שיחה עם הסופר יורם קניוק

 "איך אתה מרגיש?"

"אני חצי עיוור אני צריך ללכת למישקפופר שלי פה באלנבי. אני צריך לקבל שני זוגות, אחד לקריאה, ואני צריך שתהיה לי רק עדשה אחת. איך אני אקרא רק בעין אחת? אבל אלה צרות קטנות. לכם עוד יש עתיד. אתם עוד צעירים."

"אבל יורם, גם אתה צעיר."

"יש לי רוח צעירה. "

יורם מזמין מהמלצר מרק אפונה, לזניה תרד ומים.

"היום אני הולך לישון בין עשר לאחת עשרה. פעם הייתי מתחיל את הלילה בשעות כאלה.

אני תמיד אוכל אותו דבר בכל מסעדה, יש לי שניים שלושה דברים שאני אוכל. פעם הייתי שובב גדול. חייתי מלא, נסעתי, הסתובבתי מה לא עשיתי, הייתי פרא אדם. הייתי חסר מנוחה. נסעתי הסתובבתי באמריקה בגואטמלה במקסיקו. הכל כתבתי. הייתי מחובר נורא לנגני ג'אז לבילי הולידיי היו לי חיים נורא סוערים, הייתי צייר אז. לא כתבתי.

בשנת חמישים ושמונה פגשתי את מירנדה הייתי קודם נשוי לאיזו רקדנית אמריקאית, לי בקר. רקדנית בלט ומיוזיקלס, רקדנית ג'אז מפוארת, אבל בגדתי בה עם כל החברות שלה. איזה חיים. איזה חיים.  זה לא היה רציני. כמה שנים אחר כך פגשתי את מירנדה. התגרשתי ב-1956. התחתנתי עם מירנדה ב-1959. כשהפסקתי לצייר הייתי שנה אחת ברמן ואחר כך פתחנו מסעדה. הכל כתוב ב"חיים על נייר זכוכית".

"למה הפסקת לצייר?"

"אחרי המלחמה, בגיל 19, התחלתי לכתוב ולצייר בו זמנית אבל בעיקר רציתי לכתוב. כתבתי סיפורים מוזרים ואף אחד לא רצה לפרסם, אמרו שאני לא יודע לכתוב וזה נכון אני לא יודע לכתוב, היחידי שפרסם אותי היה יונתן רטוש היה לו אז עיתון שנקרא אלף ואז עבדתי באוניה והבנתי שאף אחד לא אוהב את הכתיבה שלי ואני יכול לצייר והתחלתי לצייר ודי הצלחתי. לא עשיתי כסף היו לי תערוכות והייתי במוזיאונים, לאט לאט זה חזר אליי השיגעון הזה אז אני זוכר שציירתי. לא ציירתי מספיק טוב. כולם אהבו את הציורים שלי אבל הם לא הבינו כלום. הם לא היו טובים. וזהו. עכשיו אני כותב פעם ראשונה על צייר זקן שמצייר מתים, פתאום חוזרים אליי כל הדברים שקשורים לציור. באמת למדתי ציור, ספרות לא למדתי. למדתי ציור בבצלאל ובבוזר בפאריז, שלחו אותי עם מילגה ממשרד החינוך, הם המליצו עליי בהנהלת בצלאל, זה היה בית ספר החשוב בעולם לציור."

"במה ציירת?"

"בשמן. מכרתי באמריקה במשך השנים 150 ציורי שמן שמהם נשאר לי רק אחד. מדי פעם אני מקבל איזה אי מייל, מצאנו ציור שלך באיזה מקום. אני אהבתי לצייר אבל לא הרגשתי, אני איש של מילים. אני אוהב מילים. אני אוהב לכתוב. אני ממש אוהב לכתוב. אני אוהב את עצם הכתיבה שאני משנה כל הזמן והופך ומגלגל, בציור לא הגעתי לשורש הזה, אני צריך את השורש שלי, לא יודע. ציור הוא לא אישי, בכתיבה אתה יכול להכנס אל עצמך אל ההיסטוריה שלך אל ההיסטוריה של ההורים שלך. כשהכרתי את מירנדה היא הייתה בת 17 יום היא בת 72. היא הייתה כל כך יפה.

מירנדה באה ממשפחה, מהראשונים באמריקה. הם באו לפני המייפלאוור מאנגליה, הם באו להיות בעלי הארץ, המייפלאוור היו מהפכנים דתיים כאלה. המשפחה של מירנדה היו יותר קשורים למלוכה. היו לה במשפחה נשיאים ואז היא התחתנה עם יהודי, גרוש, אחת עשרה שנים מבוגר ממנה. היה לי אז בית חרושת לפלאפל קפוא, להכניס לתנור ולחמם, וזה לא הלך. אבל הם היו בסדר. הייתי הלא פרוטסנטנטי הראשון במשפחה במשך 500 שנה. אפילו קתולים לא נכנסו."

*

"לסופר יש סימפוניה אחת שהוא מחלק אותה לכל מיני חלקים. כל ספרות היא מלודיה. אני שומע את המנגינה. אני מרגיש את המוסיקה. בארץ יש מעט סופרים עם מוזיקה, יש ליואל הופמן מוזיקה, ויש עוד כמה צעירים עם מוזיקה. אבל לדור הקודם לא הייתה מוזיקה, אולי לברנר, אשתו הייתה הגננת שלי.  הכרתי גם את בנו אורי שקרא לו על שם אורי גנסין."

"כמה ספרים כתבת?"

"למעלה משלושים."

"כולל ספרי ילדים."

"כן. רומנים כתבתי עשרים. אני תמיד עמדתי בצד. כתבתי ספרים שקאנון לא היה כותב."

"אז בעצם ההישארות שלך בצד עזרה ליצירה שלך?"

"כן, עשיתי מה שרציתי לעשות. בהתחלה רוב הספרים קיבלו ביקורות לא טובות. הייתי בן שלושים ושמונה כשיצא "אדם בן כלב" וכתבו איך בן אדם מבוגר יכול לכתוב כל כך גרוע?"

*

"אני לא יכול לכתוב ביד, ירשתי מאבי את זה. רעד ביד שמאל. כשהייתי מצייר כשהייתי עושה רישומים הם היו יוצאים בסדר, כשאני צריך לחתום אני מתבלבל באותיות. קשה לי. הן לא ברורות.

זאת מחלה משפחתית."

יורם קניוק, סופר בא בימים, ("בא בימים" הוא גם שם ספרו החדש והגאוני שיראה אור בינואר בהוצאת ידיעות ספרים) אך יורם הוא גם בעל נפש של איש צעיר. בדרך כלל הוא קם מוקדם בבוקר, בשש או שבע. שותה מיץ או משהו אחר ואז יוצא להליכה. אחר כך הולך לבית הקפה ואוכל תמיד אותו דבר, קרואסון, קפה הפוך ומרמלדת תפוזים. אחר כך שב לביתו, מעיף עיניים בכותרות העיתון, מתיישב ועובד עד שמתעייף. אחר הולך לאכול ארוחת צהריים. היו שנים שהיה שיכור. הוא לא יוצא בערבים כמעט, לא רואה אנשים. לפעמים אנשים באים אליו. אחרי הצהריים אם הוא יכול, ישן שלאף שטונדה. כשהוא מתעורר הוא קורא ומתקן מה שכתב בבוקר. בערב צופה קצת בטלויזיה. פעם היה קורא ספרים. אך כעת עיניו קהו וקשה לו לקרוא בערב. הוא צופה בערוץ 23, בטלויזיה הלימודית "יש שם דברים טובים." או בנשיונל ג'אוגרפיק "יש  שם דברים נפלאים." או בבי בי סי פריים , "אם יש איזה בלש טוב." לא סובל חדשות אך אם הוא צופה זה תמיד רק בערוץ 1, "כי הם לא עושים חגיגה מכל דבר." לפעמים הוא יוצא עם הכלב. יש לו כלבים מאז גיל 30. הכלב הזה, אדם, בן 13, מאומץ מן הרחוב. לפעמים בשישי שבת הוא לוקח אותו לבית הכנסת להתרוצץ. הוא משחרר אותו לחופשי והוא רץ שם.

*

"הורטיוס אמר שהחכמה היא הראשית והמקור לכתיבה טובה. מה דעתך על דבריו?"

"כתיבה היא סיוט שנכתב בשלווה. כאב שאי אפשר לכתוב אותו כמו שהוא. זאת טעות לחשוב שיצירה מבוססת על חכמה או על שיגעון. זה צריך להיות מזוכך, שפוי, לכן רוב היוצרים לא יכולים לחיות כל הזמן וגם לכתוב על החיים. צריך להתרחק מהם קצת. אבל מי אני שאתחרה עם הורטיוס? יש איזו הגדרה שאני אוהב, שעושים סלטות מפוארות בכלובים של סדר, להטוטים. אבל זה צריך להיות בתוך מסגרת של סדר. כמו דוסטוייבסקי באחים קרמזוב, יש משפט שהוא אומר. איוון כותב את הסיפור על כך שישו מגיע לטולדו או לגרנדה והאינקוויזיטור הגדול מכניס אותו לכלא. יש לו עיניים כחולות ויפות ואומר לו ישו: "אתה רצית דת שמבוססת על אנרכיה ואנחנו רצינו דת שמבוססת על תעלומה נס וסמכות. אנחנו רצינו דת שיהיה בה פלא ותעלומה אבל שיהיו גם כבלים."

אני בא ממקום אחר. אני בא מהתנ"ך, משירת דבורה. אני לא חושב שדבורה חשבה על הדברים האלה. היא רצתה לדבר. זה כמו שימבורסקה שכותבת שירים לקוראים, לאנשים, לא לאקדמאים. היא מדברת ישר. אמנות לא מסבירה את עצמה. אי אפשר להסביר אדום. כל הספרות הישראלית מלאה הסברים. בסך הכל אנחנו לא יודעים למה אברהם מכר את אשתו.

מה שאני אוהב בתנ"ך הוא ששום דבר לא מוסבר. למה דויד כזה גיבור אם הוא גונב ולוקח שוחד ובוגד? ויחד עם זה הוא גיבור. יש לו איזו חוכמה. הוא בנדיט. הוא שודד. הוא לוקח תבואה ואז הוא הורג. הוא והחברים שלו חבורה של פראיים פורעי חוק. הוא בכלל לא הרג את גוליית אלא לקח לעצמו את הזכות הזאת. אני לא אוהב ספרות שמסבירה את עצמה. אני לא אוהב שמשתמשים בפסיכולוגיה.  תן לקורא לשער. כשאני קורא איזה סיפור מהמאה התשע עשרה, דוסטוייבסקי ובלזק רצו להכנס לתוך הנשמה של האנשים. אלה דברים שהספרות לא צריכה להסביר. פרחים לא מסבירים את עצמם. אהבה לא מסבירה את עצמה. כל הדברים האלה הם חידות של היקום. של העולם.

היוצרים הם לא אנשים רגילים, יש לנו יצרים גדולים, אנחנו לא חיים חיים רגילים. החיים של אדם רגיל זה חיים של נואשות שקטה. והיוצר הוא בנואשות שמחזיקה אותו בגרון. הוא צריך לחכות לרגע של טוהר כדי ליצור ואחר כך הוא סתם דפוק. כשאני לא כותב אין לי למה לקום בבוקר."

(השיחה ראתה אור בגליון האחרון של עיתון 77)