בחוץ כבר נושבות רוחות, רמזים של סתיו. ספטמבר תוחב את אפו הלבן למצחו המזיע של אוגוסט ולוחש באוזנו שבקרוב עליו ללכת מכאן. ספטמבר עדיין לח אבל סופו קריר. הימים מספרים שבני אדם משתנים. אין קול ילדים משחקים ברחובות. במקום זאת נשמעים צפצופים, מכשירי טלפון ואמצעי תקשורת אחרים, ילדים מתכתבים, מרוחקים, לא מגלים רגשות מלבד ציורי לב מוכנים מראש.

ילדים רבים במכשירי קשר מרוחקים, לא מבינים אחד את השני, כותבים דבר מעליב ונעלמים. הניכור גדול. זה כמו לשחק מחבואים ואף פעם לא לצאת מהמחבוא. במקום להפגש יחד ולרוץ, יש קבוצות שמדווחות מעולם הבדידות מה הם עושים כעת. אחד צופה בטלוויזיה, אחר מטפס על ההר הכי גבוה באוסטריה. אחרת מנסה להתאושש ממשבר הגירושין של הוריה, שניה מנסה להתגבר על מחלתה של אמה. שלישית יושבת לבד בבית וחולמת על חברים. אין לה טלוויזיה. היא מוקפת ספרים. הם משתפים מילים קטנות. אחת מספרת שהיא צופה בתוכנית טלוויזיה מסויימת, השני כותב לה שזו תוכנית אפס ומי שצופה בה הוא אפס, שלישית מתערבת ואומרת לו שאולי הוא חושב שזה אפס אבל יש אנשים שאוהבים את זה. וככה הם מתנתקים, במריבה. בלי מילת שלום.

כולם לבד. כל אחד מסתתר במחילתו, באנוכיותו. השריטות עמוקות יותר. אין מי שיעזור להתאושש מן הפצעים. הלבד מוחלט. יש טלפון ביד. מישהו המציא תוכנות להפגת הבדידות והצליח להעמיק אותה. מישהו יצר תהום במקום שהיה בו פעם גשר וגינה וילדים שיחקו בחוץ ואפשר היה לרוץ ולצחוק ואולי למצוא חתלתול בין השיחים.

עכשיו זה יום חדש, ילדים בני תשע כבר הטעינו את מכשירי הקשר שלהם ועוד מעט יתעוררו. אחד ידליק את הטלוויזיה, שניה תמחה את הדמעות, שלישית תאזור אומץ לקום מהמיטה, רביעי ירד מההר הכי גבוה באוסטריה.

מודעות פרסומת