בחדרו החרישה חשכה. רק אור מנורת הקריאה הוטל על השולחן, מעל צלחת חרסינה שעליה טבק מעורב בפרורי חשיש. עיניו היו אדומות. בכל ערב הוא דופק על התופים בפראות. לא שם על השכנים או על התינוקת הישנה. ברגע שנכנס הביתה, שנייה לאחר שנטרקת דלתו, אפשר לשמוע איך מתפרק זעמו. בבוקר הוא עובד בחברת מחשבים ורק בערב מצליח להשכיח את שעות הבהייה על המסך ודחיקת חלומותיו וייעודו האמיתי אל המקשים הלא נכונים.

ביתו, דירת שניים וחצי חדרים, תמיד מואר וגדוש בקולות שירה. על הספה ישנים חברים חסרי בית ובמיטתו מתארחת לעתים אישה זהובת שיער ודקיקת ירכיים אשר לה הבטיח את ליבו, אך טרם ביקש את ידה. הם גרו יחד בדירה הקטנה הזו במשך שנתיים, עד שהחליטו לגור בבתים נפרדים.

על קירות הדירה תלויים דיוקנאות של מוסיקאים, לואי ארמסטרונג, פול רובסון ונינה סימון. מעל מיטתו תלוי ציור של גוף אישה עירומה שולחת יד אל מפשעתה. על החלונות שמעל מיטתו וילונות ורודים מפרפרים, בדים דקים שהותירה מאחור זהובת השיער. מתחת למיטתו זרוקות נעליה, עקבים שחורים, אותם השאירה כסימון טריטוריה מתוחכם. זיכרון לכך שהבטיח לה גם את גופו.

אך באותו יום, שמונה ימים לאחר מות אביו, חדרו שרה בעלטה קפדנית ובדירה עמדה דממה. על הספה בסלון לא ישבו עוד חברים ואף אחד לא פרט על הגיטרה. גם התופים לא נחבטו. רק ריח העשן המתוק הציף את הדירה. עיניו האדומות לא חייכו. על הספה שני בדים חדשים לציור, ממתינים לצער האיום להתפרק לתוכם ביצירה חדשה.

הוא לא הודיע לאף אחד על מועד ההלוויה. גם לא לנו, שכניו שמעבר לקיר. נדמה כי התמלא בושה על מות אביו. הוא הסתגר בחדרו, מבודד ואטום לקולות מבחוץ. אולי כך הצליח להחדיר להכרתו שלא יפגוש אותו שוב. רק השקט הבודד היה סימן להתחלה של חיים אחרים. הדממה המוזרה הזו הדאיגה אותנו מעבר לקיר. לא ידענו את מי נפגוש עת יפתח את דלתו. רק בלילה שמענו את זעקות התופים.

פעם אחת נכנסתי לחדרו להראות לו קסילופון חדש.

"זה קסילופון אמיתי" אמרתי.

"אני לא יודע לנגן על כאלה כלים." הוא השיב ומיד נסגר בתוכו ושתק.

באותו לילה שמענו את התופים נקרעים מגעגועים. הוא היה הבן הצעיר, כעת עטה מסכת קשיחות על פניו, ולא יניח לאף אחד לראות את העצב, גם לא לעצמו. כל חדריו חשוכים. הוא לא יתקל בראי הארוך שבחדר הכניסה. גם חדר האמבטיה הוכה בעלטה.

יום אחד ראיתי אותו בחדר המדרגות. "צר לי על אבא שלך" לחשתי.

"אה, את מתכוונת לאירועים אקטואליים." השיב בקרירות.

השיחה נקטעה. מישהו בא לתקן את הדוד המקולקל. איש מבוגר ועייף נכנס מבעד לדלת. המתופף פנה לאחור ונבלע בעלטה. כעבור רגע שמעתי את זעקת התופים מאיימת לנפץ את הזגוגיות. לתלוש עלים מצמרות העצים. להעיר את המתים.

הוא הסתגר מפנינו במשך שמונה ימים נוספים. לא שמענו את קולו ולא ראינו את פניו, אך חשנו בחושך המחלחל מבעד לקיר וריח הבדידות שמלווה את השקט. דלתו לא נטרקה עוד בלילות. אף אדם לא זעק את שמו מבעד למרפסת. רק השקט השקט השקט שנקרע לעתים בבכי התופים.

בלילה התשיעי בקעה מחדרו מוסיקה אחרת, מוכרת, חלחלה אל הסלון שמבעד לקיר. זו הייתה נינה סימון וידענו שהוא עושה אהבה. נינה סימון שרה במשך שעה ארוכה. הבטנו זה בזה וחייכנו. ידענו שזהובת השיער שבה לדירה.

מודעות פרסומת