בבית קפה ישבה אישה עם שינים בולטות. מול האישה ישב גבר בחולצה לבנה עם כפתורים פתוחים. חזהו היה כמעט שעיר בשערות בלונדיניות עדינות. האישה מולו הייתה חסרת ביטחון כמו חפרפרת זעירה שנכנסה מתחת לאדמת השולחן העגול שלפניה, אור פניה כבוי ואורו הבהיר נשבר על עיניה. האיש היפה נראה מכוער בתחילה, כי הבטחון העצמי שלו הביא את גבו להזדקף ולגבוה מעל לחפרפרת הנמוכה, שמפני נמיכותה ופחדיה מן היופי הנאצל שלמולה נדמה שקרן ממנה יופי פנימי. היא רצתה שהוא יאהב אותה ועישנה הרבה סיגריות. הוא ישב זקוף מעליה עם בלורית בלונדינית. היא אמרה לו שהביטחון העצמי שלה שואף לאפס.

"אני לא יודע אם את חסרת ביטחון, אבל את נפגעת מגברים, את זה אני יכול לראות. זה טבעי. זה בסדר. ככה זה אנשים. אנשים שנפגעו מאנשים, זה טוב! אחרת ממה ניצור? אין סיפור שהתחיל טוב ונגמר טוב. אלה החיים האמיתיים. טולסטוי כתב את זה. גם ניטשה וג'ורג' אורוול. לסופרים יש הרבה מה להגיד. לחיות את החיים פעם נוספת מעיניים של מישהו אחר. זה מה שאנחנו עושים בחיים. אוספים סיפורים. זו הפנסיה האמיתית שלנו.

אני מלמד ברידג' אנשים עשירים. אנחנו שותים אותו קפה בבוקר, אבל להם אין את הסיפורים שלי יש. סדר העדיפויות שלי שונה מהם. לפעמים אני חסר ביטחון לגבי הקול שלי. למרות שאני אוהב לשיר. אבל לפעמים אני לא שר ולא רוקד. זה אבסורד בעיניי."

 

מודעות פרסומת