הספר פותח בכותרת והכותרת הזו מבשרת על אכזבה. הכותרת מאשימה: "האל שהכזיב הוא אתה." התרגום לאנגלית מבשר על אל שנכשל THE GOD THAT FAILED IS YOU.

באדם קיימת אלוהות ואף על פי ולמרות זאת, הוא כשלון.

בעמוד הראשון נאמר שהכל על תנאי, בכל מתקיים תנאי, שלא מתקיים.

אין שקט, הכל זז ומשתנה עד כדי כך שהאדם לא מצליח אפילו ללכוד את מבטו שלו עצמו בראי. האדם מרוחק מעצמו, זר לעצמו, לא מגיע אל סוד עצמיותו, לא מצליח לפענח את מי שהוא. החיים הם מכונית שאין גישה אליה, אפילו שהיא ישנה ומכוערת, היא לא תהיה שלך. כאשר העצבות תתקוף תזכר בה ותשאר עם הדמיון של מה שהיה יכול להיות.

החיים נשפכים אל הביוב, מה שנשאר זה לצאת לעבודה, לשתות קפה ולעשן סיגריה. לשכוח את מה שמפריע בשביל לתפקד. לשכוח את העובדה שקברת מישהו כשהיית רק בן עשרים ואחת.

המוות תמיד יושב מול העיניים והאחרים בולסים בשביל לא לראותו, לועסים כדי שלא להבחין. אי אפשר לברוח מתחושת ההחמצה שגורמת לעשן, זו שיוצרת את הריק. אתה לא סתם אדם, יש בך אלוהות, אך גם תחושת כשלון. העובדה שיש בך אלוהות לא מעניקה אושר ארעי, אלא מבקשת דבר קבוע ונשגב.

אתה מאכזב כי נולדת לחיי בורגנות ודרשו ממך להיות העתק של מישהו אחר, להיות קונפורמיסט. הילדים בבית הספר נעלו דוקטור מרטינס ושינו את גוון הנעל לפי החלום והאמירה. הלכו לצופים, עמדו במסדרים.

אבל למשורר יש נעלי זמש חומות ונמוכות ויש בו דחף להשתנות, לקום וללכת, להתפלש בנשים, לפצח את סודן ולזכות באהבה.

לא להכשל באהבה זה כנראה הסיכוי היחיד לזכות בחיים ראויים. אבל המשורר יודע שהוא רק אבק כוכבים, מוקף בחומרים שאינו יכול למצוא בהם נחמה, הוא מנסה לדחוף לכיסים את תודעת המוות.

בכל מקום מקננת הריקנות, בעיקר בחנויות מלאות מוצרים. מה שצף מעל הריקנות זה דחף החיים הקמאי לזיין להתמזג להתפרק, דחף שהוא אולי מנגנון שמגן ואין לו סיפוק אף פעם. הוא תמיד משתוקק ושוקק. המשורר סובל מהצפות רגשיות, חרדות והחמצה. הצמצם שלו פתוח מדי, הוא רואה הכל יותר מדי טוב. הוא זקוק לאהבה, הוא מזהה את הצורך הזה גם אצל אחרים. זרים, בבית קפה. הוא זקוק לאהבה. הוא מחפש עיניים ונשימה. הבהלה התמידית נהפכה להרגל ואליה מצטרפים בהלות, חרדות ומשככי כאבים משתנים ומתחלפים בין פחד לשכחה. למשורר יש פנקסים, בזה הוא שונה, הוא כותב כדי לזכור את הרעיון שהציל אותו. בדרך כלל לא מוצא, אבל לפחות הוא ניצל בזכות רעיונות וטורח לכתוב אותם.

המשורר הזה נוסע באוטובוס, הזמן שלו עובר גם בהמתנה, בעצירה והתבוננות. אז הנפש עוזבת את הגוף, הגוף השבור. הנפש מחפשת אחר ממשות, אחר תחושת ההתקיימות, מה שניתן להרגיש בזמן צעקה.

החיוך מופיע כאשר מופיעה אישה, זו התקווה היחידה. ההתמודדות עם הכתיבה בהתמודדות ההיבריס, חטא הגאווה שבתוך העליבות. גם בבית קפה נגלית האמת, הכשלון נחשף מפני הראייה החשופה מדי שיודעת שכל אדם חולף מן העולם, אחרי שהוא מזדקן.

הכשלון הוא לא לחיות את החיים.

החיים שאתה לא חי, זה הכשלון. החיים שאתה הורג. העובדה שקיבלת רק הזדמנות אחת ופספסת אותה בעבודה מחורבנת. בדיבורים על פנסיה ודירות. החיים מלאים בכתמים, באכזבות, מכתם שמן על המכנסים הטובים ועד אהבה נכזבת.

אפילו להיות משוגע זה בלתי אפשרי. האדם נבעט, מטולטל, מנוער, מגולגל, פותח סתימות בכיור, אבל לא מניחים לשגעון שלו להיות לגיטימי. הוא שותה בירה, מפטפט ונכנס לחובות, אוכל מזון לא טרי, תמיד הוא בר החלפה, כל אחד יכול למלא את תפקידו, רדוף ממחשבות רעות הוא חונך להאמין בעצמו, לא לוותר על החלום. אבל התרמיות האלה מתפוררות. הוא חשוף, נכשל, אחראי על עולמו, מאונן בתחושת אכזבה.

התיקון היחיד יהיה אם יד שמחפשת יד שניה תמצא דבר להאחז בו, אולי אז תיפסק תחושת הנרדפות, משהו ישים סוף לפרסומות, לשלטונות.

ההמון מבקש שכחה עצמית בצפיה בטלוויזיה או בספרים שהטקסט שלהם מתפקד  כטלוויזיה, ההמון נאחז בחלומות של אחרים. זו פריבילגיה שהמשורר לא זוכה בה, כי הוא לא יכול להשלים עם הכשלון. עם הרעיון שהוא חי חיים לא אותנטיים. שבלתי אפשרי להיות בהם כמו שאתה, משוגע.

הרעיון הזה משאיר אותו ער.

למרות שאין לו את הכוח להלחם בכולם, הוא עבד של עצמו. הוא האדון של השגעון. בכל אחד יש עבד, אבל המשורר הוא גם אדון לעצמו.

עלילת הספר מתרחשת בעיר הגדולה, ירושלים ולפעמים גם בתל אביב. ירושלים עיר מלאת חלחלה ואימה ושיעורים ומחשבה, לימוד ההסתפקות במועט, בין הבניינים האבנים והשמש, אור צהוב בהיר, האורבניות המעופשת, הרפש השחור, דמעות החלונות, נשים בפיג'מות שאיבדו את האש. הגוף שלהן לא קורס, הוא נועד לעמידה.  אבל המשורר מתמוטט וקריסותיו יוצרות שירים. הנורמלים הם איתנים לא מתמוטטים.

ההרס העצמי, העישון ושתיית הקפה, הרעל הוא נחמה לחיים בלתי אפשריים.

האדם לא יודע היכן הוא נמצא לאחר מות הפוסט מודרניזם. כבר לא ניתן לו לזהות מה מתאר את התחושות שלו. מה שנותר זו רק השירה שלא דוחקים בה להיות מדוייקת. כי שירה לא צריכה להיות מדוייקת כדי להיות נכונה.

הבירוקרטיה היא בדיוק ההפך, היא מנסה לדייק בנתונים ולא רואה את האדם אלא כמסמך, אדם הוא משהו שניתן להכניס לקלסר ועוד יישאר מקום.

העצב שבחיי ההכרח החל כבר בגן חובה כשהוכרח המשורר לישון במיטה זרה בצהריים, פניו פונות הצידה ונאסר עליו לקום מהמיטה. עכשיו יש לו מכונית והוא מבקש לא לזהות עוד דבר. הכל נמאס. הוא נזקק לזרות למען ההנאה. לוותר על ההכרה ועל המציאות, לא לחשוב עוד על חייו המבוזבזים, למרות שהוא זוכר שהייתה זו הנאה לבזבז אותם.

מה שנותר לחיות למענו זו רק השירה וההתאחדות, שניים שמחזיקים זה את זה.

אין טעם לצפות מהחיים ליותר מנשימה.

הצורך בדיאלוג הכרחי לחיים, זה הרגע שבו האדם חש חי. כשהוא לבד הוא רואה יותר מדי ומזהה ייאוש של פועלים בצדי הדרכים, את משאלות המוות שהן גם הנחמה האחרונה.

מה שנותר זה העכשיו והפרחים שיוגשו לאישה.

המשורר תקוע בפקק ורואה את חייו מאחוריו, מתמוטט ומתבונן בחייו. החיים חולפים על פניו. החלוף מופיע במכונית כאילו שבדרך אל החיים אבדו החיים. כי אי אפשר לנצח אותם. מעל האדם יש חומות, מפלצות עיוורות, עדיף שלא תדע ושתמשיך במעשיך, בעולם הנורמלי, הלא ספרותני, המוקף באופק ואדמה, במקום הכי נמוך שאפשר. במקום של מנוחה נכונה.

בני האדם קשים יותר מדי, קיימים מדי, בתל אביב וירושלים להיות חזק זה לשכוח שאתה חלש. לעמוד עם הזקנות בשמש ולזהות את יופיין, לראות בהן גיבורות על.

לנסות לכתוב ולסלוח, להתאהב, להיות בעל חמלה וחוש הומור, להיות בצד שלא הורג.