דיבורים של משוררים על פרסים, פרסום, תופעות של פרסום, קנאה בפרסום, הצלחה, שנאה, שיימינג למי שלא נתן להם קרדיט, הערצה עיוורת למשוררים חדשים, התנכלות, בריונות, מקדמי סדנאות כתיבה, מארגני ערבי שירה, מקדמי ספרים. כל מיני תופעות שליבי אומר לי שאינן קשורות לשירה. כל מיני בעיות שקשורות לתקופה שבה המדיה היא במה קבועה למבקשי אהבה. זה מעניין לגלות עד כמה בני אדם מוגנים באגו וצמאים להכרה. האגו מגן עליהם מפני דחייה ועדיין המעטפת דקה והם חייבים לחוש את חום האהבה. רבים כותבים מהסיבה הזו. אך יש ריחוק ברור מן השירה.

השירה היא טבעית, היא שייכת לטבע. נהרות אומרים שירה. לכן היא מרפאה. היא משמיעה אמת שאינה משתנה. מי שליבו נשבר יבוא אליה והיא תשמיע לו את השלמות. היא תתקן אותו. היא תעניק לו רגע של יופי ומשמעות, משהו גבוה ממה שנשבר. היא תביא אותו בחזרה אל השלם.

משוררים הם שליחי אהבה. הם רופאי נפש. מעניקי תקוה. מרפאי פצעים. אלה שמהדהדים כאב באופן כזה שהנפש השבורה יכולה להאזין לו ולחוש קירבה, להתרחק מן הבדידות.

יש משוררים שמטרתם היא אמנות והם יוצרים צורות חדשות.

הפטפטנות אינה דרך המשורר. משורר חייב למחוק ולשתוק ולדלות מתוכו אמת צרופה וטהורה בכדי להעניק אותה לאנושות. הוא שליח של אהבה. הוא לא מבזבז את זמנו בעשיית שיימינג בפייסבוק. הוא לא פוליטיקאי. הוא גבוה מן השבר. ליבו גדול ורחב.  לכן הוא צנוע. הוא יודע שמטרת השירה אינה פרסום ואינה אלימות ואינה רהבתנות.

הוא יודע שהוא יכול וחייב לכתוב, כי איש לא יעשה את מלאכתו למענו ואיש אינו תופס את מקומו ופרסום של אחד אינו מאיים על תפקידו. איש אינו מאיים עליו. יש לו דרך משלו. יש לו תפקיד. הוא שייך לטוב שבעולם. הוא לא גורם מפח נפש לאיש. הוא חכם ובעל בינה. הוא כפוף ראש, עושה את מלאכתו .

מלאכת המשוררים רבה, האנושות מאבדת מאנושיותה לטובת המחשבים.האדישות והעיוורון גדלים. הרגשות מתקהים. המבט אינו פונה החוצה, אל הזולת. אלא אל העצמי, אל הסלפי. המראה החיצוני, הקליפה קיבלה כוח מופרז של השפעה וזה גורם לסבל. זה דורש תיקון. תפקיד המשורר להעניק מילים ומבט. לנסות להאיר אפלות. לתקן את הכאב שנוצר בעולם בו שולט החומר והכליון.

מודעות פרסומת