עונג שבת! כל החפץ לדעת את טעמו האמיתי, אל לו להישאר במחצית הדרך. אמת, שאין להטיל ספק בפירושם של הדברים: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך – וזכרת כי עבד היית במצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה." פשיטא, שבאה כאן לידי ביטוי דרישה בעלת ערך סוציאלי עיקרי. ובמתכוון הוזכר שעבוד מצרים בנכרך לדרישה זו, בכדי לתת טעם ולנמק את התביעה הקוראת בדברים האלה ממרומי הר סיני אל האנושות כולה "אל תלחצו". ברם, אין זו אלא מסקנה חיובית הנובעת כמן הכלל אל הפרט, דוגמא מחיי הנפש לחיי הגוף. מהותה של השבת היא המנוחה המתייחסת לכל, לאדון כמו לעבד (כמוך) המנוחה של היום הקדוש והמבורך, המנוחה המתנשאת בצביונה המהותי לעילא ולעילא מכל מרגוע ונופש או הבראה גופנית שיש בעולם. היא ההברקה, ההארה, של הידמות האדם לאלוקים, "מה הוא – אף אתה.." יום השבת, אינו אלא חג הנשמה, חגה של הנשמה היתרה, זו הנשמה החדשה, המצטרפת אל הראשונה – נשמת ששת הימים – המעונה מחיי יום – יום, מתוך התרשמות חדשה מדי שבת בשבתו.

ברי, גם השבת אינה ממלאה את התשוקה של אותו צדיק גדול ומנעים – זמירות, אשר נפשו כוספת לראות בהסתלקותו המוחלטת של העולם המחייץ בינו לבין קונו. גם השבת איננה מתירה מעל אסירי ארץ את אזיקי אדמתם. לא לה לעשות זאת. אבל היא מטהרת להם את האדמה הזאת, היא עושה למענם את העולם שקוף כל כך, עד שמבעד לאספקליירתו, ירחיקו ראות, ויבחינו באותו מקום המעיד על מרכבת השכינה באמצעות האור הגדול עד מאוד שמקיף אותה. השבת איננה לוקחת מכל הדברים מאומה, אבל היא מטבילה אותם בצבע שלא מעלמא הדין, למען לא יפריעו את הנפש. היא מעניקה ציפוי לעולם החדלון, עוטפתו בקרום הנצח, עד כי תעמודנה כל בריותיו כאילו אך היו אנדרטאות לאין – סוף (ובאמת: כלום יתכן שתהיינה משהו אחר?). השבת מסירה את נטל הזהב והכסף מעל שכם העשיר ומפצחת את חרצובות המחסור המעיקות בחזהו של העני, היא משקיטה את הצמאון לאלוקים של הירא והשלם ואת צערו המתחרט של החוטא, היא מזכה את החכם ואת התם לראות בזיו החכמה העליונה – איש כפי מדרגתו."

 (מובא בספר "מתנה טובה" עמוד י"ב)

מודעות פרסומת