. אלה שלא יודעים עד כמה אכזריים וטיפשים בני האדם. שהם הרסו את הטבע. שהם אנוכיים ורודפי בצע עד כדי כך שמילאו את כל היופי הזה בזבל. רק למען הילדים והתמימים שווה להאבק לשינוי.

זה עידן של שפה נמוכה, החומר מנצח את הרוח. הבינוניות נתפסת כמצוינת. הפוליטיקה היא נושא השראה מרכזי. הפחד שמציף את הלב הוא הדבר הכי משותף שיש בין בני האדם. פחד ובדידות והתקפי חרדה. קינאה ורהב וכמיהה לרזון ולעושר. אלה המרכיבים האופנתיים המרכזיים. כולם מפחדים. מכורים לאיזו תרופת הרגעה, לסם, לסוכר, לאוכל, לספורט. התמימות אבדה. הלב דוקר בכאב. כמה חבל על כל היופי האבוד.

מודעות פרסומת