תמונה

סשה בתל אביב, צילום סטילס, פילים

IMG_7518

מודעות פרסומת

תמיד אזכור מה

תמיד אזכור מה היעוד שלי, למה נולדתי ולמה אני חיה. הדרך היחידה לחיות היא לכתוב. הטבע נתן לי רגישות עודפת והצפות רגשיות. כמובן שלא לשווא. יש לכך מטרה. נולדתי לשנות. להעניק כוח לחיות. אני יודעת לכתוב. לא בטוח שאני יודעת לעשות משהו אחר. מה שבטוח זה שאני יודעת לכתוב. את זה אני בטוח יודעת ואין בזה ספק. אני חייבת לכתוב. אחרת אהיה דרקון יורק אש. אין לי עבודה מלבד כתיבה. אני מתמסרת לכתיבה בכל בוקר ובמשך כל היום אני ממלאת מחברות וכותבת במחשב פרוזה ועל מכונת הכתיבה שירים. זו התמסרותי. אני נמלה שכותבת מתוך תנועה לא ידועה. אני לא יודעת מה אני עושה אבל אני מתרגלת אמונה. האמנות היא תרגול אמונה. האמת קשורה לזה מתוך השורש. עצם השורש של הנאמנות לאמנות. אפשר לומר על זה גם אמן. האמנית מתרגלת אמונה בנאמנות לאמנות. ונאמר אמן.

I will always remember my destiny, why I was born and why I live. The only way to live is to write. Nature gave me extra sensitivity and emotional flooding. Of course not in vain. It has a purpose. I was born to change. Give power to live. I can write. I'm not sure I know how to do anything else. What is certain is that I know how to write. I know that I know for sure. I have to write. Otherwise I'll be a dragon spitting fire. I have no work but writing. I devote myself to writing every morning and throughout the day I fill notebooks and write prose and poems on my typewriter. It's my devotion. I am an ant that writes from an unknown movement. I do not know what I'm doing but I practice faith. Art is faith practice. Truth is connected to art from the root. The very root of loyalty. One can also say, The artist practices faith in art. and we shall say amen

 

 

האמנות ליהפך לסופר מקורי תוך שלושה ימים מאת לודוויג ברנה

ישנם בני אדם וספרים, המלמדים כיצד לרכוש את הלשון הלטינית, היוונית, הצרפתית בשלושה ימים, ואת הנהלת-החשבונות אפילו בשלוש שעות. אך איש עוד לא לימד כיצד להפוך תוך שלושה ימים לסופר מקורי מעולה. והרי זה כל כך קל! כאן אין צורך ללמוד דבר, אלא רק לגרוע הרבה; לא לרכוש דבר, אלא לשכוח. במצב שבו נתון העולם עכשיו, דומים ראשיהם של המלומדים ושל ספריהם לכתבי היד העתיקים, שמהם יש לגרד תחילה את דברי – הפולמוס המשעממים של אב כנסיה חורג או את הפטפוט של נזיר, עד שמגיעים אל דבריו של קלאסיקאי רומי. לכל נשמה אנושית יש מחשבות חדשות; אבל החיים והלימוד כותבים עליהן את דבריהם הבטלים ומכסים אותם כליל. ניתן לקבל מושג נכון על מצב עניינים זה, כאשר מביאים את הדוגמה הבאה. בעל – חי, פרי, פרח, מכירים אנו בדמותם האמיתית; הם נגלים לנו כמות שהם. אבל האם יכול מי שהכיר אך ורק ממרח – אווז, מיץ פטל ושמן – ורדים, לקבל מושג אמיתי על טבעם של אווז, שיח פטל או של ורד?

אכן, כך הם פני הדברים במדעים, בכל הדברים שאנו קולטים באמצעות הרוח ולא באמצעות החושים: הם מוגשים לנו מעובדים, שונים, ואין אנו לומדים להכירם במצבם החי, העירום. הדיעה – הקיימת היא המטבח שבו שוחטים, מורטים, מקצצים, מטגנים ומתבלים את כל האמיתות. אין מחסור גדול יותר מאשר המחסור בספרים ללא – דיעה, ספרים הכוללים את הדברים ולא את הדיעות. קיים רק מספר קטן של סופרים מקוריים, וההבדל בין הטובים שבהם לבין הפחות טובים קטן בהרבה משניתן לחשוב על פי השוואה שטחית. אחד זוחל, אחד רץ, אחד צולע, אחד רוקד, אחד נוסע ואחד רוכב אל מטרתו; אבל מטרה ודרך משותפים לכולם. לרעיונות גדולים וחדשים זוכים רק בתוך הבדידות; אבל איך זוכים בבדידות? אפשר לברוח מפני בני האדם, אבל אז עומדים ביריד הרועש של הספרים; אפשר להשליך את הספרים, אבל איך יכול אדם להרחיק מתוך ראשו את כל הידיעות המקובלות, שאותן הכניס הלימוד אל תוכו? באמנות, ליהפך לנבער מדעת היא האמנות האמיתית של חינוך – עצמי, שהיא הנחוצה ביותר, היפה ביותר, אך הנעשית במקרים נדירים ביותר ובדרך רשלנית ביותר. כשם שבין מליון אנשים יש רק אלף בעלי מחשבה, כך יש בין אלף בעלי – מחשבה רק אחד שהוא בעל – עצמיות.

העם דומה עכשיו לדייסה, שרק הסיר מעניק לו אחדות; משהו חזק ומוצק מצוי רק בתחתית, בשכבה התחתונה של העם, ודייסה נשארת דייסה וכף – הזהב, הדולה מן הסיר מלוא – הפה, לא ביטלה את הקירבה למרות שהיא מנתקת בין הקרובים.

הכמיהה המדעית האמיתית אינה מסע – גילויים נוסח קולומבוס, אלא מסע של יוליסס. האדם נולד בנכר, לחיות פירושו לחפש את המולדת ולחשוב פירושו לחיות. אבל ארץ – המולדת של המחשבות היא הלב; ומן המקור הזה חייב לשאוב המבקש לשתות מים חיים; הרוח היא רק זרם, אלפים חנו לידו ומעכירים את המים בכביסה, ברחיצה, בעיבוד פשתן ובשאר עיסוקים מלוכלכים. הרוח היא הזרוע, הלב הוא הרצון; כוח יכול אדם לרכוש, אפשר להגבירו, לשכללו; אך מה תועלת יש בכל הכוח בלי האומץ להשתמש בו? מורך – לב, מחפיר לחשוב, גורם לכולנו לכבוש מה שבתוכנו. מדכאת יותר מן הצנזורה של הממשלות היא הצנזורה שמפעילה דעת – הקהל על יצירות – הרוח שלנו. אכן, רוב הסופרים אינם חסרים רוח, אופי, כדי להיות טובים יותר משהם בפועל. החולשה הזאת נובעת מרדיפת – כבוד. האמן, הסופר, רוצה לעלות על חברו, להשיגו, אולם כדי לעלות על מי שהוא חייבים לעמוד על ידו; כדי להשיג את מישהו חייבים ללכת באותה דרך שבה הוא הולך. לכן יש לסופרים הטובים כל כך הרבה משותף עם הגרועים; בתוך הטוב תקוע הגרוע; אלא שהוא קצת יותר; הטוב הולך בדרך של הגרוע, אלא שהוא הולך קצת יותר רחוק. מי ששומע לקול של לבו, במקום לצעקת השוק, ומי שיש לו האומץ להפיץ את הדעת שמלמד אותו לבו, והוא תמיד מקורי. גילוי לב הוא המקור של כל גאוניות והאנשים היו יותר עשירי – רוח אילו היו מוסריים יותר.

וכאן מגיעים אנו לדרך-היישום המובטחת. קחו גיליונות של נייר וכיתבו במשך שלושה ימים רצופים בלי זיוף וצביעות כל מה שעובר לכם בראש. כיתבו מה שאתם חושבים על עצמכם, על הנשים שלכם, על מלחמת הטורקים, על גיתה, על המשפט הפלילי של פונק, על יום הדין, על הממונים עליכם, וכעבור שלושה ימים תהיו נרעשים מתוך השתוממות על המחשבות החדשות, המדהימות שעלו בדעתכם. זוהי האמנות ליהפך לסופר מקורי בשלושה ימים.

תירגם מגרמנית: שלמה טנאי

מתוך מאזנים ירחון לספרות כרך ס"ט גליון 6, אדר ב', תשנ"ה, מארס 1995

 

 

 

 A Minyan Plus One / Philip Terman

By  Philip Terman

For the eleven victims of the Tree of Life Synagogue shootings in Pittsburgh, PA on October 27, 2018.

 

was taken from us on the Shabbat,

the most joyous of the holidays,

the only holy day even God himself

celebrates, our day of rest,

 

the emulation of Eden, the day of completion,

the foretaste of perfection. Before

they could perform the service, before

they could take their seats and begin

 

the prayers, before the ark opened

and the Torah revealed,

before they could rise and sway

and chant their portion, the book

 

opened like wings in their steady hands,

though they know the scripture by heart.

I didn’t know them, but I knew them

in the way we know those raised,

 

no matter where we originated,

in the same beliefs our ancestors

inherited all the way back into

those mysterious origins, however

 

they formed— something certain

in those stories of creation and exile,

of miracles and complicated kings,

of commandments and wisdoms—

 

“welcome the stranger”—

spread across the millennium.

We suffer the same persecutions,

celebrate the same triumphs,

 

chant, in the same order, the blessings,

hour after hour, holiday after holiday,

generation after generation,

Torah portion after Torah portion.

 

 

A minyan plus one was taken

before that week’s Torah portion

when they would have once again

heard the story of when Abraham,

 

our first Patriarch of Chutzpah,

approached and argued with the Lord:

“’will you sweep away the righteous

with the wicked?’ And he was answered:

 

“’For the sake of ten, I will not destroy it.’”

And so, as on other days, on that day

He did, He allowed the wicked

To sweep away the righteous.

 

And when the Lord had finished

speaking with Abraham, He left,

and took a minyan plus one.

And Abraham returned home.

 

*American academic and poet.

 

מניין פלוס אחד מאת  פיליפ טרמן

תרגום מאנגלית חגית גרוסמן

 

עבור אחד עשר הקורבנות בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג אשר נלקחו חייהם ביריות, ב -27 באוקטובר 2018.

 

נלקחו מאתנו בשבת,

השמח שבחגים,

היום הקדוש היחיד, שבו אפילו אלוהים

חוגג את מנוחתנו,

 

יום הדומה לעדן, יום ההשלמה,

טעם השלמות. לפני

שבצעו את הטקס, לפני

שתפסו את מקומותיהם להתחיל

 

בתפילה, לפני פתיחת ארון הקודש

וחשיפת התורה,

לפני שקמו לנוע

ולשיר את חלקם, נפתח הספר

 

ככנפיים בידיהם היציבות,

למרות שהם יודעים את הכתוב בעל פה.

לא הכרתי אותם, אך פגשתי בהם

באופן שבו אנו מכירים את מי שהועלו,

 

לא משנה מהיכן מקורנו,

מתוך אמונות אבותינו

ירשנו את הדרך בחזרה

אל המקורות המסתוריים, עם זאת

הם יצרו דבר וודאי

בסיפורי הבריאה והגלות,

של ניסים ומלכים סבוכים,

של מצוות וחוכמות –

 

"אהוב את הגר" –

הפץ את הבשורה על פני המילניום.

אנו סובלים מאותן רדיפות,

חוגגים אותם ניצחונות,

 

שרים, באותו סדר, את הברכות,

שעה אחר שעה, חג אחר חג,

דור אחר דור,

פרשת תורה אחר פרשת תורה.

 

מנין ועוד אחד נלקח

לפני פרשת אותו שבוע

כאשר שבו

להאזין לסיפור אברהם,

 

הפטריארך הראשון של החוצפה,

שניגש והתווכח עם האל:

"האם תכה את הצדיקים

יחד עם הרשעים?" והאל ענה:

 

"למען עשרה, לא אהרוס".

וכך, כבימים אחרים, באותו יום

הוא הניח לרשעים

לגרוף את הצדיקים.

 

וכאשר סיים אלוהים

לדבר עם אברהם, הוא עזב,

ולקח מניין ועוד אחד.

ואברהם שב הביתה.

 

https://www.poetryfoundation.org/poets/philip-terman

 

 

ראיון עם דיקלה אלקסלסי

"בכוחך להעצים את העולם"

 

דיקלה אלקסלסי, יוצרת ובימאית, אם לשחקנית מנואל אלקסלסי ורדי; סיימה בהצטיינות לימודי קולנוע ב"מנשר לאמנות"; הציגה בפסטיבל סאנדנס את הסרט "הרי אני, הרי אתה", שביימה וגם שיחקה בו לצד השחקן אוהד קנולר. בימים אלה היא מקימה מסלול לימודי קולנוע בשיתוף הסינמטק, שיעניק מלגת לימודים על שם האמנית שלי פדרמן ז"ל, לתמיכה בנשים חד הוריות המבקשות ללמוד קולנוע.

 

למה בחרת בקולנוע כאמנות שלך?

לא בחרתי בקולנוע. לא היתה התלבטות מול תחום אחר. הרגשתי שהקולנוע הוא הבחירה היחידה, שאין שאלה – מלבד השאלה איך מתקיימים בתוך זה. כבר שנים ברור לי שהקולנוע שבי יתממש רק אם אבחר בו יום יום ובכל מחיר, והמחיר הוא אכן יומיומי.

בקולנוע האישי שלי אני מרגישה חשופה וכנה יותר מבכל אמנות אחרת שנגעתי בה. קולנוע מורכב משילוב של כמה וכמה אמנויות, וכבמאית עלייך לשלוט ולנצח על כל האלמנטים יחד, מה שמאפשר לי לממש תשוקות שמחכות להזדמנות לקבל ביטוי; יש בי חיבה עזה לסאונד ולמוסיקה, לארט.

כשאני כותבת סצנה ומדמיינת את השוטינג ואת המיזנסצנה, אני מתמלאת תחושה של אושר וסיפוק מזה שכל מה שמרכיב אותי וחוויתי מקבל עכשיו משמעות. מרתק אותי החיפוש אחר ניואנס שביכולתו לספר סיפור שלם. כשאני על הסט, מביימת את החומרים שלי ושולטת בפרטים הקטנים, אני מרגישה במקום הכי שלם. החששות מגיעות מאוחר יותר, כשהתוצאה הסופית נפגשת עם העולם בחוץ, ואז אני מרגישה כאילו מעלים את הנפש שלי למשפט.

poster.FH11

 

מנין הדחף לעשות סרטים?

קיים בי צורך עז לבטא את עצמי, צורך במשמעות שאמנם תיוולד מתוך החוויה האישית שלי, אך בכוחה להיות אוניברסלית. ידעתי שיש לי מה להגיד ובחרתי להפיק ולביים בעצמי בלי להיות תלויה באף אחד. זו היתה גישה תמימה מצדי, מאחר שליצור קולנוע בארץ, זה להיות תלוי בכל כך מעט, עד שכמעט ואין במה להיאחז.

מתוך השאלה שלך פתאום נזכרתי שכשהייתי בת 14, ריססתי גרפיטי לאורך המנהרה של התחנה המרכזית הישנה בחיפה: "דיקלה אלקסלסי קיימת והעולם שותק." אני מאמינה שיש קשר בין הנערה המורדת ההיא, לצורך שלי לעשות סרטים בעלי אופי אישי כל כך.

הרגעים המעטים האלה, שבהם את בוראת עולם שאת קובעת בו את החוקים ושולטת בכל האלמנטים, קרובים לתחושה של בריאה. סביר להניח שהצורך הזה בשליטה גם הוא דרך של נפש פצועה להתמודד; של מי שבגיל 14 הבטיחה לעולם שהיא עוד תגיד את המילה האחרונה ושכל העולם ישמע.

בגיל 18 הגעתי לניו יורק, שלומי (אלקבץ, בן דודה של אלקסלסי) שכנע אותי לקחת קורסים בבית הספר לאמנות חזותית, ולמדתי אנימציה ורישום. כשחזרתי לארץ בגיל 24 ידעתי שיש בי צורך לכתוב והתכוונתי ללמוד תסריטאות. אבל אז פגשתי חבר שנרשם ללימודי משחק, וזה נראה לי הדבר הנכון. התחלתי ללמוד משחק אבל בער בי הצורך לביים, לנהל בדרכי את הסיטואציה, עד שהייתי מתערבת בבימוי של תלמידים ואפילו של המורים, וגם העירו לי על זה. מיד אחרי הלימודים ביימתי שני סרטים קצרים, והחלטתי לעשות את הבלתי אפשרי: להיות אם חד הורית וללמוד קולנוע בו זמנית. לשמחתי הבחירה הנועזת השתלמה וסרט שלי משנה ב' התקבל לפסטיבל סאנדנס; זכיתי לביים סדרת נוער והייתי מועמדת פעמיים לפרס אופיר.

דיקלה 3

הנושא שהכי מעסיק אותי היום זה חוסר האפשרות הכמעט מוחלט להיות אם חד הורית ויוצרת בישראל. אני אם חד הורית במשמורת בלעדית לילדה בת 11, אחת עשרה שנים שמתוכן הייתי סטודנטית במשך שמונה שנים. עצם היותי סטודנטית ביטל כל זכות שהיתה לי כאם חד הורית. נוסף לכך, אין בישראל אף מלגת לימודים לאמהות חד הוריות. ואין אף רשות שמעודדת אמהות להתפתח, אלא להיפך, למרבה הצער. ולכן, זה שסיימתי את לימודי הקולנוע בהצטיינות בזמן שגידלתי את בתי לגמרי לבד, זאת הצלחה שהיא מבחינתי הבלתי יאמן.

יש לי הזכות, לשמחתי, לקחת חלק בפרוייקט חדש וייחודי בשיתוף סינמטק תל אביב – עידוד יוצרות למצוא את הקול הייחודי שלהן ולהשמיע אותו – במסלול ללימודי קולנוע, שיעניק בכל שנה מלגות לימודים מלאות לאמהות חד הוריות. הפרויקט הזה מלמד אותי שתחושת המשמעות שבעשיית סרטים מתגמדת מול תחושת המשמעות שעולה מן ההישג הזה.

צילום יעל ברתנא

 

ובמה את עוסקת מבחינת תכנים?

בימים אלה אני עובדת על סרט ארוך ראשון שלי (וזאת הפעם הרביעית שבה אני מתרגמת אלימות בתא המשפחתי לשפה הקולנועית. הסרט "עד מחר אלוהים גדול" עוסק באלימות לשם חינוך ומצוינות. " הרי אני, הרי אתה" עוסק ביחסים פרוורטיים בחיי נישואים ו"ילדה שלי" עוסק בהתעללות נפשית בין אם ובתה.)

גם בפרוייקט הנוכחי אני עוסקת במקום שבו אלימות ואהבה נקשרות זו בזו. האהבה והאלימות מתקיימות ביחד בכל מישורי חייה של הגיבורה. ההתמודדות הזאת ממחישה את המלכודת הפטליסטית של אלה הנמצאים במעגלי האלימות השונים.

אני משתדלת להראות את האלימות בתוך התא המשפחתי כפי שהיא, בלי לשפוט ובלי לעגל פינות. מאיפה היא נובעת? מה המטרה שלה? את מה ואת מי היא משרתת?!

גיליתי שהשאלות האלה מאפשרות לחשוף באופן הכן ביותר את המניעים והמטרות שבבסיס האלימות. משפחות כאלה נתונות בעולם שבו ריאליזם קשה וגס ואבסורד מוחלט מתערבבים לכדי איכות חיים ירודה, שבה הדטרמיניזם כופה את עצמו על המעורבים.

הסרטים קודרים מאוד?

אמנם הסרטים שלי עוסקים בנושאים רגישים, כואבים ומכעיסים, אך בכתיבה ובבימוי אני שוזרת הומור. רגעי הצחוק והאבסורד מאפשרים חיים במציאות כזאת.

ומה הלאה?

חזרתי מפסטיבל קאן, לשם נסעתי עם סרט אנימציה קצר שביימתי – "חיי ממש כל כולם מפגש". הסרט הוא נסיון להמחיש את התמה המרכזית בספרו של מרטין בובר  אני ואתה. שם מתבהר צעד אחר צעד שלאדם אין אפיון עצמאי מלא ללא מפגש עם האחר. הזיקית קמילה, גיבורת הסרט, ממחישה את חוויותיה מהמשנה של בובר, דרך היבטים שונים של העלילה. בניגוד לטבעה, בחרתי לאפשר לשינויי הצבע שלה לצמוח איתה, ולהבדיל אותה מהרקע ומהאחר.

עותק של Dikla Elkaslassy & Ohad Knoller by Asaf Sudri

מתוך הסרט "הרי אני הרי אתה" עם אוהד קנולר

 

רונית אלקבץ הייתה בת דודתך וגדלתן בקרבה גדולה. איך זה השפיע עלייך?

ההתבוננות ברונית מהצד, עוד מהילדות, אפשרה לי להווכח בעוצמתה ובכוחה של אישה שעומדת על שלה. מאז שאני זוכרת את עצמי ואותה, היא הפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי, צעד, צעד, כובשת כל פסגה ולמעלה מזה. ההתבוננות לאורך השנים באישה הטוטאלית, המוקפדת, אישה שתמיד מחוברת לעצמה במלוא העוצמה שבה ונוכחת בכל רגע ורגע בלי לוותר, היתה לי מקור של השראה וכוח. דרכה גיליתי בעצמי את הצורך במשמעות, אבל כזו שתוכל להתקיים רק אם אלך עם האמת שלי עד הסוף.

מה היתה תגובתה ליצירה הקולנועית שלך?

כששלחתי לה לינק לסרט "הרי אני, הרי אתה", היא כתבה לי מכתב ששיבח את "הדיוק, האומץ והנכונות ללכת עד הסוף עם האמת, שללא ספק תיקח אותך רחוק גם נפשית וגם מקצועית. הסרט נועז, חתרני! מסר קשה, אך ברור. כואב. מכאיב. לא מתייפייף.."

ומעבר לשבחים צירפה הנחיות, שאביא כאן רק מעט מהן: "דעי להיות נאמנה לעצמך, להיות קשובה לעצמך, ללמוד מעצמך ומאלה שאת אוהבת. תעשי דברים מתוך הצורך והשקט הפנימי, ולא רק מתוך תשוקה לתת זבנג פרובוקטיבי לעולם.."

חלמתי שרונית תשחק בפיצ'ר הראשון שלי, והפנטזיה הזאת העניקה לי המון כוחות. ההוויה החסרה שלה אולי לקחה איתה את החשק לעשות את הפיצ'ר, אך באותה נשימה היא מחדירה בי את התשוקה הנדרשת כדי לעשות אותו בכל הכוח.

היתה לי הזכות לגדול לצד אישיות כמו רונית, שלא יכולה להיות מודל לחיקוי, אלא רק להעצים את התובנה שהכוח שלך נמצא כשאת את. וכפי שהיא ניסחה זאת: "בלי פחד, בלי חרטה לדעת שבכוחך להעצים את העולם."

 

part000001דיקלהpart000001

 

הראיון הודפס בעיתון 77, גליון 401, תמוז – אב תשע"ח, יוני – יולי 2018

השיר אבישג בתרגום לערבית

השיר אבישג, מתוך ספרי תשעה שירים לשמואל, מתורגם לערבית מאת סאלח רזוק מן העיר חאלב. רואה היום אור בעיתון בבגדד.

אבישג

אֲנִי נוֹדֶדֶת הַלַּיְלָה עִם סְוֶדֶר מִן הַמֵּאָה שֶׁעָבְרָה

עוֹד מְעַט זֶה יִתְפּוֹרֵר וְרוֹצֶ'סְטֶר מִינֶסוֹטָה תִּשָּׁאֵר רְחוֹקָה

 

וְגַם אִם הָיְתָה מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ

אַתָּה כְּבָר לֹא שָׁם, מֻטָּל עַל מִטַּת מְלָכִים וּמֻנְשָׁם

בִּמְכוֹנַת נִשְׁמָתְךָ, וְלֹא אוּכַל לְהַאֲזִין לְקוֹל הַמֶּלֶךְ,

לֹא דֶּרֶךְ סְוֶדֶר שֶׁקָּנִיתִי בְּדוֹלָר שֶׁל אַהֲבָה עֲיֵפָה,

כִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁאוּכַל לִכְרֹךְ אֶת צְבָא הַיֵּשַׁע עַל כְּתֵפַי,

אֲבָל הָיָה לְךָ קַר, אֲנִי שָׁכַבְתִּי לְצִדְּךָ, אַךְ אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ שֶׁמִּן הַמִּטָּה אֵרֵד

לִפְנֵי שֶׁתִּכָּנֵס הָאָחוֹת וְתִרְאֶה כֵּיצַד אָב וּבִתּוֹ מִתְחַמְּמִים מִפְּנֵי הַמָּוֶת.

 

*

 

כָּעֵת הַחֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁיָּדַעְתִּי אִתְּךָ

מְקֻפָּל הֵיטֵב בָּאָרוֹן, בַּמַּדָּף הָעֶלְיוֹן,

בֵּין סִיבֵי הַצֶּמֶר הַשֶּׁלֶג נָמֵס.

בֵּין שְׁנֵי שַׁרְווּלִים מִסַּלְבֵיישְׁן אַרְמִי סְטוֹר

חִכִּינוּ לַיֵּשַׁע, אַךְ הוּא הָיָה מְקֻפָּל בְּאָרוֹן אַחֵר.

 

 Avishag translated by Benjamin Balint

 

.I wander the night wearing a sweater from the last century

.Soon it will unravel and Rochester, Minnesota will remain a distant memory

 

,And even if it were just across the street

You are no longer there, lying on a king’s bed and respirated

By your breath, and I can no longer listen to the king’s voice

Not even through the sweater I bought for a dollar of tired love

Because I thought I could wrap my shoulders in salvation’s army

You were cold. I lay there beside you, but you asked me to leave the bed

Before the nurse came in and saw a father and his daughter warming themselves up

.From death

*

Now the last warmth I knew with you

.Is neatly folded in the closet, on the top shelf

Between the wool fibers the frost melts

,Among the Salvation Army sleeves

.We waited for salvation, but it was enfolded in a different closet

How I met the poet Nasser Rabach\ by Hagit Grossman

Every morning a bridge is raised in the city of Sète, in southern France, and a boat of two high and open masts crossed the road. The men looked at the water and waited for the bridge to return to its place. The bridge turned on its axis and rejoined its place on the road. The children could no longer wait and jumped on the bridge before sinking into place. In the meantime, small boats passed under it until the checkpoint was closed and dozens of cars ran over the silence.

I walked among the paved roads above the sea, climbed up the steep streets to the top of the hill. There I met poet Nasser Rabah. He arrived in southern France from Gaza. I looked at him for forgiveness. "Why do you look sad?" He asked me. "My grandfather was a Hebrew teacher." He said, and his face shone. We shake hands. Sipping black coffee. "It's so beautiful that your grandfather was a Hebrew teacher." I tell him. "Do not be sad." He asks. Suggesting that we be photographed together. I'm in a blue summer dress and he's wearing a black cap. Behind us were the doors of the blue toilets and before us, and behind us a bloody war. We stand side by side, not touching. But solid, smiling gently at the camera. At the edge of the lip.

When I returned from France, I encountered difficulty connecting to reality. My back was weak with stabbings in my chest and a weary look, red lips, a red nail polish, a blue dress with white dots, black sandals with high heels.

The poet Nasser Rabah had no way of returning home. He could barely get out of Gaza to Egypt and from there to France. Everyone has already left the festival and is still there. By himself. Looking for a way to get back. We talked on the net. He sent me poems he wrote. I gave them to the translator Yotam Benshalom. They were published in "Iton 77". The reactions were enthusiastic. "This is true poetry," the readers said. "What beautiful poems, they made me cry."

המונולוג של לילה אבלנש

"פעם הייתי כל כך יפה, שברגע שנכנסתי למשרד כלשהו מיד הציעו לי תפקיד. אפילו לא הייתי צריכה לבקש, אף על פי שלא ידעתי את העבודה ולא היה לי מושג איך מנהלים חשבונות ולא אמרתי שלום כשהרמתי את השפופרת. שילמו לי רק בשביל להיות במחיצתי. והיו גברים שוחרי יופי שביקשו ממני שפשוט אשב מולם, כמתנה ליום הולדתם, בלי לזוז, והם יסתכלו עלי. הם ביקשו ללטוש עיניים בעור פנַי, בצבע עינַי, ואני שהייתי מאוד נדיבה, הסכמתי.

"הם צילמו אותי ותלו את תמונותַי בבית השימוש, על הקיר לצד האסלה, ובעת שעשו את צרכיהם הביטו בי והשתחררו. הם אמרו לי שכדאי לי לעשות משהו עם זה, להיות דוגמנית או לפחות דיילת אוויר. אבל  לא רציתי לא את זה ולא את זה. ידעתי שיש בי עומק בלתי נראה, אך עדיין לא זיהיתי את קולי. מרוב שהסתכלו עלי לא למדתי לעבוד או להקשיב לעצמי.

"הם איפרו את פני ותלו קונדומים על אוזנַי כעגילים לכבוד יום האיידס הבינלאומי. וכך צילמו אותי לעמוד האחרון של עיתון 'מעריב'. הם ביקשו ממני לכרוך זרועות סביב ירכו של גבר זר ושאפגין הבעה חושנית. אבל סירבתי. לאחר יום כזה נגוע חשתי מלוכלכת ושבתי לביתי, מכונסת במעיל הכבד ועם הראש באדמה. בכלל לא רציתי להיות דוגמנית.

"הם ביקשו לצלם אותי לסרט, נתנו לי תפקיד של משוגעת וביקשו שאבכה. הם שרפו את עינַי בחומרים חריפים שגרמו לי לדמוע. ביקשו ממני לעשן סיגריה ולדבר מהר לתוך המצלמה. הם הפיקו את הסרט רק בשביל לצלם איתי את סצנת הנשיקה. הם דרשו שאשכב על גבי ואניף את שתי רגלי לתקרה. אחר כך דרשו שאעוף לכל הרוחות.

"הם הציעו שאשב עירומה מול מיקרופון פתוח ואקליט את שירתי. הם ביקשו לדפוק אותי מעל כיור משוחה בשמן זית. הם ביקשו שאתפשט על חוף הים בבוקר חורפי ואתפלש בתחתוני תחרה אדומים על החול הקר מול המצלמה. הם דרשו שאחדל לאכול וגרמו לי לתחוב אצבעות לגרון ולהקיא ולהתאהב בעצמותַי הבולטות מבעד לגבי השדוף. הם ויתרו על שפיותם כשחיזרו אחרי והעניקו לי תכונות אנושיות וחמלה ואמפתיה שלא היו כלל חלק מאופיי. הם כתבו עלי שירים ופיארו את יופיי. הם היו בטוחים שאני נשמה טובה. אחר כך הם היו משוכנעים שאני נשמה רעה. הם פחדו להביט בי לאחר שחלמו שאני יושבת על ירכיהם ואנו מתעלסים בפראות. הם כתבו לי הקדשות על ספריהם: "שובי ופקדי את חלומותינו."

"הם לא דרשו ממני תשלום בכניסה למועדון או ביציאה ממסעדה וקנו לי צמידים ושמלות שחורות מפריז. הזמינו אותי להתארח בסוויטות מפוארות בבתי מלון על שפת הים האדום, ואם חשתי שבויה בידם וביקשתי ללכת, אמרו שאני יכולה להיות אשת עסקים מצליחה ולחתום על חוזים מפוארים. הם הניחו על לשוני סמים קשים, השאילו לי את מכוניתם מקופלת הגג ושילמו את שכר דירתי. הם צרבו את לבי באהבה שורפת ונסעו עמי לחוף הכנרת, ולאור ירח מלא התעלסנו, לאחר שבאו אלי מקצה המדבר בגלל שחשתי עצבות. אחר כך עשינו אהבה גם לאור השמש ובישלנו ספגטי בפינג'אן חרוך.

הם קנו לי סיגריות ולימדו אותי לנגן שלושה אקורדים על הגיטרה. לקחו אותי לחוף הים בעת סערה והגישו בקבוק ויסקי לפי, אחר כך גהרו עלי והגו את שמי שוב ושוב כמו מנטרה: 'לַיְ- לָה, לַיְ- לָה, לַיְ- לָה.'

"הם כיבסו את תחתונַי המגואלים בדם וגיהצו את בגדי, הזמינו אותי לקולנוע ונישקו אותי בחשכה נשיקה אימהית רכה וארוכה והבטיחו שיאהבו אותי לנצח. הם הגישו לתוך פי את איברם על גג תיאטרון בליל חורף קר וצמא. ניצלו את גופי והשליכו לכלבים. אנסו אותי במקלחת רותחת, ומיד אחר כך נעלמו. הם חתכו את בטני התחתונה והוציאו מתוכה תינוקת. הם מימנו לי שיעורים לחיטוב הגוף. וזהו זה. היום כולם נעלמו. נותרתי לכתוב ספרים. חוץ מזה, התינוקת שלי היא אהבת חיי ויותר מזה לא ביקשתי."

דבר לא נפרד בינינו

דבר לא נפרד בינינו

והיינו בתוך הבית לבדנו

כאשר הילדה ישנה בתוכי

ותפסתי שאנחנו לא נפרדים,

כמו שהגוף מבין מיידית

שיש בו דבר נצחי.

דבר לא נפרד ביננו

ואהבתי את העוני

כמו צוענייה שחיה על גלגלים

התבשלתי בחום הצהרים

טבלתי במים לאהבתך

פתח את רגליי ואכול ארוחה

כי המקרר ריק מבשר ובתולים.

דבר לא נפרד בינינו

הגוף היה מוכר וחנון

יופיו של הערום

שרע במיטה והים מסביב לו

הוצף בגאות ולא

היה דבר מלבד הערום.

Rien ne nous sépare

Rien ne nous sépare

Et nous étions seuls dans la maison

Quand l'enfant dormait en moi

Et j'ai réalisé que nous pas sépare

Comme le corps comprend immédiatement

.Qu'il a quelque chose d'éternel

Rien ne nous sépare

Et j'aime la pauvreté

Comme une gitane qui vit sur de roues

Dans la chaleur de midi

j'ai plonge dans l'eau pour ton amour

.ouvre mes jambes et mange un repas

Rien ne nous sépare

Le corps était familier et gracieux

La beauté de la nudité

Il était au lit

Et la mer autour de lui

Il a été inonde

.Et il n'y avait que la nudité

על הקיצוצים בתיווך תרבות ישראלית לעולם

במהלך השנים האחרונות נפגעו משמעותית היכולות של אמנים בישראל ליצור קשרי חוץ ולפרוץ החוצה. הקונסוליה הישראלית, שהייתה אחראית על חיבור אמנותי בין ישראל לצרפת, נסגרה בהוראת ראש הממשלה.
פרוייקט עם הספר, שמימן תרגומי ספרים בעברית לשפות שונות, הוקפא בהוראת שרת התרבות.
תקציב עצום ניתן ללימוד תורה, ולאמנים ניתן תפקיד האיזון, בארץ של מלחמה, הם ההסברה והיופי הגדול ביותר. בהם חייבים להשקיע.
האמנות חייבת לפרוץ בעזרת תמיכה או בלעדיה. אבל החבלה והרעבת התרבות היא מעשה אסור.

פניו האמיתיים של אדם

פניו האמיתיים של אדם
יש בהם מפלצת זה ברור
יש נחש צמא דם
רוצה לנשוך מוקדם
בבוקר, לרקוד על הדם
כל אשר הוא אוהב, מורדם
עד אשר נשרף כגפרור.

אך למה נבהלתי מן האש?
הרי רק אותה ביקשתי
סבי הוריש לי אש
בדיו סגול ניגרת אש
על אצבעותיי כמו ששתיתי
דם מתוך האש
ושבתי אליך ועשיתי

עד שהמין נטף עגול
וינקתי לתוך העט דם סגול
והיית לי ארסי ומתוק
מתוך אבקן ההמשכיות
הערמומי, שיש בחומריות
החופש, לא לשתוק.

על הספר אדם בחלל מאת דרור בורשטיין

הספר אדם בחלל מאת דרור בורשטיין נתן לי השראה לחשוב ולכתוב וזה הדבר המרכזי שאני מקווה לקבל מספר. זה סוג של נס. ואני מודה מאוד על פגישתנו.
זה חשוב לאדם לשמור על פרופורציה, שלו עצמו, מול מערכת השמש, עליו להזכר תמיד בכוח המשיכה והכבידה. זה עוזר להבין עד כמה בני אדם קטנים לעומת היקום. ובכל זאת כל מה שמעסיק את בני האדם זה הקיום. אולי זה בגלל שבני אדם לא יכולים לתפוס את גודל המערכת שבה הם נעים ומדברים בה הרבה על אלוהים. ולובשים בגדים וחוקים. ובעצם אולי הכדורים האלה נעים על יד עצומה שמגלגלת את הלבה סביב עצמה, במבחן אינסופי של שיווי משקל?

דרור בורשטיין מתבונן בכוכבים. גם אבן עזרא התבונן בכוכבים וכתב ז'אנר כתיבה אסטרולוגית. דרור בורשטיין מתבונן בנוף השמיימי.
כמה נפלאה ההתבוננות בשמים. כאדם שצף על פני המים ואין לו ברירה אלא להסתכל במה שמעל עיניו. הוא מתבונן בחלל גם מבעד לתמונות, ציורים וצילומים. ואפילו מתבונן במתבוננים. הספר הזה הוא קריאה להתבוננות.
ההתרחקות מכוכב הלכת הזה, היא מיידית. הכדור המסתובב הזה אינו לבד, הוא מוקף כדורים אחרים. יש תחושה שהספר מצליח להוציא את הגוף מן הכוכב, במיידיות שמשנה את התפיסה. מיד התמכרתי והתעמקתי בנושא וגיליתי שהירח הוא סלע שנוצר בזכות כובד המשיכה לאחר שכדור הארץ התנגש בכוכב גדול ממנו ועפו ממנו סלעים שהתחברו יחד בכוח המשיכה ונוצר הירח, תוצר של התנגשות. תינוק של שניים. כמו שמטאפורה היא הכלאה של שני נושאים. כוח המשיכה תמיד מפגיש עצמים. איש ואישה או איש ואיש. אלה חוקים קבועים. רק שבתוך הגודל הזה, והפרופורציות, לחשוב שהאדם הוא מרכזי ביקום, זו טעות. הדבר המרכזי ביקום היא אנרגיה שבעזרת זמן והתמדה נהפכת למסה על ידי כוחות כובד ומשיכה. האדם מושפע מכל זה, כך גם העצים הפרחים והצפורים. כולם נתונים לחוקי הטבע.
"כמעט כולם נוהגים כאילו מרחב החלל האינסופי אינו קיים. החלל, אם אפשר לומר כך, מושם בסוגריים גדולים ומוסט הצדה. הכוכבים, פרט לשמש השימושית (אשר רוב בני האדם אינם קולטים שהיא כוכב), יכולים לכבות מחר, ואיש לא ירגיש. אין זאת רק סברה, שהרי רוב הכוכבים ממילא כבר אינם נראים במקומותינו מחמת זיהום האור והאוויר, ואיש כמעט אינו מתקומם על הכיבוי הזה. הכוכבים מבוראים מן השמים כמו יערות הגשם.
החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד. אך המוזיאון כמעט ריק, ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישנים במוזיאון מדי לילה.
כולנו נמצאים באולם הענקי של תערוכת החלל, ואוצרי התערוכה, הלוא הם האסטרונומים, מסבירים לנו זה מאות בשנים מה תלוי על הקירות. כמו מדריכי אמנות בתערוכה הגדולה הם מצביעים על קבוצת הכוכבים קשת ואומרים ששם מרכז הגלקסיה ויש שם חור שחור שמסתו כארבעה מליון שמשות. הם מצביעים על הפלנטה צדק ומספרים שגם בשמיה מהבהב זוהר הצפון. הם מצביעים על השמש ואומרים שבכל שניה היא פולטת אנרגיה הגדולה מכל סך האנרגיה שייצר המין האנושי השמש היא הרבה יותר מסנה מדברי שבוער ואיננו אוכל; יש התגלות של "הסנה בוער באש והסנה (כמעט) איננו אוכל" בשמים, כל יום, מזריחה עד שקיעה.
אבל, בניגוד למשה, איש כמעט אינו חולץ את נעליו מעל רגליו למראה השמש, ואיש כמעט אינו אומר, כמו משה (שמות ג', ג) "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה." (האדם בחלל, עמוד 13- 14, הוצאת בבל, 288 עמודים, 2018).

הספר הוא תענוג. מכל הבחינות האפשריות. זה ספר מלא יצירות מופת וכתיבה מהטובות שקראתי. זה ספר ספרות שעוסק במדע ובאמנות כאחד. המדע, השירה והאמנות, כמו הטבע ובעלי החיים והמים, כל אלה הן המסה שנוצרה בעזרת זמן והתמדה וכוח המשיכה והחיבור והצירוף.

זהו ספרו החמש עשרה של דרור בורשטיין ובעזרת זמן והתמדה נהפכה האנרגיה לספר חשוב שעוסק בכל מה שמרחף מעל לראש.

img816040

להתבזבז על הצדדי

בהמשך למאמרה של עמליה כהנא כרמון "להתבזבז על הצדדי".

פעם הייתה אישה עניה ושמנה. היה לה קול רך כשהעירה את ילדיה בבוקר. קול של נערה או של אישה מפתה. אך כשהתבוננה בראי נבהלה מפניה. זרועותיה האדירות העירו בה סלידה. החזה היה כבד מנשוא.
היא רצתה לקנות בית אבל לא היה לה כסף. היא הייתה אידיאליסטית נטולת אנוכיות, לכן לא יכלה לדרוש שכר הוגן עבור עבודתה. היא רצתה רק לתת. ולא ידעה לדרוש. לעתים הייתה מסוגלת לרבוץ בכורסתה כמעט ללא ניע או לשכב במיטתה שעות וימים.
אוגרת כוח, אוספת את עצמה, או פשוט חושבת לקראת הפריצה החדשה.
היא הייתה כלואה במראה. הייתה מתלבשת במשך שעות גם כדי לקחת את הילדים לרופאה. חששה ממבטים, פחדה מאי התפעלות למראה נשיותה. כילתה את שעותיה הפנויות בהמתנה לגאולה. ליופי שיושיע את ליבה הכואב. ליופי שיקח אותה מעולמה. כמה בדידות חשה מול המראה. היא נעלמה לעצמה גם בחנויות לממכר שמלות.
היא רקמה ופרמה תפרים חדשים בשמלה, להכיל את זרועותיה הגדולות.
אחר נתקפה בהלה למראה השמלה המורחבת וישבה לפרום את התפרים.
מרחה לק ברחמים עצמיים. עד שתם הזמן והיא רצה לגן לאסוף את הילדים.
אחחח ימים מבוזבזים חשבה לעצמה ולא היה איש לידה לשמוע אנחותיה.

כל כך מטומטם העולם

כל כך מטומטם העולם
כל כך מטולטל העולם
מסתובב כל הזמן מוטרד
בתוכו להבות וברד
והוא מתבשל מסביב לשמש.
וככל שמעמיקים בעולם
כך מתגבר הנעלם
ומצר ונמהר ומאיר בחרש.
כפוף לחוקי כובד ומשיכה
לא יפסיק מן ההליכה
מזכרונות בוקר ואמש
מן הצורך להשמיע צווחה
מן הידיעה שלא תהיה מנוחה.
כל כך מטומטם העולם
כל כך מטולטל העולם.

שיר אהבה למאיר ויזלטיר

נשים רבות אהב מאיר
שנולד ביום האישה.
הוא אהב אותן בתחושה
שהעולם יודע מה להשאיר

שיש בו יותר מכוח משיכה.
נשים רבות התאהבו בו בעיר
הן נמשכו אל אורו המזהיר
הוא משורר חכם ומהיר מחשבה

והייתה מישהי שביקשה
לפתוח ערוץ רדיו
שבו ינוגנו מחשבותיו
וכל היום היא תשמע אותו מדבר.

ומאיר פסע בשדרה בצעדים גדולים
לבן שיער וארוך כעץ צעיר
חבוש בכובע קסקט
בידו פירות טריים בשקית.

בליבו מנגן שיר בדרישה
מילים חדשות נושבות
במעלה שדרות רוטשילד
אל מזא"ה שישים ותשע.

בעקבות שיחה עם יורם קניוק, ביום הולדתו ה- 88

יורם קניוק איש יפה השייך ליופי, לציור, לכתיבה, להתבוננות ובעיקר לאהבה, מבטו טוב, ועיניו טובות, לא מתרכזות בשלילי או במכוער. לכן הוא נשאר צעיר, רוחו פונה אחר הנאה והטוב, הנעלה, ולא אל התועלתי. וזה אפיונם של הצעירים. בזכותו למדתי שהצעירות אינה תלוית גיל, אלא שהיא ארכיטיפ נפשי.
היופי מכתיב את חייו. היופי וההתמסרות לכתיבה. לכתוב מן הבוקר ועד הצהריים ואז לנוח ולצבור כוחו אל הכתיבה שבערב. ולפנות בוקר לשוב אליה.
להתאהב כל יום בשפה העברית, לדעת אותה מכל צדדיה וכל מילותיה. וכל לחשיה ללחוש.
"כתיבה היא סיוט שנכתב בשלווה" אמר לי יורם "כאב שאי אפשר לכתוב כמו שהוא. זאת טעות לחשוב שיצירה מבוססת על חכמה או שגעון. זה צריך להיות מזוכך, שפוי, לכן רוב היוצרים לא יכולים לחיות כל הזמן וגם לכתוב על החיים. צריך להתרחק מהם קצת.
היוצרים הם לא אנשים רגילים, יש לנו יצרים גדולים, אנחנו לא חיים חיים רגילים. חיים של אדם רגיל זה חיים של נואשות שקטה והיוצר הוא בנואשות שמחזיקה אותו בגרון. הוא צריך לחכות לרגע של טוהר כדי ליצור ואחר כך הוא סתם דפוק. כשאני לא כותב אין לי למה לקום בבוקר."
בבסיסו יורם קניוק הוא פרא אדם חסר מנוח שנסע והסתובב באמריקה, גואטמלה ובמקסיקו. היה מחובר באופן ממשי לנגני ג'אז, למיילס דיוויס, לבילי הולידיי, היו לו חיים נורא סוערים. הוא היה צייר אז. ועדיין לא כתב.
אחרי המלחמה בגיל 19 התחיל לכתוב ולצייר בו זמנית, אבל בעיקר רצה לכתוב.
הוא כתב סיפורים מוזרים ואף אחד לא רצה לפרסם, אמרו שהוא לא יודע לכתוב.
היחיד שפרסם אותו היה המשורר יונתן רטוש, היה לו אז עיתון שנקרא "אלף". יורם עבד אז באוניה והבין שאף אחד לא אוהב את הכתיבה שלו ושהוא יכול לצייר והתחיל לצייר והצליח. היו לו תערוכות ותצוגות במוזיאונים.
כולם אהבו את הציורים שלו. עכשיו בפעם הראשונה הוא כותב על צייר זקן שמצייר מתים, פתאום חוזרים אליו כל הדברים שקשורים לציור. ציור הוא למד, ספרות לא למד. הוא למד ציור בבצלאל ובECOL NATIONALE SUPERIEURE DES BEAUX – ART, בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות. אחד מבתי הספר היוקרתיים לאמנות. לשם שלחו אותו עם מילגה ממשרד החינוך בעקבות המלצה מבצלאל.
הוא צייר ציורי שמן ובמשך השנים מכר באמריקה כ – 150 ציורי שמן שמהם נשאר לו רק אחד. מדי פעם הוא מקבל איזה אי מייל המבשר מצאנו ציור שלך באיזה מקום. הוא אהב לצייר אבל הרגיש שהוא איש של מילים. הוא אוהב מילים. הוא אוהב לכתוב. הוא ממש אוהב לכתוב. הוא אוהב את עצם הכתיבה שהוא משנה כל הזמן והופך ומגלגל, הציור לא הגיע לשורש הזה. ציור הוא לא אישי, בכתיבה אתה יכול להכנס אל עצמך, אל ההיסטוריה שלך, אל ההיסטוריה של ההורים שלך.
בשנת חמישים ושמונה פגש את מירנדה. לפני כן היה נשוי לרקדנית לי בקר. אבל אחר כך הם התגרשו והוא התחתן עם מירנדה ב- 1959.
כשהכיר את מירנדה היא הייתה בת 17. היא הייתה כל כך יפה. באה ממשפחה מהראשונים באמריקה. הם באו לפני המייפלאור מאנגליה, הם באו להיות בעלי הארץ, המייפלאוור היו מהפכנים דתיים. המשפחה של מירנדה היו יותר קשורים למלוכה. היו לה במשפחה נשיאים ואז היא התחתנה עם יהודי, גרוש, אחת עשרה שנים מבוגר ממנה. לקניוק היה אז בית חרושת לפלאפל, קפוא וזה לא הלך. אבל הם היו בסדר. קניוק הוא הלא פרוטסנטי הראשון במשפחה במשך 500 שנה. אפילו קתולים לא נכנסו.
קניוק כתב למעלה משלושים ספרים, כולל ספרי ילדים. בהתחלה רוב הספרים קיבלו ביקורות לא טובות. הוא היה בן שלושים ושמונה כשיצא אדם בן כלב וכתבו עליו: איך בן אדם מבוגר יכול לכתוב כל כך גרוע?

אדם בן כלב הוא יצירת מופת שהקדימה את זמנה ומי שכתב עליה כך כבר מזמן אכל את הכובע שלו לארוחת צהריים.

התעוררות

"יופי הוא עובדה של הטבע", כתבה אמילי דיקנסון באחרית ימיה. יש ניסוי חשוב שכדאי לעשות. לכתוב את כל השאיפות על דף, להצפין אותו במשך שבע שנים ואז לפתוח. רוב הסיכויים שהחלומות יתגשמו פי חמש. החיים טובים מעבר לדמיון. כוח היצירה הוא החזק מכל הכוחות. יש נדיבות גדולה בעולם. הטוב לעתים אינו גלוי, משום שהשגרה יודעת להעלים מעינינו את פניו. אבל הטוב נמצא בכל מקום.
זה נכון שהטוב והרע מתנשקים בתאווה. אך תורת ההפכים היא תורת השלמות.
אני אומרת תודה על כל מה שניתן לי וממשיכה ללכת בדרך. עשרה ספרים מאת חגית גרוסמן

איך שהם יושבים ברכב ורבים

איך שהם יושבים ברכב ורבים. היא מיניקה את התינוק שנרדם בזרועותיה. הילד הגדול יושב בכסא הקדמי. הם נלחמים את מלחמת המינים. הוא אומר לה שהיא שונאת גברים. קולו תקיף ודורש שליטה. הוא מכחיש שגברים דורשים סיפוקים מיידיים, שהשיטה הכלכלית הרסה את העולם כי היא פועלת על סיפוקים מיידים, כי זיהום האויר נוצר ממכונות שגברים יצרו והיצרנות והצרכנות והלכלוך והמכונות הגסות ואי הכרה בעקרות בית כעובדות ואי נתינת שכר הוגן ואיוש הממשלות בידי גברים והדרה מקריאת קדיש בבית הכנסת ואפילו מתוכניות בידור, הפליה מתמדת בכל מקום. הכל מופלה לטובת הגברים. והם נוסעים יחד במכונית והילד מתחנן שיפסיקו לריב. יש לו כבר בחילה מהמריבות הטפשיות האלה. כך החלה הנסיעה וכך היא נגמרת. האם דורשת שיכירו בה כעובדת על אף שאין לה מקום עבודה, אלא שהיא מיניקה יום וליל, ומכינה ארוחות צהריים ומנקה ומסדרת ומגדלת את בנם התינוק בביתם. האב מכריז שעבודה זה מקום שמעניק פרנסה מדי חודש. כך נגמרת המריבה.

בסוף המלחמה

העובדה שבסוף המלחמה צהלו בעזה, היא בגלל שכולם כבר משוגעים. כל כך הרבה הרוגים. היה שם קיר שכתבו עליו מאות שמות של ילדים בגיר לבן על קיר שחור. בעזה היו מעל 2000 הרוגים. בישראל מעל שבעים.

הלוויתו של החייל הבודד סמ"ר שון כרמלי

בְּכָל קַיִץ מַעֲלִים לַאֲדָמָה קָרְבָּנוֹת אָדָם
וְיֵשׁ צוֹרֵךְ בִּנְחָמוֹת רָבּוֹת וּבִּבְרִיחוֹת.
עֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ לִוּוּ אֶת הַחַיָּל הַבּוֹדֵד לִמְנוּחוֹת
שַׁיָּרָה אֲרֻכָּה נָשְׂאָה אֶת שוֹן כַּרְמֶלִי אֶל הָאֲדָמָה.
עֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ פָּסְעוּ מֵאֲחוֹרָיו וּמִצְּדָדָיו,
לָקְחוּ אֶת גּוּפוֹ הַיָּפֶה הַרְחֵק מִשִּׂפְתֵי הַבָּנוֹת.
מִלְחָמָה הִיא זְמַן הַקָּרְבָּנוֹת,
הָעוֹלָם מִתְבּוֹנֵן בנו מִבָּעַד לְמָסָכִים וּתְמוּנוֹת.
אָנוּ סֶרֶט קַיִץ מִלְחַמְתִּי, שְׁבוּיֵי הַשִּׁלְטוֹנוֹת וְסוֹחֲרֵי הַנֶּשֶׁק
אִי הַשְּׁלִיטָה בַּשָּׂפָה הָעַרְבִית וְהַשְּׁתִיקָה שֶׁבֵּינֵינוּ לְבֵינָם.
וּכְבָר נֶהֶרְגוּ יותר מעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּנֵי עֶשְׂרִים
בְּרוֹם אֲהַבַתָּם לַחַיִּים, בְּפִסְגַּת כְּמִיהַתָם לָאַהֲבָה.
כַּמָּה נִכְפֶּה הָאָדָם לִרְחוֹק מֵעַצְמוֹ
לְאַבֵּד אֶת מַרְכִּיבָיו הַמְּצַמְצְמִים לִנְקּוּדָה
וּלְהִתְפַּזֵּר לְתוֹךְ הָרַבִּים.

יש לי תחושה חזקה שחייבים לפעול ולהפסיק לחוש שאין לנו כוח לשנות. חייבים לפעול למען השלום לעשות מעשה של דיבור והבעת תמיכה. של חברות. חייבים לנסות לעשות שלום עם מישהו ולמנוע את המלחמה הבאה.

שיר בחג החירות

חירות השירה להשתלט על המשוררת
לסנוורה ביעוד בלתי אפשרי, ראשית
להצילה מן העולם ואז להשליכה
אל העסקים המפוקפקים של הספרים.

פעם היא הייתה מתפתית להתמוטט
והייתה חוטאת לעצמה
ונבלעת בחורי שקרים.
היא הייתה מפלרטטת בשביל להישאר בחיים
והיו לה קשרים מייסרים עם גברים שהובילו לחידלון.

היא ביקשה קדושה ומצאה כשפים
כאשר הנעים גופה את קיומו,
והיא ביקשה אהבה ומצאה חלומות צלולים שהלכו וגדלו.

נאצר ראבח המשורר מעזה

הוא כתב לי שאין שם כסף. שהוא נקלע לעוני וזקוק לתרומה. אבל גילינו שאין דרך להעביר ישירות כסף אליו. החברות בינינו הייתה מקרית, נפגשנו בדרום צרפת. סבו היה מורה לעברית. נאצר ראבח הוא משורר של אהבה. הלוואי והיה לי הרבה כסף לשלוח אליו. הלוואי שהיינו מדברים ושומעים את הקולות שמשני הצדדים.
היינו שומעים את קול חבריו של נאצר ראבח. יש בעזה קולות שפויים ומאוד יפים.
צריך לדבר ולהקשיב. אחרי שאמר לי שנקלע לקשיים כלכליים, ידעתי שזה עניין של זמן עד להתפוצצות הבאה.
אתמול הייתה ההתפוצצות הזו. הריצה אל הגדר. ההוכחה שזה נראה כמו מחנה ריכוז עזה. רצים אל הגדר ונורים מחיילים.
לנאצר ראבח יש משפחה גדולה, והרבה חברים. כולם משכילים ודוברים בכמה שפות. סבו של נאצר היה מורה לעברית. תפקיד הספרות להשפיע על העם. אני כותבת את זה כי אני בטוחה שחייבים ליצור שיחות עם אנשי הרוח מעזה וברוח השפתים להביא את השלום.

https://hagit1976.wordpress.com/2016/05/24/%d7%a6%d7%9c%d7%a6%d7%95%d7%9c-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a0%d7%90%d7%a6%d7%a8-%d7%a8%d7%90%d7%91%d7%97-%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%9d-%d7%91%d7%a0%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9d/

מיומנה של אישה בהריון

14.10.2015

מעיל מלחים שחור עם כפתורים כסופים. קניתי בפאריז בחמישים יורו. שזה מאתיים וחמישים שקלים. מעיל מלחים אמיתי. עם שני כיסים גדולים לנשיאת בקבוקי רום קטנים. אבל מאז שחזרתי מפאריז יש לי בחילה.

בחילה כזו מוחלטת שגורמת לי לחשוב על החוצפה של ז'אן פול סארטר לכתוב ספר שנקרא הבחילה. אין לו מושג מה זו בחילה. יש לי בחילה כה טוטאלית, עד שהיא שואבת לתוכה את כל הזכרון ומכערת אותו כדבר מה שהרקיב עד צחנה. בחילה ששכנעה אותי לחלוטין שבשמים מסריחים עד אימה. שאני חיה בעיר מסריחה מבשמים מצחינים. חוש הריח שלי התפתח פי שמונה. כך, בוקר אחד, יומיים לאחר שחזרתי מפאריז, גיליתי שאני מריחה באופן מואץ ומוגבר וכל דבר, אפילו סבון, נתפס כמסריח עד מחנק. אפילו שמפו. אני יכולה להריח את הרעל שבעשן הסיגריות. זה אחד הסרחונות החזקים ביותר שהמציא האדם. סיגריות וריח בושם על גוף אישה שלא התקלחה במשך יום שלם. ריח של בושם על גוף סחוט מעייפות. אבל גם ריח בושם שמשוטט באויר התל אביבי, מנותק מגוף, גם הוא מסריח מאוד. מסריח מדי.
לז'אן פול סארטר לא היה מושג מה זו בחילה. בגלל זה הוא התפלסף על זה. נשים בהריון לא מתפלספות, הן נחנקות מסרחונות שעד לפני שבוע היו בכלל ריחות משגעים, עליהם התחייבו לשלם במשך שנים. ריחות יקרים וטובים, התגלו כצחנות רקב שמונעות נשימה הגונה. שחונקות את החזה ומונעות ממנו מלהתמלא באוויר.
הבחילה שאבה לתוכה את כל היופי. ואלה שבועות נוראים של שפיכות דמים ברחובות ארץ ישראל. בירושלים נדקרים יהודים ונורים למוות. הדוקרים גם נורים למוות. הנדקרים נלחמים על חייהם. כמובן שאין זו תרופה לבחילה. אלא גורם בהחמרתה. פחדים וחרדות השתלטו על בני האדם.
חשדות בכל אדם שפוסע ברחוב, כל אחד הוא פוטנציאל לרוצח. ז'אן פול סארטר לא ידע מה זו בחילה. הוא לא היה מעולם בהריון ולא חי בישראל. אבל הוא עישן באופן קבוע והיה מסריח מסיגריות והריח שלו בוודאי גרם בחילה קשה לנשים הרות שישבו לצדו בקפה דה פלור, בסאן ז'רמן, כשישב ופיזר פוזות פילוסופיות לכל עבר.
אם הייתי רווקה כנראה שלא הייתי נשארת לחיות בישראל. דווקא אחריותי כלפי משפחתי אמורה להרחיק אותנו מכאן. אבל אנחנו נשארים, חיים בהלם. בארץ של מלחמה קבועה. תמיד פחד. שנאה. גזענות. דת. אפלה. אנחנו לא שייכים לכל זה. אנחנו מיעוט. הכל מסריח. האוויר מסריח. הגוף שלי מכוסה בסבון לבנדר צרפתי, שבימים קודמים הייתי מסניפה אותו בתאווה, וכעת הוא מצחין ומדכא אין מנוס מהסרחון והמחנק. רק בקרבת מים ורוח אני נושמת בהנאה. ליד הים. מול הרוח.
לעולם לא אשתמש שוב בבשמים. לעולם לא עוד.
בני אדם הם מסריחים. יש להם המצאות מצחינות והם מורחים על עצמם ומשפריצים כל מיני חומרים מסריחים. ההמצאות המסריחות ביותר שהמציא האדם: מכוניות, בשמים, דאודורנט. סיגריות.
סיגריות זה כבר מפעל כימיקלים. כל סיגריה מזהמת את האויר ומסריחה באופן בלתי נתפס. רוב בני האדם לא מריחים לעומק. לרוב בני האדם מנוון חוש הריח. בעיקר למעשנים.