היום ילד בן 17 בעזה ביקש שהתקרה תיפול עליו ותהרוג אותו כבר, הוא לא ישן כמה ימים וכבר השתגע מפחד ואז התקרה נפלה עליו והרגה אותו. למחרת נהרג גם אביו. מתו מאה שישים וחמישה אנשים. ואנחנו עדיין מפחדים. נכתב בעיתון שרקטה חיסלה את תשתית החשמל ואין כעת חשמל בעזה. הם בחשכה ומעליהם יש מטוסים ומתוך אדמתם יורים עלינו מטחים. והם פוגעים בכולם, בנו ובעצמם. ואנחנו פוגעים בהם, מפילים פגז על הגג ותוך עשר דקות פצצה מחסלת את הבניין והורגת עשרים בני משפחה ברגע אחד. והם יורים עלינו ימים ולילות. זה לא מבצע. זו מלחמה. ואנחנו כך כבר שישה ימים.

המשורר נאסר רבאח מעזה לא עונה לי הלילה בפייסבוק. הוא מוטל בחשכה, אם יש לו מזל הוא רץ מחדר לחדר ומתפלל לא למות. אין לו מקלט. ומתוך אדמתו יורים עלינו. ומן השמים יורים עליהם. וזו מלחמה מחורבנת והיא חייבת להיפסק!!!

היום ראיון התפרסם בעיתון טיים אאוט עליי כסופרת שכותבת כדי להתגבר על טראומה. ואז נשמעה אזעקה ורצנו אל חדר המדרגות. למרבה הפלא היינו שם לבד. איש מהשכנים לא יצא. אתמול נהרגו בחוף הים ארבעה ילדים ששיחקו כדורגל. היום עוד שלושה. זו ארץ שחורה ורעה.

אני חושבת על סימון וייל. איך מתה משברון לב ומצער. ועל סטפן צוויג שהתאבד ולקח את חייו ואת חיי אשתו על גבול איזו ארץ אירופית שלא היה ממנה חזרה. ועל פאול צלאן שלא הצליח לשרוד את ההישרדות. והידיעה שמלחמות תמיד היו ויהיו. תמיד ישנן. אני פותחת בספר השירה של מחמוד דרוויש "מצב מצור" קנינו את הספר הזה ביפו. בחרתי בו במקום שירי פנחס שדה. דרוויש כותב בזמן מלחמה. ינואר 2002, רמאללה. אני זוכרת איך קנאתי אז בדרוויש. קשה לי להאמין איך קנאתי בו, על  שלא יצא מביתו וכל שנותר לו היה לכתוב שירים. שהיה כלוא בביתו ולא הצליח לעשות דבר אחר מלבד זה. איך המלחמה גרמה לו לא לצאת והותירה אותו בלי יכולת לעשות משהו אחר.

בעזה מתו למעלה ממאתיים אנשים. אי אפשר להסכים למות ילדים. עכשיו אני נזכרת שהייתי באוקראינה, בדרום צרפת, מרסיי סת' ונים, הייתי בג'נובה באיטליה ובפאריז. העברית היא שפה אזוטרית, קדושה, מי שכותב בה נשאר לא מובן לרוב העולם. אני כותבת גם באנגלית ובצרפתית אבל חולמת וחושבת בעברית. העט הזו מאיטליה, היא זיכרון למקום אחר.

שם הקרינו את הסרט:

GUERRA.

  וזו הייתה נבואה להתפוצצות הזו ולכל מה שקורה כאן בקיץ הזה. אחר כך זעמתי על הסרט והתפוצץ לי הרפס בשפתיים ונסעתי לקרוא שירים בפאריז, ארץ הנשיקות, פצועה ומוכת בשורות מודחקות.

זה כנראה לא משנה איפה אתה נמצא ואיפה תהיה. בזמן הזה יש לי הבנה שלכל אחד יש קיום בעל סבל וקושי, בכל מקום בעולם. לכל אדם קשה להתקיים. ההימצאות במקום אחד. ההשתקעות יוצרת משקעים.

אני חושבת שבני האדם קטנים. כל כך קטנים. מספיק להתבונן עליהם פעם אחת ממטוס ולהבין עד כמה הם קטנים וצפופים זה ליד זה וקשה להם לוותר על אדמה. קשה להם לחיות זה לצד זה. ממעוף המטוס זה כמעט מצחיק.

היום הייתה הפגנה בכיכר תאטרון הבימה. מצד אחד צעקו נגד הכיבוש, באמצע עמדה המשטרה, בשטח של שישה מטרים לבנים, במעין שביל לבן, כמו בתוך מופע של שוורים, ממול הניפו דגלי ישראל ושרו עם ישראל חי. ומעל כולם, בצל העץ הגבוה שמעל לכיכר עמדה התקשורת וצילמה הכל. גם בין המפגינים צילמו, כל השטח היה מוצף מצלמות, אפילו זיהיתי את האמן דויד ריב שהביא מצלמה גדולה וחשבתי לעצמי איזה אמן חכם, הנה הוא מכין סרט. כי זה המשל של חיינו. אנו חיים בסרט.

ממול עמדו בריונים ושאגו, הם לא באו לדבר, הם באו לשיר ולהתגרות במי שצעק נגד הכיבוש. כיכר הבימה לא הייתה חצויה, היא הייתה של הצועקים נגד הכיבוש. פתאום עבר איש מזיע, ואמר שהוא בהלם. שבאמצע הריצה זה תקף אותו והוא הופתע מן ההפגנה מאוד. ממול לצועקים נגד הכיבוש שרו עם ישראל חי והמשטרה באמצע, מעל לכולם, אנשי תקשורת אנשי סאונד שהיו מעדיפים להיות בבית עכשיו אבל הם שם, עובדים.

פתאום שני שוטרי חרש, אנשים בבגדים אזרחיים, גררו מישהו הצידה. הוא היה מהצד של הימין, שאלו אותו: מה צעקת? והוא ענה משהו. הם הביאו אותו הצידה והמצלמה שבצל העץ הסתובבה לקראתו. המצלמה זיהתה את המתרחש, הם רוקנו את כיסיו האחוריים ולקחו אותו אל מקום אחר. אמרתי לצלמים צלמו אותו צלמו אותו כי אולי הוא לא יחזור. אולי עכשיו הוא ייעלם לתמיד.

ממול היה שלט FREE PALESTINE, עד שזה יגמר לא יהיה שלום. כל עוד יהיה כיבוש לא יהיה שלום. חייבים לשחרר את עזה.

פתאום איזה בריון, איש שמן מאוד, עם כרס מתנפנפת וחולצה אפורה ורחבה, הגיח מתוך הקהל והתגרה במפגינים, עשה להם בוווו… ממש כך, בוווו….. להפחיד ולהתגרות, ואז אחד רזה ומתוח, עם מצלמת וידאו ביד פרץ אל עבר פניו וצילם אותו מקרוב וסינוור אותו עם המצלמה וגהר מעליו ולא הרפה וכל היצרים התלקחו והשוטרים באמצע מנסים להפריד וכל היצרים התלהטו בהתרגשות. הם נכנסו זה בזה. אז התפרקה ההפגנה לחצי, אלה שהלכו הביתה ואלה שנותרו להתכתש במכות ולצרוח ולהכנס זה בזה.

מרחוק מישהו השמיע את השיר ישראל זה הבית שלי.

חזרתי הביתה ופתחתי את הספר לפני שירד הלילה מאת רנאלדו ארנס. כך הוא כותב על המשורר לסמה לימה: "ניצבתי בפני אדם שהפך את הספרות לחייו, בפני אחד האנשים המשכילים ביותר שפגשתי מימיי, אך היה זה אדם שלא הפך את תרבותו לאמצעי התרברבות, אלא פשוט דבק בה כדי לא למות. תרבותיותו הייתה דבר מה מלא חיוניות שהטיל אלומות אור עליו עצמו, ובה בעת שפה מאורו גם על כל מי שנמצא לידו.

לסמה היה אדם שחונן בסגולה המוזרה להקרין חיוניות יצירתית. תכף אחרי שיחה אתו היית חוזר הביתה ומתיישב אל מכונת הכתיבה, כי לא יכולת להקשיב לגבר ההוא בלי שיאציל עליך מהשראתו. חוכמתו ותום לבו השתלבו זה בזה, והוא התברך ביכולת להעניק משמעות לחיי הזולת." (רנאלדו ארנס מתוך "לפני שירד הלילה" בתרגום רמי סערי עמוד 108).

"דברים כאלה קורים במשטרים פוליטיים נאלחים, רבים מן האנשים נעשים נאלחים גם הם. לא רבים מסוגלים להמלט מאותו רוע מטורף ועוטף כל, המשמיד את כל מי שאינו חובר אליו." (רנאלדו ארנס, לפני שירד הלילה, עמוד 107).

בשביל מה צריך שקט אם כולם שונאים אותנו מסביב? ישראל היא מדינה שנואה. אני חיה במדינה שנואה. זו ארץ רעה. כדאי שאלך מכאן.

הימים אינם רגילים. כל הארץ שקעה במתח ודיכאון. אי אפשר לנשום מרוב מלחמה. לא ידעתי שאחיה בתקופה פאשיסטית. כל מי שמדבר נגד המלחמה נחשב לבוגד. הצבא הרג למעלה מחמש מאות עזתים. יותר מעשרים חיילים ישראליים נהרגו.

אסור לדבר נגד המלחמה. המילה שלום איבדה משמעות. המילה שלום היא מילה מגונה. עכשיו זה זמן הנקמה, היצרים, השמש לוהטת, חיילים נהרגים במנהרות מתחת לאדמה, אם רק היו משקיעים בבני אדם כפי שמשקיעים בהריגתם.

נדמה שאין ברירה אלא לצאת למלחמה ואז נשאלת השאלה אם זו האמת, אם זו לא שטיפת מוח. לקפיטליזם אין ערך לחיי אדם, יש לו ערך לכסף ונשק מייצר הרבה כסף. עכשיו תעשיית המוות שוקקת חיים.

מלחמה היא זמן הקורבנות. חמש מאות ומעלה בצד הפלסטיני ועשרים ושישה בצד הישראלי. זה זמן עצוב.

ישראל פצעה בעזה פציעה עמוקה מפני שהחמס חפר מנהרות באדמה לפלוש אל ישראל ולפגוע ולרצוח את יושביה. זו הייתה הכרזת המלחמה: רצח שלושת הנערים ואז יהודי שרצח נער ערבי וכך החל חג הקורבנות בקיץ 2014.

איזו ארץ שחורה ומסכנה, בכל קיץ מאיימת איזו שכנה להרגה, ובכל קיץ מעלים קורבנות אדם, במלחמה על טריטוריה כמו חתולי רחוב מפותחים מדי. אני מחכה לאוגוסט, באוגוסט תמיד מתעייפים.

בינתיים אירופה מסתכלת עלינו מבעד למסכים ולתמונות, אנחנו מבודדים כאן וכל העולם צופה, כולם מצלמים. אירופה מסתכלת. איזה מדכא זה להיות במלחמה אני חייבת לשים לב לעיניים של הילדה, לבדוק שאינה מבוהלת מדי, להוציא לה דרכון ולנסוע מכאן לא יהיה רעיון גרוע, אני חוששת מהתור במשרד הפנים, ואין לי כסף לקנות כרטיס טיסה, אני חייבת לנסוע מכאן, להוציא מפה את הילדה שלי.

הפשיזם משתלט: אסור לדבר, אסור לומר מילים בעד השלום אלא רק לתמוך בחיילים שממש ברגע זה נתקלים בחמסניקים במנהרות וכבר נהרגו עשרים וחמישה מחטיבת גולני. מי שמתנגד לזה מפחד שיאבדו את חייהם, בסך הכל חיילים כלומר ילדים, בני עשרים, יפי תואר בשיא חייהם ובשיא רצונם לעשות אהבה. הם מחפשים טילים במנהרות מתחת לעזה ומעליה ודרך הים. זה מצור. מצב מלחמה.

אין מה לעשות אלא להיות לבד. במלחמה את יותר לבד. אורחים אינם באים. באמריקה אסרו על אזרחים לבוא אל ישראל. אין באים ויש יוצאים אבל לא מעזה כי היא במצור ובמנהרות פוסעים חיילים מתחת לאדמה. הם רצים מתחת לאדמת עזה.

ועכשיו אחרי מגעים אינטנסיביים חמס מסכים להפסקת אש וכבר לא מתעקש על פתיחת מעבר רפיח ושחרור אסירי שליט. צעיר נורה בטרמפיאדה בשומרון. מצבו קשה.

האם זה בגלל המדיניות שיש בישראל בחמש עשרה השנים האחרונות?

מאז שנרצח רבין ובנימין נתניהו עלה לשלטון, מאז מת כל רעיון השלום ומן הפלסטינים לקחו עוד ועוד אדמות ולא נתנו עוד תקווה, אלא רק מלחמה. לא כיבדו את הסכמי אוסלו שהיו אור בקצה המנהרה. כל מה שיצר רבין, ירד לטמיון.

ואחר כך שרון יצר את ההתנתקות ופינה את השטח לחפירת מנהרות.

נחטף חייל. דממה. דיכאון. עצב. פחד. חרדה. כל אלה המאפיינים של מצבי כרגע. דיכאון. עצב. פחד. חרדה. רצון לגדול במקום אחר. מצב של מלחמה. העיר שקטה וחשוכה. אין טיסות יוצאות ואין נכנסות. מעל הראש מרחפים מטוסים. רק קולות המטוסים והפחד שמחלחל אל תוך הראש כל הזמן ועייפות. מזל שיש לי את העט הזו ואת המחברת, אני יכולה לדבר כאן את הפחד, לצעוק לתוך המחברת ולדבר בה את התחושות הקשות.

אני חייבת אמונה חדשה. למצוא תקווה ותמימות. קשה להירדם עכשיו. כל כך הרבה מתים בימים האחרונים. אני קוראת שוב את "לפני שירד הלילה" מאת רנאלדו ארנס שברח מקובה ומפידל קאסטרו רק בשביל למות מאיידס בניו יורק. הוא כתב הרבה ספרים שיצאו לאור בצרפת ובארצות הברית, הספרים שלו תורגמו וזו הייתה סיבה נוספת למשטר להכניס אותו לכלא כסכנה למתנגדי המשטר. הסיבה השניה הייתה היותו הומוסקסואל. כל כך הרבה דיקטטורים יש והיו בעולם. כעת רוע חדש נחשף. כעת כולם מכורים למסכים ומתבוננים ברוע מתפרץ ובאנטישמיות החוזרת לרחובות אירופה. זו תקופה רעה. האלימות נמצאת בכל מקום ואני חולמת על מקום אחר שאוכל לגדל בו ילדה, בלי פחד מאזעקות וטילים.

במלחמה השאלה: "למה", היא לא רלבנטית. זו השאלה שאין עליה תשובה. אסור לשאול למה.

כל עוד פוליטיקאים מנהלים את העולם יהיו מתים חפים משפע. בעיקר אם הם טרוריסטים שלא רואים את חיי האדם כראויים לחיות אותם, עבורם אין ערך לחיי אדם, רק למטרותיהם יש ערך, לטרוריסטים האלה אין ערך לחיים, רק למוות.

הם רוצים להרוג את כולם ולכבוש את ארץ ישראל. זו מלחמת ג'יהאד, מלחמת טריטוריה. ישראל הרגה מאות אנשים שלא קיבלו הגנה משליטיה. שהפקירו אותם לפצצות.

בימים כאלה אין מה לעשות מלבד לכתוב. הכתיבה היא המוצא היחיד. העולם שטוף במראות זוועה. כולם צופים בנו, בסרט המלחמה הקיצי, זו תקופה של ריאליטי וזה סרט אמיתי ומזעזע. העולם השתגע לגמרי, בארצות הברית יש משפחה שמצלמת את חייה ומתעשרת מזה. ריאליטי. זה סרט אמיתי, ואנחנו השחקנים. כולם צופים ולוקחים צד, רבים שונאים את ישראל ויש כמה שמבינים שבעזה המסכנים העזתים הם גם קורבנות של הטרור וישראל אולי משחררת אותם מהם, אבל כובשת את עזה שוב.

קשה להירדם הלילה. הגוף מורעל מניקוטין וקפה. איזו שטות. הייתי אצל חבר והוא היה עם אהובתו הצעירה. מישהו שהיה מאוהב בי ועכשיו הוא שמח לנקום בי בהתנהגות גסה על שלא השבתי לו אהבה.

העיר שקטה כפי שלא שמעתי אותה מעולם. התקלחתי והמים ניקו את היום הזה מעליי. בדרך למקלחת חשבתי שכדאי שאתרגם את ספרי "רוחות פרצים" לאנגלית. שאוציא אותו לאור בארצות הברית, זה מה שאעשה, אנסה לפרוץ את גבולות השפה, איש לא ידאג לזה מלבדי.

בזמן מלחמה אי אפשר לחשוב על משהו אחר. המוזות חייבות לדבר ולזעוק את זעקת העם היהודי והפלשתיני. אסור לשתוק, האמת חייבת להתגלות. אנחנו לא חיים כאן לבד ועזה כבר חולה מרוב מצור.

בעזה יש מנהרות שחורות של רוצחים וישראל וחמס הורגים אלפי אנשים, הרבה ילדים נשארו יתומים,

הרבה ילדים נשארו לבד בין רוצחים, אולי הם יגויסו לחמס ולא תפסיק כאן המלחמה לעולם. אסור להניח לשנאה הזאת להתקיים.

הילדות כעת מכרסמות תפוח קר וירוק בחדר הצונן. במקומות אחרים ישנים במקלטים. צריך להיזהר לא לפגוע, לחוש את הזולת באופן בלתי מכאיב. עכשיו הפחד שולט כאן. עכשיו אני מבינה את זמן המלחמה.

סבי עלה ארצה ב- 1948 הוא היה ילד יתום שברח מהנאצים בפולין וגלה לסיביר, לכן התפתחה אצלו אובססיה עמוקה לאוכל. הוא היה רעב מאוד בילדותו וראה את אמו מנסה לגדל לבדה ארבעה ילדים. היא דיברה אליהם ביידיש.

עכשיו בעזה נופלים על הרצפה כמו יהודים בגטו וורשה, היהודים מוכים באשקלון ואשדוד בבאר שבע. עכשיו מכרסמים הילדים תפוח קר בחדר הצונן. בדרום נמצאים במקלטים. כמה מקלטים יש בארץ הזו? כמעט כמספר הבתים.

אי אפשר לשחרר את עזה במלחמה. אי האמון לא בונה שלום. כל עוד יש מלחמה אין סיכוי שצד אחד יבטח בשני. עשרות קורבנות רצים ברחובות. בתופת הדרומית, בין מצריים לישראל יש רצועת עזה, משם יורים עלינו טילים ויש גברים שלא מאמינים למה שאומרים הגברים האחרים וכל הנשים נחשבות לאימהות נאיביות. רק מי שלא מאמין באויב רשאי לנהל את המציאות ולהשליט על כולם פחד. כולם כבר משוגעים כאן.

שני מיליון איש חיים בכלא של כיבוש וטרור. 2 מיליון אנשים חיים בפחד מוות. מותם עדיף על חייהם. שני מיליון איש. עשרים ושניים ילדים מתו בשלושת הימים האחרונים ועוד שישים ושלושה גברים ונשים.

קשה להירדם הלילה בידיעה שכך נקבעה גם המלחמה הבאה. הייאוש שולט כאן והפחד. ושני מליון איש ועשרות ערים ואזעקות ופחדים ואין ברקים ואין רעמים, רק פצצות.

אם אדם יבוא לכאן במטוס, אולי יפגוש טיל באוויר. לא מלאך ולא כוכב.

אולי זה ירגש אותו לנחות בארץ הפחד, להיות חלק מתעשיית המתחים.

אדם זקוק לאהבה כמו אוכל ומים. אדם ימצא אהבה כמו אוכל ומים. דבר לא ירחיק אותו מן האהבה. גם אם לא תהיה זו אהבה, ימשיך לבקש בה.

בארץ יש עכשיו חסימה מסחרית, אם מישהו רוצה להיות מתורגם לאנגלית ולהיות מופץ בחו"ל, עליו להיות רב מכר קודם לכן. אז אם הוא כותב ספרות איכותית אין לו סיכוי להישמע מעבר לים. אלא אם כן יש לו מזל והוא פוגש איש יקר כמו מישל אקהרד אליעל שמוסר את נפשו על העברית ומתרגם את שיריו לצרפתית ותוך שנה מוציא ספר שירה לאור. וכעבור שנה עוד אחד. לכן נסעתי בעולם שוב ושוב במשך השנה.

היה לי מזל שמישל תרגם את שיריי לצרפתית. היה לי מזל גדול שיצא לי ספר בצרפת לפני שפרצה האנטישמיות הזו והמלחמה והחושך והפחד וחיילים מתים במנהרות מתחת לאדמה.

אני שואלת את עצמי למה לא גילו את זה קודם. לפני שנה הייתי בצרפת ודיברנו על ההתנחלויות שהן מחסום לשלום. כל השנה הממשלה התעסקה בהתנחלויות בשומרון ובחברון במשך שנים חפרו מנהרות בעזה, שם חיילים נהרגים עכשיו, אבל הממשלה התעלמה מהן.

למה לא התייחסו לזה קודם?

אני זוכרת שעקירת מתנחלי גוש קטיף נראתה לי כואבת כעקירת שן בלי הרדמה, שנראה שזה היה נורא מלהכיל, נראה כמו דבר לא נכון, אסון שבא על ישראל. מנהרות מתחת לאדמה.

אני לא יכולה שלא לחשוב שאם הייתי בארץ אחרת אולי היה לי מקום לפרוח ולגדול.

אני רוצה לצאת מכאן.

איזה שקט עכשיו, לילה, השעה שתיים או שלוש ואני עצובה ומתוחה מאוד. זהו. החלטתי. אתרגם את רוחות פרצים לאנגלית ואשלח להוצאה בארצות הברית, אני חייבת להרחיב את המעוף. אני חייבת לגדול ולפרוח ולצמוח.

קמתי מיד מן המיטה והתחלתי במלאכת התרגום. אני עייפה. חייבת ללכת לישון. עוד מעט אלך לישון. בינתיים אני שותה מים ומנקה את הרעל מן הגוף. אפסיק לעשן. כן. זה בטוח.

השמים נסגרו לטיסות. כרטיס טיסה מניו יורק לישראל עולה 6,000 דולר. יש אנשים שיש להם יכולת לשלם את זה. העניים נתקעו בשדה התעופה.

יש רגעים שבהם אני מבינה את קטנותי. אלה רגעים מצחיקים. הרגעים שאני מבינה שאני בעצם יצור שעושה טעויות בגלל השאיפה שלי לשלמות אני מבינה את זה. בגלל שיש רגעים שהם מביכים ורחוקים משלמות. רגעים מצחיקים שבהם אני צוחקת על עצמי וככל שאני צוחקת אני משתחררת מהשאיפה לשלמות. השאיפה המיותרת לשלמות. שאולי היא חיונית להמשך החיים. ההומור הוא נעלה.

מה שנדמה כאמור להיות אושר מתגלה כחולשה, החיים תמיד נמצאים מעבר לדמיון. כל מה שאדמיין לא יחזה את העתיד.

לפני חודש הייתי בפאריז ועכשיו יש שם הפגנות נגד ישראל ברחובות. לפני שנה הייתי בדרום צרפת וקראתי שירה. היה שקט. הייתה תקווה. אבל אנחנו קורבנות של השלטונות. של הפוליטיקה. של סוחרי הנשק והתקשורת.

התקשורת מכתיבה לכל העולם את מי לשנוא ואת מי לאהוב. זו קרציה שניזונה מדם המציאות. והאנשים ניזונים ממנה כדי להבין ולראות את המציאות אבל היא מלאת זדוניות וכוונות לא טהורות ואינטרסים ואמונות.

נפוליון אף פעם לא קרא עיתונים בצרפתית כי הוא ידע שתמיד כותבים בהם מה שהוא רוצה להשמיע. כך הוא כתב למלך בריטניה. יש שליטים פסיכופטים בעולם שממנים את המלחמות ואת התקשורת, הם מממנים את שני הצדדים הלוחמים. לאנשים הפשוטים אין קשר אליהם אבל הם הנפגעים.

גם אלה שניזונים מהתקשורת נפגעים מהתמונות המזוויעות.

"בן התרבות המערבית מציב בראש סדר העדיפויות שלו את המשאלה להיות ייחודי. רק לאחר שהשיג מטרה נעלה זו הוא מתפנה לעשות מעשים טובים." (להרבות טוב בעולם, אסתר פלד, עמוד 160).

אנחנו עושים אהבה בזמן מלחמה. זה גורם לי לנקיפות מצפון. מעל ראשינו המטוסים לא מפסיקים להרעיש ואני חושבת על הטייס שהיה רוצה בוודאי גם הוא לעשות אהבה עכשיו, להיות בתוך אישה.

אנחנו עושים אהבה במלחמה. זו אורגזמה בתקופת טראומה.

עצוב לי על המשוררים בעזה. נאסר ראבח הוא מהמשוררים הגדולים שפגשתי בחיי. יש לו לב ענק וסגנון ומוזיקה נפלאה. ועכשיו הוא כבר שבועיים תחת הפגזות ואין לו בית והוא בורח עם כל משפחתו, שלושה זקנים חולים, חמישה ילדים ואישה. כולם כבר בטח משוגעים לגמרי, אם הם הצליחו לשרוד את כל ההפגזות. אם הגוף לא נחבל, הנפש ודאי כבר חבולה.

נאסר הוא הוכחה עבורי שיש אנשי שלום בעזה ששואפים לשוב אל הזמנים שבהם ישראלים ועזתים היו חופשיים לבקר זה את זה. לחיות בשלום.

איך המצב הדרדר כל כך? איך השתלטה רשעות הטרור. 1000 איש נהרגו בהפגזות בעזה. כואב לי עליהם ועל אובדן האפשרות לכבד אותם ולנסות לחיות יחד. לעזור להם לחיות בשלום עם עצמם ואיתנו.

אני אוהבת את הלב שנגלה לי בשירה של נאסר, לב האהבה הרחבה. הרגשות העצמתיים והמוזיקה. כמה חבל על החיים ועל אובדן היכולת להשלים.

בדידות החכמים

זה שמדבר לא יודע

זה שיודע לא מדבר

הוא חוסם פתחיו

סוגר דלתותיו

מקהה חודו

מרכך זהרו

שומר על מסתורין

מתאחד עם אבקו

אין הוא מבקש כבוד

וללא מאמץ

הוא מוקף בו

בעיניי

כזה

הוא

איש

הטאו

רנאלדו ארנס נשלח לכלא בגלל שהיה משורר הומוסקסואל בזמן המהפכה בקובה. הוא היה בן של איכרים ובגלל זה הצטרף בתחילה למהפכה ואחר כך נטש אותה לטובת חיי כתיבה והתנגדות למהפכה. הוא הצליח לברוח מקובה בזכות זה שהודה בכך שהוא הומוסקסואל. הם שמחו להפטר ממנו. היו להם מחנות ריכוז להומואים. בזמן שבקובה במקביל למהפכה המדינית חלה גם מהפכה מינית. אחר כך הוא מת מאיידס בניו יורק בגיל ארבעים ושבע.

השעה כעת שבע וחמישה והאוויר שוקל טון כי עפים בו טילים. זוהי מלחמה. עד שלא יהיה רע זה לא יגמר. יש לנו מלחמה עם רוצחים. האווירה כבדה. חייבים לצחוק עכשיו. שלי מתגרדת כי היא חולה ויש מלחמה. שלי מתגרדת. היא חולה. זהו זמן מלחמה ויש לי מחברת ועט. זה כל מה שיש לי בתיק.

רנאלדו ארנס כתב כל הזמן. לא הייתה לו ברירה. הוא היה רדוף בגלל היותו משורר והומוסקסואל, שני דברים אסורים בזמן המהפכה של פידל קאסטרו בקובה.  זהו זמן מלחמה והאוויר שוקל טון. עפים בו טילים. יום ולילה.

שלי הלכה לראות את כוכב הקופים בתלת מימד.

איך נוצרו הקופים?

הם השתחררו מכל המכלאות.

אני כותבת סרט:

אישה נוחתת בשדה התעופה שארל דה גול עם המשורר התוניסאי אחמד וואלד. הם רצים יחד בין הרכבות, עולים אל רחוב מונמרטר ומגלים שמי תכלת בהירה, חבורת סינים חוצה את הכביש, הם יושבים בבית קפה, היא פוגשת איש נדל"ן שאומר לה שבית המלון שלה נמצא בקצה השני של העיר והיא לוקחת את המזוודה הכחולה שלה והוא אומר לה שהיא משוגעת, ועוד על עקבים. היא לוקחת את המזוודה הכחולה וחוצה את פאריז. היא פוסעת אל נהר הסיין, צועדת ברחוב כמו איש אציל עם מקל, לאט לאט נעים גלגלי המזוודה הכחולה, והיא אוחזת בה בעדינות ולובשת מקטורן מקטיפה. על העקבים הגבוהים היא מאוד מרשימה והם אפילו נוחים מאוד.

המצלמה מצלמת את כל פאריז. המצלמה מתפעלת מאוד מן הרחובות ומן העושר והגודל. המצלמה אוהבת את מה שהיא רואה. היא מתבוננת בנשים היפות. בעיקר בנשים היפות שפוסעות בפאריז. היא נעצרת בבית מלון וולטר שעל גדות הסיין. שם יש עובדת דלפק נדיבה במיוחד שמסמנת לה במפה היכן מלון התחנה הירוקה וזה רחוק, אחרי סנט ג'רמיין, צריך להגיע אל מונפרנס, צריך להמשיך ללכת, זה ליד רחוב דידו, בצד הדרומי של העיר, בזכות השאלה הזו גם פקידת הקבלה מגלה היכן הרחוב הזה.

האישה מסרבת לתפוס מטרו, אין להם מושג מה זה. או איפה זה. והיא נחושה בדעתה לא לרדת שוב אל מתחת לאדמה אלא ללכת ברגל אל בית מלון התחנה הירוקה והדרך מפותלת ואינסופית ובו זמנית כל הזמן ישרה. היא מגיעה אל rue דה רן. שם היא הולכת זמן רב ומחסלת בו זמנית בגט. היא מכושפת. חולפת ברחוב עם בגט מתכרסם והפנוט שמוביל אותה לא להתייאש מלהמשיך ללכת.

כעבור חמש שעות היא כבר דוחפת את המזוודה בקושי, מטה אותה בשתי ידיים קדימה ודוחפת מאחורה. השיער שלה סתור, המקטורן כבר לא עליה, היא עייפה עד אפיסת כוחות ופוגשת שני גברים שמראים לה במפת שבטלפון של אחד מהם היכן שהרחוב. הם מפעלים לשמוע שהיא הלכה ממונמרטר אל קצה מונפרנס. הנעליים שלהם יפות. הם מסתכלים על נעליה ומשתוממים איך עשתה את זה על עקבים כאלה גבוהים. משתנה לגמרי ומגיעה לבית מלון עלוב יושבת על הרצפה ומתקשרת בטלפון וצועקת לתוך השפופרת שנמאסו עליה החלומות שלה. "נמאס לי מהחלומות שלי."

בדרך אל בית המלון היא פוגשת אנשים נפלאים, יפים ואדיבים, כולם עוזרים לה להגיע לבית מלון התחנה הירוקה שבדרום העיר, יחד עם המהגרים ממרוקו.

זה היה איזור כפרי בתוך פאריז, שכונה דרומית. שש תחנות מרחוב רו דה רן. בית מלון ישן ומכוער למדיי מבפנים ודי מרשים מבחוץ. צר ובפינת הרחוב , ליד רחוב דידו. הכל בגלל החדר המכוער. אבל הייתה בו אמבטיה והיא שכבה בה לפעמים ושקעה במים. היא הייתה באפיסת כוחות אחרי שהלכה בכל פאריז. היא הייתה ממש מותשת, אבל למחרת כשקמה בבוקר הצליחה ללכת ברחובות בלי פחד וידעה את הדרך במדוייק אל שוק הספרים שליד כנסיית סנט סול פיס. ממש מתחת לכנסייה האדירה בגודלה, המה יריד הספרים מתחת לסככות לאוהלים לבנים. היא הלכה להשקת הספר שלה. לבושה בשמלה שחורה עם גלימה בצבע טורקיז.

*

צריך ליצור מזה הומור, לצחוק על כל מה שאפשר, כי רוצים למרר את חיינו, כי רוצים להרגנו. צריך למצוא את סוד הפסקת הרדיפות את סוד היהודי שמצליח להפסיק את עברו וליצור עתיד אחר. צריך לשבור את מעגל הכאב היהודי, מעגל הרדיפות, מעגל הרצון לפגוע בו, בתוך המלחמה חייבים לצחוק.

י' אמר לי שהטיל היה קרוב.

צריך להירגע בתוך זה. לא לפחד בתוך זה. להפסיק לפחד ולנשום ולנשום. מה נעשה עם הידיעה שכל כך הרבה ילדים מתו?

חובה לצחוק עכשיו. אני לוגמת תה. מוזר. מצב מוזר. זו העט מצרפת. זו המחברת מאיטליה. סימן שהייתי שם וחזרתי.

מילים מגוחכות/ אבסורדיות:

פשעי מלחמה – האין מלחמה היא פשע מעצם היותה?

הפסקת אש

הפוגה

המלחמה היא פשע. וכל מי שהורג הוא פושע. לשפוט אחר כך פשעי מלחמה? המלחמה היא פשע. הרג בני אדם הוא פשע. המלחמה היא רצח. אין בה חוקים ולכן היא פשע. ואין פשעי מלחמה כי היא היא הפשע.

 

אנחנו מוקפים משוגעים. סבא שלי נולד בפולין וברח לערבות סיביר וכך ניצל מן הנאצים. כבר חודש שיש מלחמה. אנחנו יהודים, בשם השם אלוהינו אלוהי ישראל, אבל גם בשם האדם שלא מבין

שאלוהים לא מתעניין במלחמות, רק זה שבספרים יוצר מלחמות, אבל זה שנושמים, הוא יוצר היופי

בורא הציפורים, אלוהים שאנו נושמים וחיים בו כדגים, בזמן מלחמה, נעלם מרוב בושה.

היום התקשר אליי המשורר נאסר ראבח מעזה.

"אני חושב שהמלחמה נגמרה," הוא אמר בקול רועד.

"זה כל כך טוב לשמוע ממך נאסר, איך אני יכולה לעזור לך?" שאלתי. "יש אנשים שמתעניינים בשירים שלך. כל מיני דברים מתרחשים."

"אני חייב לנוח עכשיו, הבן שלי חולה. הוא אמר בקול חלש ופגוע. אין לנו חשמל. ויש לי בעיות עם הבית. הגג שלו הרוס."

"איך אני יכולה לעזור לך נאסר?"

"את חברה טובה. אני חייב לנוח. אני חושב שהבן שלי חולה."

בשמונה בערב תרגלתי יוגה עם תחושה כבדה בחזה, מוצפת עצבות קשה, לא הצלחתי לנשום. בתחילת התרגול הקדשתי אותו לבנו והתפללתי למען בריאות בנו ובסוף התרגול הבנתי שהשירים של נאסר הם גם כנפיים שיכולות לעוף לפה ולחצות את הגבולות. הן יכולות לעוף מחוץ לעזה ולפתוח את המצור ולהניח  לנשום ושלילדים תהיה ילדות פשוטה וטהורה. זה מה שהכי חשוב בחיים. טוהר ופשטות.

כתבתי לו הודעת אס אם אס. בינתיים הוא לא עונה כי אין לו חשמל להטעין את הבטרייה של הטלפון. אני שמחה שהתקשר אליי לבשר שהמלחמה נגמרה. שלחתי את שיריו לעורך שלי בצרפת. שלחתי את שיריו לאיטליה. לכל מקום שיוכל לתת לו תקווה.  אני פונה אל אנשים שינסו לתת לו תקווה. שיכתבו לו מילה טובה. אור קטן של חברות כהבטחה לעתיד טוב יותר.

אין ספק שהאדם נהפך לאלים יותר, כאן במזרח התיכון, האלימות גואה. מה מקור פרצי האגרסיות הללו? מהיכן ולמה ולאן פניהם מועדות?

הכי מפחידים הם האנשים שלא אכפת להם על מות הילדים בעזה. הם לא מבינים שרוע הלב הזה יפגע בהם יום אחד. בעצם הוא כבר פוגע. ההשתקה של רגשי המצפון. המלחמה הזו חיסלה את התמימות. אין חוכמה בשלטונות. אין חוכמה.

היום ט' באב, ואני אוהבת אהבת אמת את הטאו שבחוץ: השמש והבוקר והפרחים. חיים בכנות, חיים של טוהר ופשטות.  כולם כל כך דואגים. אני קוראת בספר הטאו ושם מסתתרת כל החכמה. קיבלתי היום פרחים וזו הייתה הרגשה של האהבה האמיתית לפרחים. מרקו סרביה הביא לי היום פרחים סגולים כהים וסגולים בהירים. זה ליד זה וגם צהובים.

מתינות

עם בני אדם

כמו בעבודת האדמה

אין טוב

ממתינות

במתינות

הכל קורה במהירות

המתון מקדם בגבורה

גם את הצרה

וממתין הוא

שגם היא תעבור

איש

טאו

שורש

עמוק

גזע

איתן

מודעות פרסומת