היום ראיתי אדם נשלח לכלא הנישואין. הוריו ליוו אותו אל החופה. השמש הייתה חזקה. האיש לבש חליפה ועניבה ורודה. לידו ענד הרב פרח צבעוני בכובעו השחור. אדם בן ארבעים קיבל נשיקה חזקה על שפתיו, לאחר שקידש אישה בת ארבעים. שניהם נכלאו בביתם לנצח נצחים. לטוב ולרע. הייתה תנועת לשונות בפיהם. האישה נישקה אותו חזק, בהערכה עמוקה, על שהסכים להיכנס איתה לכלא ולשחרר אותה מעול הבדידות. הם החליפו לשונות כנחשים ארסיים, שחררו ארס מתוק, זה לפה של זו. מסביב עמדו חברים. השמש הייתה בלתי אפשרית, היא הלבינה את הרחובות, שרפה את הכל והאיש בעניבה הוורודה עמד על המוקד והזיע. אמו ניגבה את הזיעה ממצחו הרחב והגבוה. האיש שנשלח לכלא ביקש לברך את המתים שנאלצו להעדר מטקס ההשלכה לכלא.

 מסביבו עמדו מוזיקאים וקולנוענים, מלצרים וברמנים, דוקטורים לכימיה, פרופסורים לספרות, כולם צפו בו מזיע על במה גבוהה, ענוב בעניבה ורודה, ברגעיו האחרונים כאיש חופשי. הוא שבר את הכוס והאישה נישקה אותו בחוזקה. כעבור דקות ספורות התפרץ הקהל לחופה והצטרף לנשיקתם. אישה בשמלה שחורה כרעה על הרצפה ואספה לתוך נייר הכסף הקרוע את שברי הכוס המרוסקת. אחר כך כולם רקדו ואכלו ושתו יין.

טקסי הכלא האלה עולים הרבה כסף, איש לא מנגב את זיעתו של האדם החופשי שעומד לבד בשמש הקופחת. האיש החופשי לא רוצה למות לבד. הוא יודע שיום יבוא והוא יזדקן. הוא אוהב סיפורים ושירים וזקוק למישהו שיאזין להם, מישהו שירקום איתו את הסיפורים שלו.

האיש החופשי מפחד מחירותו, בגיל ארבעים מואס בריקנותו ומוותר. הנתינה שלו היא ויתור. כניעה. הליכה איטית אל הבית. הדלת נסגרת. השמש נותרת בחוץ. בבית יש צל. אהבה. ספה ודממה. אחר כך צעקה. שנאה. ושוב אהבה.

מודעות פרסומת