על האביב

 

האביב הכניסה רגל עירומה לתוך העיר

ונעמדה בכיכר והרימה את השמלה עד מעל לראשה

והשליכה את השמלה באוויר

ומכיסיה פרצו ניחוחות הפרחים שהתפשטו בכל פינה.

 

האביב רצה עירומה בכיכר וטיפסה על העצים והפסלים

האביב רצה אל גגות הבתים וציפורי הדרור עפו אחריה

והפרפרים חגו מעל ראשה האדום

והיונים באו לראות מה קרה והתיישבו בראש העץ

שענפיו התלטפו מן הרוח המבושמת.

 

האביב עמדה בצמרות העצים הירוקים

יפה ועירומה ומוכנה.

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

על המשוררת ציליה דראפקין

דברים שכתבתי לכבוד השקת הספר ונשיקתי תהא רוצחת בעריכת מנחם פרי. השירים תורגמו מיידיש בידי מנחם פרי ובנימין הרשב.

 

המשוררת ציליה דראפקין  משוררת של תשוקה שמשועבדת לגידול ילדים ונישואים. הנפש הבוערת בגוף שנכבל בהריונות והסתגרות דומסטית בתשוקה לפריצה חסרת גבולות. כילדה התייתמה מאביה ואימה האלמנה הצעירה נותרה לבדה והזרימה לתוך דם הילדה ציליה את הערגה למימוש האהבה. הדם העורג נמסר לה בירושה מאימה האלמנה הצעירה שהבטיחה שלא תנשא לאיש והייתה לבדה בשארית חייה. הערגה שלה ניתנה בירושה לבית המשוררת, הערגה נשפכה לתוכה, היא מעיין תת קרקעי, תשוקת האם חבויה בבת, הערגה היא זו שהפכה א הבת לערפדית שנוגסת בגברים נגיסות עמוקות בבשר. הוא לובש מדים והיא לובשת אופל שקט. האהבה שלו מקרבת ומרחיקה. ידו קוראת לה אליו. ידו מרחיקה אותה ממנו ואם הוא בתמימותו יבוא אל האופל ויבטח בה עד כדי שינה במחיצתה אז היא תתמלא מדמו ותנשקו עד מוות כזאבה צמאה המתייסרת לאהבתו. היא אשת קרקש בקיאה בסכינים. אין בה פחד היא את הסכנות שיודעת לחמוק מן המוות ולשאוף אליו בו בזמנית.

היא אוהבת את גבריה חסרי שליטה, מסורים בבטחון של ישנים, חלשים חסרי אונים, אילמים, מתים. הסכינים שבמבטי העיניים החיות, הסכינים פוערים את הלב ושופכים דם מתוכו, משקות את האהוב הלוגם עד שמתוך פיו פורצות מילים.

התשוקה אל הסופר הגדול אורי ניסן גנסין כמוה התאווה לחיי נצח, הסופר בעל השם והכשרון והיופי. הצורך להתמזג בו למען ההגדרה העצמית.

ציליה דראפקין שאהבה את אורי ניסן גנסין בכל ליבה ובכל מאודה מאפיינת את תקופתה בכך שנתח מיצירתה נלקח על ידי ניסן גנסין והוא אפילו לא העניק לה קרדיט על השיר שפרסם תחת שמו. היא לא ידעה על כך.

היא מושתקת, אבל בלילה יכולה לשלוף את שיני הזאבה הסמויה ולנשקו למוות. בלילה המשוררת פורצת מן העור שנאלץ לחיות חיים פרוזאיים הרחק מאור הזרקורים וההכרה כאשר ליבה יוצא אל הצבעים הבוהקים והזורחים.

האהבה אליו הופכת אותה לערפדית ששואפת שהוא ימלא אותה בחיים וישפיע על ריקנותה וגעגועיה. היא תתגנב אליו כעכבר ותהפך לערפדית לוגמת דם מתוך תשוקה מושתקת של מי שאבדה דעתה.

ההדחקה של תשוקתה מוציאה ממנה מפלצת. ככל שהיא יותר מודחקת כך היא יותר מסוכנת. היא עוטה בדיון ומתחזה לאשת קרקס הקרובה אל השטן וקוראת לו בשמו הפרטי. מחליפה איתו מבטים, מלקקת את רגליו, לא אכפת לה להיות מושפלת מול מבטו, הוא הופך אותה למפלצת ומוציא מתוכה את כימרה. מפלצת בעלת ראש של אריה, גוף של עז וזנב של נחש או דרקון. לעתים היא בעלת שלושה ראשים, ראש של אריה, ראש של עז וראש של דרקון. אש ננשפת מאחד או יותר מראשיה.

הוא משפיל אותה כשאינו מביט בה ולא מדבר. ההתעלמות שלו ממנה היא ההשפלה וזה מפני שנשמתה מופקדת בידו. כמו עלה על גזע עץ היא תלויה באהבה, נרעדת מן הרוח נצבעת בצבעי סתיו מפוארים והוא אילם.

היא כמהה להתמזגות, להתערבלות, ידיה שייכות לו. הוא הרוח, אהוב הנשים.

"אפילו המוות מידיך חביב." היא רוצה שהוא יערסל אותה ומתנחמת בחברת יתושה המצילה אותה מבדידות מוחלטת בלילה האיום כמוות. האינטימיות היחידה שיש לה היא עם יתושה. היא לא רואה בה מטרד אלא חברה. שתיהן צמאות לדם, שתיהן בודדות.

בלילה מישהו נשק לה כמו נחש והיא כבר בעלת נסיון ומעניקה עצה למשוררת צעירה. שירי אהבה היא טוענת ניתן לכתוב רק לאחר המוות, רק לאחר העלאת הקורבן, לאחר שברון הלב. שירי אהבה יש להרוויח מתוך שברון. לא משנה מה היא תעשה הוא יחשוד בה וזה משחרר מפיה צפרדעים ומאצבעותיה תולעים, בעיניה יש מכשפה – מפלצת, מידיה משתחררים נחשים, היא דמונית בכל כולה מלבד לרגליה שנותרות חלשות כילדה מבויישת המנסה לשווא להמלט. ידו בוקעת מן הספר שהוא כתב, ללטף את לחיה הבוערת.

את רוך האהבה האמיתי היא מוצאת בילד שלה הנרדם בחיקה, אותו היא לא תנשק למוות, היא שיצרה אותו חשה אותו מחדש, האהבה אליו מעניקה לה שלווה בתוך אי השקט הביתי, המפחיד, הוא המשקיט את חרדתה.

המחשבות על אהבה אחרת מאמללות אותה. האהבה הרומנטית היא אובססיה מתישה שגורמת לה לאי אמון בעצמה, לייאוש, עד שהיא מקללת את עצמה טיפשה, אומללה. ליבה שבור, מורגל בסירוב וייסורים. היא מלאה ייאוש. אהבתה היא צמח עם דם וחיים שמבקש לינוק משד רחוק וריק, חסר יעד. גם לאחר המוות היא תבקש את אהבתו, מעט אושר, גם כרוח רפאים היא נמשכת אליו בכמיהה לאושר, לאישור הנכסף. כי האהבה לא יודעת למות.

ככל שהיא מעמיקה בסודות האהבה כך נעשה לה המוות יותר אהוב. וילונות המשי מקוננים על מותה, אך היא משכנעת את עצמה שגופה גולף משנהב, כלומר מחומר נצחי וזה מפוגג את פחדיה. כך גם אהבתה לגנסין מתגלה כעשויה משנהב וזה מעניק לה חיי נצח ולכן התכנסנו כאן הערב, בזכות אהבתה, לקרוא את שיריה. ובזכות אהבתו של מנחם פרי לסיפור אהבתם. הנפילה לאהבה כמוה נפילה לקורי רשת עכביש שהוא טווה באמנות, כלומר בכתיבה, והיא המשוררת, הזבוב שגורלו נגזר להלכד בקוריו. היא מוכנה למוות. מקוריו היא לא תוכל לשוב והיא מוכנה למות, הפיתוי עט עליה והיא עפה אליו מוכנה להקריב את חייה.

גברת הקרקס
אֲנִי גְּבֶרֶת שֶׁל קִרְקָס
וְרוֹקֶדֶת בֵּין פִּגְיוֹנוֹת
הַמֻּצָּבִים בַּזִּירָה
וְחֻדֵּיהֶם מַעְלָה.
גּוּפִי הַקַּל מִתְפַּתֵּל גָּמִישׁ,
נִמְלָט מִמָּוֶת־בִּנְפִילָה,
נוֹגֵעַ־לֹא־נוֹגֵעַ בְּלַהֲבֵי הַפִּגְיוֹנוֹת.
עֲצוּרֵי־נְשִׁימָה מִסְתַּכְּלִים בִּמְחוֹלִי,
וּמִישֶׁהוּ מְבַקֵּשׁ שָׁם עָלַי אֶת אֱלֹהִים.
לִפְנֵי עֵינַי בּוֹהֲקִים
הַחֻדִּים בְּמַעְגָּל שֶׁל אֵשׁ –
וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.
עָיַפְתִּי מֵרְקֹד בֵּינֵיכֶם,
פִּגְיוֹנוֹת פְּלָדָה קָרִים,
אֲנִי רוֹצָה שֶׁדָּמִי יַלְהִיטְכֶם,
עַל חֻדֵּיכֶם הַמְּעֻרְטָלִים
אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.
אמי
אִמִּי,
בַּת עֶשְׂרִים־וּשְׁתַּיִם,
אַלְמָנָה עִם שְׁתֵּי יְלָדוֹת קְטַנְטַנּוֹת נִשְׁאֲרָה,
בִּצְנִיעוּת גָּמְרָה אֹמֶר שֶׁשּׁוּב לֹא תִּהְיֶה אִשָּׁה לְאִישׁ.
שְׁקֵטִים נִמְשְׁכוּ יָמֶיהָ וּשְׁנוֹתֶיהָ,
כְּמוּאָרִים בְּנֵר שַׁעֲוָה קַמְּצָנִי.
אִמִּי לֹא הָיְתָה אִשָּׁה לְאִישׁ,
אַךְ אֶת כָּל הָאֲנָחוֹת
רַבּוֹת־הַיָּמִים, רַבּוֹת־הַשָּׁנִים, רַבּוֹת־הַלֵּילוֹת,
שֶׁל יֵשׁוּתָהּ הַצְּעִירָה וְהָאוֹהֶבֶת,
שֶׁל דָּמָהּ הָעוֹרֵג,
סָפַגְתִּי בְּלֵב־הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי,
עָמֹק בְּקִרְבִּי רָוִיתִי.
וְעֶרְגָּתָהּ הַחֲבוּיָה, הָרוֹתַחַת,
נִשְׁפְּכָה חָפְשִׁית לְתוֹכִי
כְּמִתּוֹךְ מַעְיָן תַּת־קַרְקָעִי.
עַכְשָׁו מַתִּיזָה מִמֶּנִּי בְּגָלוּי
הַתְּשׁוּקָה הָרוֹתַחַת, הַקְּדוֹשָׁה,
הַחֲבוּיָה־עָמֹק, שֶׁל אִמִּי.
מתעורר בי רצון לראות
עוֹד לֹא רָאִיתִי אוֹתְךָ
בִּשְׁנָתְךָ,
מִתְעוֹרֵר בִּי רָצוֹן לִרְאוֹת
אֵיךְ אַתָּה יָשֵׁן,
כְּשֶׁאַתָּה מְאַבֵּד אֶת הַשִּׁלְטוֹן
עָלֶיךָ, עָלַי.
מִתְעוֹרֵר בִּי רָצוֹן לִרְאוֹת אוֹתְךָ
חֲסַר־אוֹנִים, חַלָּשׁ, אִלֵּם,
מִתְעוֹרֵר בִּי רָצוֹן לִרְאוֹת אוֹתְךָ בְּעֵינַיִם
עֲצוּמוֹת, נְטוּל־נְשִׁימָה,
מִתְעוֹרֵר בִּי רָצוֹן לִרְאוֹת אוֹתְךָ
מֵת.
ומִלים מופלאות
                        ל־י.ג.
לָקַחְתִּי סַכִּין
חַדָּה כְּפִלְדַת עֵינַיִם שֶׁאֵינָן חַיּוֹת עוֹד,
וְקָרָה, כַּמַּבָּט שֶׁל עֵינֶיךָ הַחַיּוֹת.
בַּסַּכִּין אֶת לִבִּי פָּתַחְתִּי
וּבְשֶׁקֶט אָמַרְתִּי: שְׁתֵה –
שְׂפָתֶיךָ נִצְמְדוּ אֶל לִבִּי הַפָּצוּעַ,
וְשָׁתִיתָ וְשָׁתִיתָ…
וְעֵינֶיךָ הִתְלַהֲטוּ לְפֶתַע
וּמִלִּים מֻפְלָאוֹת הִתְפָּרְצוּ
מִפִּיךָ הַחַם הַצָּמֵא.
(מיידיש: בנימין הרשב)

 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%94_%D7%93%D7%A8%D7%90%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%9F

תפילת שמונה עשרה

ברוך אתה אדוני שיצר אותי חופשיה
לשמן את גופך בבוקר ולנשק את בטנך.
ברוך אתה אדוני שיצר אותי בתשוקה
ללטף את ראשך בכל ערב.
ברוך אתה הכוח הפלאי ששלח אליי
זרועות מקועקות בלוויתן
ותאווה לא יודעת שובע לבשרי.
ברוך הכוח שיצר אותי
נושאת רחם יוצרת נשים.
ברוך שופך המים באמבט
מכין את גופי.
ברוך יוצר שדיי וליבי.
ברוך משקיט רעב, בורא היין.

על הסרט המעיין הנסתר מאת רחל חלפי

הסרט פתח את פסטיבל הסרטים אופוס במוזיאון תל אביב, 2019.

המשוררת רחל חלפי יצרה סרט על אישה פסלת. על אימה, המשוררת מרים ברוך שחיה בגוף של הפסלת מרים חלפי. קודם הייתה בה הפסלת שהסתתרה בגוף של גננת ואם ורעיה. היא הייתה אישה עם חור בנשמה, מות אימה בילדותה המוקדמת. כל חייה מרים חלפי עסקה בגידול אחיה ואביה ולימדה ילדים וגידלה ילדה והייתה נשואה למשורר שיש לו אח שחקן שכותב שירים. והשנים חלפו והאמנית שבה עדיין לא הצליחה להתבטא. בעלה והיא היו מאוהבים, הוא היה גבר וחבר קרוב, הוא כתב לה שירים והם נסעו יחד למקסיקו שם הקימו גן עברי והיא הצליחה להתחיל ללמוד פיסול. היא הייתה מוכשרת ותמיד שאפה לשלמות. היא יצרה יצירות מרשימות. בהתחלה פיסלה בחימר, במשך שנים שייפה אבנים בתוך הבית ומילאה אותו באבק. היא יצרה צורות שלמות, כל הרגש שלה פנה אל האבנים. במעמקי הבית מאחורי דלת הזזה קטנה כתבה שירים, במעיין הנסתר, בלב החיים, על מכונת כתיבה. מרים המשוררת נקראה בשם ברוך, שם אביה, כאשר כתבה שירים מתומצתים המנסחים את חייה. את תמצית ההשרדות והנצחון והתבוסה בכל מאבקיה.
היא אומרת שאין האדם יכול לקבל את כל מה שהוא רוצה.
לסרט יש צורה של מעגלים הכרוכים זה בזה, ההווה קשור בעבר, מקפיא את הזמנים ומתאר סיפור על אישה אמנית שילדה אישה אמנית שחייהן קשורים זו בזו, הן משוחחות זו עם זו בשירים. הנפש המדברת עם הרוח שהעניקה לה חיים, מייחדת בלשון את האדם מכל שאר החיות. השירה היא העושה אדם מן האדם.
המעיין הנסתר זה סרט על אמנית שלא ויתרה על יצירתה לאחר שחצתה את היתמות וניצחה את הבדידות ובמלאכת החיים, פיסלה באבנים ובמילים.
היא הציגה את פסליה במוזיאון ישראל וניתן למצוא אותם בגינת דובנוב שבה נהגה לטייל בשעות הערביים. הסרט הוא סרט אהבה וזכרון. יצירת אמנות על אמנות. חוסר יכולת להפרד. המשכיות.

https://www.filmart.co.il/2019/02/15/%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%A0%D7%A1%D7%AA%D7%A8/

http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=4&Area=1&EventId=33541

ההזמנה להשקת הספר תשעה שירים לשמואל ב17.5.2007 שערך שלמה קראוס

https://no666.wordpress.com/2007/05/16/%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%A1/

 

קריאה בספר תשעה שירים לשמואל

https://no666.wordpress.com/2007/09/23/%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%9D/

על הספר כולם מעשים בודדים מאת אורי ברנשטיין

אורי ברנשטיין

על הספר כולם מעשים בודדים מאת אורי ברנשטיין

 

בספר כולם מעשים בודדים, מתבונן המשורר אורי ברנשטיין בחלוף. הוא מצמצם את הדברים. החיים הם זמן המתנה שהיא סדר העולם, הזמן אינו לצד האדם. האפלה היא מצב קיומי ומחסה. הלילה הוא מחסה. אין ידיעה מדוע הדברים צומחים. יש תחושה של אובדן ידוע מראש, שתמיד נחוצה הצלה. ההתבוננות היא ההצלה. להרחיק לראות מעבר לדברים הנראים. הוא לוקה בידיעה טורדנית של החלוף, חוסר יכולת מעיק להפסיק לדעת את זה בתוך אי הידיעה למה הדברים צומחים. אין מילים לתאר את המקרי, אין שהות רבה במקום הזה. היום תמיד פונה. הדברים קורים בהסח דעת, אין נצחון, הנצחון היה ואבד. בסתיו הדיבור קל יותר. הערפל על הים הוא סיבה לשמחה, הספינות המפליגות על המים. זו גדולת המשורר להראות את הפרוזאי כנשגב, רגע אחד לשבת יחד ולחגוג את מראה הערפל והסירות המוארות על הים. זו הסיבה לחגיגה. הוא אורב בחשכה לרוח, למים, ללילה, כאשר מתרחקת האהבה והסיבה לשמחה היא גוף מאזין ואורב. לפחד מן התענוג, לשבת בחדר, להיות לבד ולשוב אל הדבר שלו הוא מחכה להלביש גוף, זה כוחו של המשורר, להלביש גוף לרוח.

ומי יבין דבר מתוך דבר? לכל הנוראות יש התחלה שקטה.

כל הצעדים היו זמן ממהר, דקה שסביבה פסעת. התחינה אל הממשות וההבנה. כל מה שיש הן הרוחות, הדופקות בלילה בכתלי החדר, אותן ניתן להלביש גוף, הן הממשות הקבועה, בוא הגשם, צמיחת הפרחים, העצים, הגלים, התנועה שלה הוא מחכה באפלה, בתודעה שלא מרפה מידיעת החלוף. הכליה המעורבת בחלום. זו הבעיה הגדולה של קיומו. הוא "איש לא אחראי זה מובן, הוא רואה את הדברים ככתבם." הוא לא מסוגל לרמות את עצמו ולהאמין בכזב. הוא רואה את הדברים כמו שהם ויודע שרעות היא חוב שלא נפרע לעולם.

 

 

פחד

 

לטלי לטוביצקי

 

אִם הַזְּמַן הַזֶּה לֹא יַעֲצֹר

לֹא אוּכַל לְהַבִּיט לְתוֹךְ הַגּוּף

שֶׁהִצְמַדְתְּ לַקִיר עֵירֹם וְשָׁדוּף

מְגַלֶּה עֶרְוָה שְׁחֹרָה.

זֶה מַה שֶּׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת

רְדוּפַת בְּדִידוּת וַחֲתוּלִים

שְׂעָרֵךְ מַלְבִּין וְאַתְּ מְחַפֶּשֶׂת מִלִּים.

אִם אֵינֵךְ כּוֹתֶבֶת נִדְמֶה לָךְ

שֶׁהָעוֹרְבִים צוֹוְחִים עַל מִטָּתֵךְ

אַתְּ מִתְקַפֶּלֶת לְגֹדֶל מִלָּה

מִתְכַּנֶּסֶת בָּאָלֶף בֵּית שֶׁל בֵּיתֵךְ.

 

"רַק מִלִּים עַל דַּף

לְמִי אִכְפַּת מֵהַשִּׁירִים שֶׁלִּי?"

כָּךְ נִדְמֶה לָךְ, כְּשֶׁאַתְּ אוֹסֶפֶת בְּגָדִים

לְמִשְׁפָּחוֹת שֶׁבֵּיתָן נֶהֱרַס

שֵׂעָר לָבָן בּוֹקֵעַ מֵרֹאשֵׁךְ

כְּמוֹ דַּפִּים עֲלֵיהֶם טֶרֶם כָּתַבְתְּ,

וכבָר חוֹשְׂפִים אֶת כל מַחְשְׁבוֹתַיִךְ

וְהֵן מוּצָפוֹת דְּאָגָה.

 

"לְמִי אִכְפַּת משִּׁירִים?

שִׁירִים הֵם אֱלֹהִיִּים."

 

אַתְּ פַּחְדָנִית כְּמוֹ מְשׁוֹרֶרֶת אֲמִתִּית

מְהַסֶסֶת לַעֲנוֹת לְטֶלֶפוֹנִים לֹא מֻכָּרִים

רוֹעֶדֶת מֵהַמִּלָּה שֶׁתַּקְצִין אֶת רוּחֵךְ

תַּרְעִישׁ אֶת הָעוֹלָמוֹת הַשְּׁבִירִים

תְּבַקַּע אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁלִּקַּטְתְּ בְּקַפְּדָנוּת

כִּמְעַט בְּלִי אֶפְשָׁרוּת

מִלָּה אַחַת תְּסַכֵּן אוֹתָךְ

מַסְפִּיק רַק מִשְׁפָּט מְאַיֵּם,

רֶגַע בְּלִי אַהֲבָה

וְהַקְּלָפִים יִטָּרְפוּ, מִגְדַּל הַזְּכוּכִית יִתְנַפֵּץ

הָאֶבֶן הַשּׁוֹאֶבֶת תְּאַבֵּד מִכֹּחָהּ

תָּנוּעִי בֵּין הַחֲדָרִים וְהַדַּפִּים בְּרוּחַ רַבָּה

שֶׁאֵינָהּ מְזַהָה מִלָּה מִלְּבַד

פַּחַד.

 

(תל אביב, 2011)

 

 

 

לשירי בעלת לב האריה

כל העולם רוחש וגועש ונושם
ואת גרה ברחוב משה שרת 44
מסביבך מצרים, לוב, אלג'יריה, מרוקו
יוון, איטליה, טורקמאניסטן, איראן, פקיסטן,
אפילו אוקיינוס הקרח הצפוני
ודרום אפריקה, אפילו ברזיל וונצואלה
מלזיה ותאילנד. ואת גרה ברחוב משה שרת 44
לא רחוק מכיכר המדינה.
מעליך שוודיה, מתחתיך קונגו וזמביה
ואת גרה באמצע, קצת מעל קו המשווה
בין עירק ללוב. את גרה ברחוב משה שרת 44
מדברת עברית, מוקפת ים וערבית
את משדרת ברדיו בעברית
והציפורים מצייצות ונושפות בכל הכוונים
ובכל השמים מפליגים עננים
מיבשת ליבשת מתפוגגים ונעים
ואת גרה ברחוב משה שרת 44, בדירה 15
קוראת ספרים. ארבעים דקות מירושלים

וכפול מזה ביירות ודמשק.

 

Yom Kippur Cycle

 

For Lilach (Sasha) Eylon

 

There is a house of prayer for the people of the market

.There men shout like a slaughtered rooster

 

.Beside a woman lies a woman

.The time is eight o’clock

A woman beside a woman in a white dress

.Beside a reddening dress

 

Her black hair splayed on the cushion

.Like a book of prayer

 

,A woman in her cycle

.Yom Kippur

 

 The Hebrew noun for “cycle” (machzor) carries two meanings. In medieval Hebrew it refers to prayer books that contained a prayers for the entire cycle of annual holidays. In modern Hebrew it refers to a woman’s menstrual cycle.

Translated by Benjamin Balint

המשוררים וארץ המתים מאת אורי ברנשטיין

א.

המשוררים מורגלים אצל המתים. רוב ידידיהם האינטימיים, שעמם הם משוחחים, הם משוררים שמתו. אתם הם מקיימים את היחסים החבריים ביותר, אתם הם מתמודדים, אתם הם רבים, מהם הם מבקשים חוות דעת על השורות שכתבו. המוות אינו מהווה מחסום כלל ועיקר לחברותא זו, כפי שאמר אודן: "האמנות היא הדרך העיקרית שלנו לסעוד עם המתים"….

אבל יותר מכך: המשוררים יורדים, חייבים לרדת, לארץ המתים, לתוך האופל. באותם רגעים בהם ניצב המשורר מול עצמו, מתבונן בעצמו באותה כנות שבלעדיה לא ייעשה השיר, ממילא נפערת תחתיו תהום, כפי שאומר המבקר כריסטופר מורלי: "אומץ לבו של המשורר מתבטא בכך שהוא מחזיק את הדלת פתוחה לשיגעון", ולא בכדי בכל המיתוסים המשוררים הם הבקיאים בסתרי התופת, הם ההופכים למורי הדרך בשבילי הגהנום, שכן, בכתיבתם, הם יורדים, כאמור, לבקש את המתים ונאלצים לשם כך לבוא אל תוך החשכה. בעומדם פנים מול פנים אל מול תת ההכרה שלהם, הנפערת תחתם ברגעי הכתיבה, הם עומדים, ממילא, בפתחו של הגיהנום הפרטי שלהם.

ניתן לומר, אולי, כי בשעת כתיבתם פוגשים ואף מנצלים המשוררים את 'הצל' במושגיו של יונג. היינו, את אותה דמות אחרת, נבדלת ונדחפת אלי שכחה, שאדם מצמיח, שלא בטובתו, כל ימיו, ושחוסר יכולתו להתחבר אליה, בשלב כלשהו בחייו, הוא עילה למצב נפשי מעורער וקשה. פריסתה של תת ההכרה, ברגע הכתיבה, היא גם מפגש עם השטני, האלים, האפל והקיצוני שבחייו של 'האדם האמיתי'. מלאכת הטיהור הנעשית במהלך הכתיבה שורשה ביכולתו של 'האדם הכותב', באמצעות הפרסונה שלו, לפגוש, להכיר ולהטמיע בתוכו את האופל, את השאול.

 

מתוך הספר "על הפרסונה ופרקים אחרים על השירה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008

ביום חמישי הקרוב, 28.2.2019 בבית ביאליק ייערך ערב לכבוד צאת מבחר שיריו של המשורר אורי ברנשטיין, שנתיים למותו.

ידברו עוזי שביט, ניסים קלדרון, אורי הולנדר ואני. ישיר דויד פרץ.

מדריך השרדות לסופרת

 

"מי יאמוד את להטו וזעפו של לב פייטן כאשר הוא לכוד בגופה של אשה?"

וירג'יניה וולף

 

  • כתיבת שירה זו אמנות של נפש שאינה קשורה בחוטים. איש לא יכול לומר למשוררת או סופרת מה לעשות. לא מדובר בשחקנית. אין לה בימאי. איש לא יגיד לה מה לחשוב. ספרות טובה אינה מכוונת לדעת קהל. אל לסופרת לצפות לביקורות טובות.
  • כנות בכתיבה זה מהלך של בדיקת אומץ. כווני מצלמה על עצמך, על עברך, על מי שמסביבך, בצעי זום אין וזום אאוט בעין נקיה, שקולטת את האמת.
  • אם סופרת כנה עם עצמה היא בוודאי לא תנסה לכוון לדעת מבקרים וקוראים. לכן ביקורות רעות בעיתון יכולות בעיקר להחמיא לה.
  • אם סופרת עוררה רגש ומחשבה, זו הצלחה.
  • רק סופר/ת יכולה לבקר סופר/ת אחר באופן מועיל. רק משורר/ת יכול/ה לייעץ למשורר/ת איך לשפר את יצירתו/ה. רק מי שיודעת את המלאכה יכולה לומר לאחר/ת אם מלאכתו/ה טובה.
  • עיתונאי לא יכול לומר לסופר איך לכתוב. עיתונאים אינם אמנים.
  • סופרים הם אמנים חופשיים. תפקידם לגרום לקוראים להרגיש ולחשוב. להיות לא פוליטיקלי קורקט, להיות לא פוליטי, אלא אני כל כך אני, עד שהוא העולם כולו.
  • אם מישהו אומר לך שהוא לא אוהב את יצירתך, אין להתייחס לדעתו.
  • ישנה עצבות קבועה בעסקי הספרים. אני קמה בבוקר לכתוב שירים, זה יעוד מוזר שיש בו נטל לא הגיוני.
  • הזמן הזה מתהווה ואני חושבת על העתיד שלא אדע אבל ממתין למילים שאכתוב כעת.
  • א.מ.נ. – שורש האמונה האמנות והנאמנות.
  • אם אתרחק מעצמי ואכתוב על הכלל, יהיה טעם כללי לדבריי.
  • פעם ברחתי בערב מן הבית לכתוב ולעשן, היום זה המעשה שממתין לי בכל בוקר.
  • תמיד אזכור מה היעוד שלי, למה נולדתי ולמה אני חיה. הדרך היחידה לחיות היא לכתוב. הטבע נתן לי רגישות עודפת והצפות רגשיות. כמובן שלא לשווא. יש לכך מטרה. נולדתי כדי לאהוב. להעניק כוח לחיות. אני יודעת לכתוב. לא בטוח שאני יודעת לעשות משהו אחר. מה שבטוח זה שאני יודעת לכתוב. את זה אני בטוח יודעת ואין בזה ספק. אני חייבת לכתוב. אחרת אהיה דרקון יורק אש.
  • אין לי עבודה מלבד כתיבה. אני מתמסרת לכתיבה בכל בוקר ובמשך כל היום אני ממלאת מחברות וכותבת במחשב פרוזה ועל מכונת הכתיבה שירים. זו התמסרותי. אני נמלה שכותבת מתוך תנועה לא ידועה. אני לא יודעת מה אני עושה אבל אני מתרגלת אמונה. האמנות היא תרגול אמונה. האמת קשורה לזה מתוך השורש. עצם השורש של הנאמנות לאמנות.
  • מהות האמנות לאהוב.

 

 

על נאמנות

יש אנשים שמסוגלים לגרום למילה נאמנות להשמע מטונפת.

הם אפילו אומרים אותה באנגלית FIDELITY וזה נשמע מלוכלך.

FIDELITY נשמעת בפיהם כמו מחלה. סטיה. כאילו שאת בוגדת בחופש שלך אם את לא יונקת דבש מכל פרח. גם אם נשבעת אמונים למישהו.

שושנים מפיצות צוף נסגרות בבתיהן ונותנות אהבתן רק לפרפר אחד.

למרות שהן יכולות להיות לפחות לארבעה.

פרפרים צמאים מסתכלים בעיניהן ומשבחים אותן על נאמנותן

וזה נשמע כמו טעות.

 

 

 

כשרוחות הפרצים הן הבית והספרות היא המרחב המוגן/ מאמר מאת אילן ברקוביץ'

 אילן ברקוביץ'

כשרוחות הפרצים הן הבית והספרות היא המרחב המוגן

חגית גרוסמן, רוחות פרצים, עורך הספר: יגאל שוורץ, כנרת, זמורה-ביתן 2018, 108 עמ'

 

מתוך שורה הולכת ומתארכת של משוררים/ות המפרסמים/ות ספרי פרוזה בדורנו, נדמה כי המשוררת והסופרת חגית גרוסמן, מפורצות הדרך של המהלך, היא מהיוצרות המקוריות ביותר בז'אנר, כמי שמצליחה להתיך את השירה אל תוך הפרוזה ולהיפך וליצור כתיבה בעלת קול אישי, חד פעמי, לא פעם מעורר השתאות. באירוע שנערך באחרונה בספריית השירה של בית אריאלה בתל-אביב בהנחיית המשורר מרדכי גלילי ("משורר הספרייה", 23.10.2018) ציינה גרוסמן כי הרומן החדש, רוחות פרצים, הוא אחד מתוך שלושה שהם אחד, הרומן הראשון שלה, היכן שאינם (2012, ידיעות אחרונות וספרי חמד), הרומן השני, לילה ולואיס (2014, כנרת, זמורה-ביתן), והנוכחי.  ואמנם מדובר בשלוש יצירות שמתכתבות זו עם זו הן מבחינת קווי העלילה והן מבחינת הדמויות הפועלות; אלה שלושה רומני חניכה, החדש מוגדר בגב הספר כ"סיפור חניכתה המפותל והסוער של האמנית תניה דראפט"; וגם בקודמיו העמידה גרוסמן במרכז דמות של אמנית יוצרת סוערת: מלי רוזנטל בראשון, ולילה אָבֶלַנְשׁ בשני. עם זאת אפשר לקרוא את הרומן החדש גם כיצירה בפני עצמה; הוא הקצר והשלדי מבין השלושה ונדמה גם כי הוא האינטימי ביותר מביניהם, זה החותך בבשר החי, לעתים תרתי משמע, ומטפל בהתרחשויות השונות ללא כחל וסרק באופן שלא פעם הוא גם קשה לקריאה.

קודם שאגע בהיבטים מהיבטים שונים של הרומן הנפלא בעיני, אתעכב על שמו: "רוחות פרצים" הוא ביטוי ששמעתי בילדותי לא פעם מהורי כאזהרת סכנה מפני הצטננות ,ואני מאמין שהוא שם מפלח תקופה. תרגומו הלועזי, Drafts, רומז אולי גם למצב הספרותי הטיוטתי לעתים של יצירה, לשלדיוּת שבה, ואולי גם לעולם הגיוּס (של חיילים או של ספורטאים), עניינים שקיימים בספר שלפנינו לא מעט. גם על עטיפת הספר הנהדרת יש לומר דבר מה וזאת מפני שהיא מתכתבת עם המתרחש בתוכו: מדובר בציור של האמנית שרון גלזברג, "מרידיאן" שמו, ובו נראית דמותו של מלאך הפושט את העור העוטף את בטנו וחושף מפה של ארץ ישראל בתקופה הפיאודלית בימי הביניים. סבך ההתרחשויות של הרומן הוא אכן "מפותל וסוער" ככתוב על גבי הכריכה האחורית וראוי לפרטו.

במרכז הרומן ניצבת הגיבורה, תניה דראפט, ששמה מתכתב עם אחת הפעולות שהיא מרבה לבצע ברומן, תינוי-אהבים ובאמצעותו פריחה אל העולמות העליונים והרוחניים של ההוויה (וגם עם שם הספר באנגלית). בתחילת הרומן היא בת עשר ואנו נלווה אותה עד לתחילת שנות השלושים שלה. לצדה אביהּ, עמנואל דראפט, חייל בצבא הקבע של חיל האוויר, בן 32, ואמהּ, מרתה כוכב, דראפט לאחר נישואיה. מרתה סורגת ותופרת שמלות לבנותיה אך אינה מאושרת (עמ' 8-7). לתניה שתי אחיות, מיקלה, הבכורה, ולני, הצעירה; שלושתן מתוארות כ"מוטרפות מאכזבה ושברון לב", יפות וסנוביות וצמאות לאהבה (עמ' 15). בפתיחת הרומן מופיעה גם סבתהּ של תניה, אך בעיקר מתואר רומן אסור בין האֵם לבין סגן אלוף מרדכי יריחו, שמוביל לפירוק המשפחה הגרעינית ולפיצולה. הילדות נשארות עם האב המסור והנבגד והאם עוברת לגור עם הסגן אלוף הנשוי, שהתגרש בינתיים, בוושינגטון, ארה"ב (עמ' 11). תיאור הפרידה הוא מכמיר לב ומטעין את הרומן בדרמה:

האֵם ויתרה עליהם [על הבעל והילדות] למען אהבה לגבר אחר. היא אף פעם לא ידעה לעשות כמה דברים בבת אחת. איך להיות מאושרת וגם להיות אמא. איך להיות בעלת משפחה וגם אישה שאוהבת את עצמה. היא לא ידעה איך להיות. היא הייתה נערה כשנישאה ומהר מאוד התמלא לה הרחם ושאב ממנה את החירות להכיר את עצמה והיה עליה לדאוג לכל מה שקורה בין כותלי הגוף והדירה. והיא בכלל רצתה להיות רקדנית (עמ' 10).

פרשנות פסיכולוגית של הרומן תקשור בנקל בין דמות האם הנוטשת לבין דמותה של תניה שתחזור על דפוס הפעולה הזה לכל אורך הרומן בקשריה עם גברים אך זו תהיה דרך קלה מדי לקרוא ביצירה והיא גם לא תמצה את יופיה האמנותי ואת המהפכנות האצורה בה: בראש ובראשונה אישה חזקה שיודעת מה היא רוצה מעצמה, מחפשת אהבת אמת, חופש, חירות ושוויון, ולא מוותרת על החלומות שלה.

לאחר עזיבת האם פורצים אל המשפחה העזובה רוזנה סרפנט, כאשתו השנייה של עמנואל דראפט, עובדת בכירה בבנק,  ובנה אבשלום. היחסים בין האם החורגת לבין הבנות הצעירות אינם פשוטים, כמקובל בקלאסיקות, והם טומנים בחובם גם התפתחות קטלנית. תחילה מתברר לתניה שרוזנה הסתירה ממנה ומאחיותיה את מכתבי אמהּ אליהן ולאחר מכן מתאהב בה, אבשלום, שוקע בדיכאון ובסופו של דבר מתאבד בירייה (עמ' 68). בעקבות מכתב ההתאבדות שהותיר אחריו, רוזנה מאשימה את תניה במותו ומסלקת אותה מהבית. מסע הנדודים של תניה בעולם מתחיל (ואולי בעצם התחיל עוד קודם לכן?). במהלך הרומן מניתי לא פחות משישה מאהבים שהיו לתניה: טוראי אלי זוהר, אהובהּ הראשון, ששירת ברמאללה, הוא בן 19 ותניה שוכבת איתו לראשונה כשהיא בת 15; יוני סגל, תלמיד בכיתת מזכירות ומִנהל שתניה נאלצת ללמוד בה עקב אי הצלחתה בלימודים הריאליים. היא אוהבת להתנשק איתו בהיחבא; תדהר הרינג, בליין הולל, בן לאם תימנייה ולאב אוסטרי, שבגיל 17 תניה בורחת איתו מהבית של אלי זוהר.; בן דויד, קומיקאי שתניה פוגשת באילת; מלאכי קוסובסקי, בן טובים לאם שהיא מנכ"לית במשרד החינוך, תלמיד תיאטרון, שתניה פוגשת במקרה ביריד אוכל בתל-אביב. בסוף הרומן מוזכר גם נתנאל, המסייע לתניה להיגמל מכדורים נגד דיכאון שממנו סבלה לאחר מות אביה ממחלת ריאות (עמ' 102).

לצד הגברים שבהם תניה מתאהבת, דמויות נוספות נכנסות לרומן ויוצאות ממנו כאילו היה סחרחרה, בהן משמעותיות יותר או פחות. משמעותית במיוחד היא חברתה שרונה גלאס, אמנית וציירת, שחייה מהווים מעין תמונת ראי לחיים נורמטיביים שאין לתניה: יש לה זוג הורים אוהבים, מריטה ואברהם, וחדר גדול. הידידות שנרקמת ביניהן היא אמיצה גם אם קשה לתניה, שכזכור חיה בתחושה שאמהּ נטשה אותה ואת אחיותיהּ. כשתניה רואה את חברתה מתנשקת עם אמהּ במסדרון הבית היא בורחת:

מריטה נישקה את שרונה על השפתיים, נשיקה רותחת מרטיבות, נשיקה עזה וממושכת. כאילו ביקשו להדגים מה זו אהבה בין אם לבת. נשיקתן האפילה על האור במסדרון, עד שתניה ברחה אל חדר המדרגות… אז אביה יצא אל המסדרון שחצה בין הדירות ושאל בקול יודע כול, נו, לא הספיק לך? כן, הספיק לי, השיבה בקול חלש ונכנסה אחריו לדירה והלכה לחדר שבסוף המסדרון (עמ' 37-36).

הרובד העלילתי הזה של הרומן, שתואר כאן בקצרה, הוא רק המדרגה הראשונה שלו. במדרגה עליונה יותר עומדת האמנוּת של תניה דראפט, שכוללת ציור, לימודי משחק (תיאטרון), ובעיקר כתיבת שירה וקריאת ספרי שירה ופרוזה. ברובד השלישי, שהוא לדעתי גם הרובד המרכזי ברומן, אגע בסוף המאמר. בפעם הראשונה אנו נחשפים לרובד האמנותי כאשר תניה חומקת לספריית בית הספר: "במהלך אותן שנים מנודות בכיתת מזכירות ומנהל, תניה נהגה להתגנב לספרייה. תמהה ושמחה על הקלות שבה ניתן לה לשבת בין כתליה. אף אחד לא שאל אותה אם זו שעת שיעור או היכן עליה להיות. הספרייה הייתה לה מחסה, מקלט שבו נמשכה אחר ספרי השירה. שם גילתה לראשונה את הספר תת הכרה נפתחת כמו מניפה מאת יונה וולך. היא הניחה את הספר מתחת לחולצה וחמקה אל החצר" (עמ' 29-28). למהלך המרדני הזה יש משמעות גדולה לכל אורך היצירה, שכן אנו נחשפים דרכו לאם הספרותית הגדולה של גיבורת הסיפור. אבל יש כאן ממדים נוספים של השפעה שחורגת מגבולות הספרות. הם מרתקים ומפורטים ברומן, אך אותיר אותם לחשיפת הקוראים/ות. השלב הבא מתרחש לאחר שאביה של תניה, עמנואל, קונה לה "מכונת כתיבה כבדה… בשוק הפשפשים, כדי שתלמד להדפיס ותהיה מזכירה" (עמ' 32). את תיאור  תחילת מעשה הכתיבה של תניה אביא במלואו:

יום אחד היא נתקפה בכוח ערטילאי שגרם לה להתיישב מאחורי השולחן ולהניח את אצבעותיה על האותיות. הכל דמם מסביב, הבית, הרחוב, השמיים, שקט מוחלט הוטל על העולם ואור פלאי חדר מבעד לתריסי הזכוכית והתנגש במכונת הכתיבה. היא השחילה דף והדפיסה שיר שלם בנשימה אחת (עמ' 32).

הנה קדוּשת היצירה ומה שהיא אמורה להגן עליו או לתארו, הנפש הסַפִּירִית, אם להשתמש בלשונה של המשוררת זלדה. השלב השלישי והמשמעותי ברובד זה של הרומן מתרחש כאשר שרה, המורה לספרות, מגלה את ייחודהּ של תניה: "לפתע פורשת עליה שרה את שמֵי התכלת העמוקים ופונה אליה בחומרה, 'את לא שייכת לכאן, מה את עושה בכיתה הזו?' רגע זה נסך עליה את שלוות ההכרה" (עמ' 45-44). זהו רגע ההכרה בכוחה הספרותי של תניה.

כוח ספרותי זה יחדור בעוז אל כל מערכות היחסים של הגיבורה עם הגברים ברומן וישפיע עליו. אצל רובם היא לא תמצא אוזן קשבת ליכולותיה, אך באמצעות הכתיבה, הדמיון והתשוקה, היא תצליח לכוון את דרכה בעולם הסבוך שמחוצה לה, וגם לא פעם להפר את שלוותו. כאן אנו מגיעים אל הרובד השלישי ולדעתי המרכזי של הרומן: יחסי האהבה של תניה עם אהוביה. המוביל של היחסים האלו הוא למרבה ההפתעה פרוזאי לחלוטין: מכוניות. במהלך הקריאה ברומן מניתי: מכונית אדומה עם גג מתקפל (של תדהר הרינג); וולוו לבנה (גם כן שלו); פז'ו אדומה (של אבשלום, ולה תפקיד משמעותי וטרגי); לימוזינה שחורה (של הרינג); אוסטין מטרו לבנה (של מיקלה, אחותה של תניה); גולף אדומה עם גג מתקפל (הרינג); פיאט תכולה (של שרונה גלאס); טרנזיט אפורה (של מלאכי קוסובסקי) וכן האמבולנס שלוקח את עמנואל אביה אל בית החולים. יש גם מאזדה אדומה השייכת למאיר דרעק, שתניה שוכרת ממנו דירה ברמת גן לאחר שהיא מתקבלת ללימודי משחק בבית הספר "בית צבי". כשאני כותב על המכוניות כמוביל, כוונתי לכך שהן נושאות את העלילה בשעטה מגבר לגבר ומסיפור אהבה לסיפור אהבה באופן דרמטי, כאשר תניה נוסעת באוסטין מטרו של אחותה יחד עם מלאכי, היא יושבת לצדו לאחר שהוא נותן לה סם מסוג אקסטזי ואז היא מהרהרת על מהלך חייה:

הרדיו שתק, רוחות הפרצים חדרו מבעד לחלונות הפתוחים, היא שמעה אותן מקרוב, הן לחשו שתאבד את מלאכי, הן לחשו שכבר איבדה אותו, הן לחשו שתאבד את דעתה, הן לחשו שכבר איבדה את דעתה, רוחות הפרצים לא שתקו כל הדרך במעלה ההרים לירושלים ולו ריד שר ברדיו such a perfect day  עד שהמוזיקה כבתה (עמ' 85-84).

רוחות הפרצים הסוחפות הללו הן השולטות ברומן כולו ולמרות שקולה של הגיבורה או המספרת בקולה מוביל אותנו הקוראים/ות להבנה שהחיפוש אחר הבית הוא העיקר, כלומר מעין שיקום של המשפחה הגרעינית מהריסותיה, הרי שמתברר כי דווקא הן, הרוחות, משמשות כבית האמיתי, המקום שבו תניה מרגישה חופשייה והספרות משמשת כמרחב המוגן של נשמתה. רוחות פרצים כפולות המבע מובילות את תיאור יחסי המין המפורטים במהלך הרומן, שבהם מגיעה אמנות הכתיבה של גרוסמן לכדי הבעה עזת רושם:

מצד אחד אנחנו קוראים תיאור מסויט גם אם חושני על

הזין של תדהר נהפך לנחש חנק מתפתל סביב גרונה… הוא פותח את רוכסן מכנסיו ושולח יד שחומה אל זין בעל תשעה ראשים, מחשק את שפתיו, מצעף את עיניו, ריסיו הסגולים מתארכים, תחתוניה הסגולים נגררים כלפי מטה, סבך ריסיו נלפת סביב פרקי ידיה. לשווא היא מנסה להיאחז בשלוות העופר, התחתונים הסגולים שלה נקרעים… הוא נועץ את ראש הנחש הראשון בין ירכיה וחודר. תחושת גועל מטביעה אותה בביצת הספה, אך היא יודעת לעשות כרצונו, לעלות ולרדת מעל לנחש, להעלימו בערוותה, לחשפו מחדש ושוב להצפינו. היא עוצמת את עיניה, מחכה למות הנחש, אך לאחר שמתפרק הנחש הראשון היא מגלה כי ראש נוסף עולה וגדל (עמ' 54-53).

ומצד אחר אנו קוראים תיאור פלאי של יחסי אהבה עצמאיים יותר מצדה של הגיבורה ולפיכך מהפכניים:

בלילה לקחה את מלאכי אל מצפה נטוש. רק העפר והשמיים שימשו להם מחסה. המלאך השחור שעל הגב של מלאכי שׂרע על מחצלת דקה. היא כרכה סביב גופו את ירכיה וחדרה לתוך בשרו בחדירתו לתוך בשרה. היא ישבה עליו זקופה וידיה נפשטו לצדדים, היא דהרה על חלציו אל הכוכבים והמזלות, בריחוף שנמשך אלפי שנות אור. היא חשה חופשייה כמו גרגיר שעף על הרוח, אחת מציפורי השדה, אחת מהרוחות (עמ' 77).

החדירה המינית הכפולה משליכה על הרומן כולו. גרוסמן הסופרת והמשוררת המרדנית במהותה לא תניח למיליטריזם הישראלי לשלוט בחייה ובחיי הגיבורות שלה. כאשר תניה דראפט מתגייסת לצבא לאחר רצח רבין (4.11.1995) היא מבקשת לפקד על כיתת בנים אך מותאמת להיות פקידה:

היא כתבה שירים במשרד רכש לטילים נגד מטוסים. היא הדפיסה אותם ועיצבה כריכה, עליה הדביקה תמונה של אישה עירומה. במשך היום הכריחו אותה להקליד מכתבים ולתייק. היא רצתה רק לכתוב שירים, להקליט מוזיקה ולשחק בתיאטרון, אבל כלאו אותה במשרד רכש לטילים נגד מטוסים והיא רצתה כל הזמן לעוף משם על טיל. המפקד שלה היה חולה סדר ולהוט אחר הצלחה, נמשך אליה ופחד להודות בזה. היא אמרה לו שהיא יכולה לדאוג להצלחה שלו, ואז הוא התאהב בה ולא הרפה ולא העיף אותה משם. זה היה בזבוז זמן. היה לה בעולם תפקיד אחר (עמ' 59).

נדמה שכבר מובן מהו התפקיד האחר של תניה דראפט, בת דמותה של גרוסמן בעולם, והרומן נחתם עם פיתוחים נוספים שלו. רוחות פרצים הוא ספר על הצד המואר ועל הצד האפל של החיים. במידה רבה אפשר לומר שספרה החדש של חגית גרוסמן הוא חזרה מן התופת של עולם הנעורים כדי לספר על כך יחד עם אור היקרוֹת של הספרות היפה.

תמיד אזכור מה

תמיד אזכור מה היעוד שלי, למה נולדתי ולמה אני חיה. הדרך היחידה לחיות היא לכתוב. הטבע נתן לי רגישות עודפת והצפות רגשיות. כמובן שלא לשווא. יש לכך מטרה. נולדתי לשנות. להעניק כוח לחיות. אני יודעת לכתוב. לא בטוח שאני יודעת לעשות משהו אחר. מה שבטוח זה שאני יודעת לכתוב. את זה אני בטוח יודעת ואין בזה ספק. אני חייבת לכתוב. אחרת אהיה דרקון יורק אש. אין לי עבודה מלבד כתיבה. אני מתמסרת לכתיבה בכל בוקר ובמשך כל היום אני ממלאת מחברות וכותבת במחשב פרוזה ועל מכונת הכתיבה שירים. זו התמסרותי. אני נמלה שכותבת מתוך תנועה לא ידועה. אני לא יודעת מה אני עושה אבל אני מתרגלת אמונה. האמנות היא תרגול אמונה. האמת קשורה לזה מתוך השורש. עצם השורש של הנאמנות לאמנות. אפשר לומר על זה גם אמן. האמנית מתרגלת אמונה בנאמנות לאמנות. ונאמר אמן.

I will always remember my destiny, why I was born and why I live. The only way to live is to write. Nature gave me extra sensitivity and emotional flooding. Of course not in vain. It has a purpose. I was born to change. Give power to live. I can write. I'm not sure I know how to do anything else. What is certain is that I know how to write. I know that I know for sure. I have to write. Otherwise I'll be a dragon spitting fire. I have no work but writing. I devote myself to writing every morning and throughout the day I fill notebooks and write prose and poems on my typewriter. It's my devotion. I am an ant that writes from an unknown movement. I do not know what I'm doing but I practice faith. Art is faith practice. Truth is connected to art from the root. The very root of loyalty. One can also say, The artist practices faith in art. and we shall say amen

 

 

האמנות ליהפך לסופר מקורי תוך שלושה ימים מאת לודוויג ברנה

ישנם בני אדם וספרים, המלמדים כיצד לרכוש את הלשון הלטינית, היוונית, הצרפתית בשלושה ימים, ואת הנהלת-החשבונות אפילו בשלוש שעות. אך איש עוד לא לימד כיצד להפוך תוך שלושה ימים לסופר מקורי מעולה. והרי זה כל כך קל! כאן אין צורך ללמוד דבר, אלא רק לגרוע הרבה; לא לרכוש דבר, אלא לשכוח. במצב שבו נתון העולם עכשיו, דומים ראשיהם של המלומדים ושל ספריהם לכתבי היד העתיקים, שמהם יש לגרד תחילה את דברי – הפולמוס המשעממים של אב כנסיה חורג או את הפטפוט של נזיר, עד שמגיעים אל דבריו של קלאסיקאי רומי. לכל נשמה אנושית יש מחשבות חדשות; אבל החיים והלימוד כותבים עליהן את דבריהם הבטלים ומכסים אותם כליל. ניתן לקבל מושג נכון על מצב עניינים זה, כאשר מביאים את הדוגמה הבאה. בעל – חי, פרי, פרח, מכירים אנו בדמותם האמיתית; הם נגלים לנו כמות שהם. אבל האם יכול מי שהכיר אך ורק ממרח – אווז, מיץ פטל ושמן – ורדים, לקבל מושג אמיתי על טבעם של אווז, שיח פטל או של ורד?

אכן, כך הם פני הדברים במדעים, בכל הדברים שאנו קולטים באמצעות הרוח ולא באמצעות החושים: הם מוגשים לנו מעובדים, שונים, ואין אנו לומדים להכירם במצבם החי, העירום. הדיעה – הקיימת היא המטבח שבו שוחטים, מורטים, מקצצים, מטגנים ומתבלים את כל האמיתות. אין מחסור גדול יותר מאשר המחסור בספרים ללא – דיעה, ספרים הכוללים את הדברים ולא את הדיעות. קיים רק מספר קטן של סופרים מקוריים, וההבדל בין הטובים שבהם לבין הפחות טובים קטן בהרבה משניתן לחשוב על פי השוואה שטחית. אחד זוחל, אחד רץ, אחד צולע, אחד רוקד, אחד נוסע ואחד רוכב אל מטרתו; אבל מטרה ודרך משותפים לכולם. לרעיונות גדולים וחדשים זוכים רק בתוך הבדידות; אבל איך זוכים בבדידות? אפשר לברוח מפני בני האדם, אבל אז עומדים ביריד הרועש של הספרים; אפשר להשליך את הספרים, אבל איך יכול אדם להרחיק מתוך ראשו את כל הידיעות המקובלות, שאותן הכניס הלימוד אל תוכו? באמנות, ליהפך לנבער מדעת היא האמנות האמיתית של חינוך – עצמי, שהיא הנחוצה ביותר, היפה ביותר, אך הנעשית במקרים נדירים ביותר ובדרך רשלנית ביותר. כשם שבין מליון אנשים יש רק אלף בעלי מחשבה, כך יש בין אלף בעלי – מחשבה רק אחד שהוא בעל – עצמיות.

העם דומה עכשיו לדייסה, שרק הסיר מעניק לו אחדות; משהו חזק ומוצק מצוי רק בתחתית, בשכבה התחתונה של העם, ודייסה נשארת דייסה וכף – הזהב, הדולה מן הסיר מלוא – הפה, לא ביטלה את הקירבה למרות שהיא מנתקת בין הקרובים.

הכמיהה המדעית האמיתית אינה מסע – גילויים נוסח קולומבוס, אלא מסע של יוליסס. האדם נולד בנכר, לחיות פירושו לחפש את המולדת ולחשוב פירושו לחיות. אבל ארץ – המולדת של המחשבות היא הלב; ומן המקור הזה חייב לשאוב המבקש לשתות מים חיים; הרוח היא רק זרם, אלפים חנו לידו ומעכירים את המים בכביסה, ברחיצה, בעיבוד פשתן ובשאר עיסוקים מלוכלכים. הרוח היא הזרוע, הלב הוא הרצון; כוח יכול אדם לרכוש, אפשר להגבירו, לשכללו; אך מה תועלת יש בכל הכוח בלי האומץ להשתמש בו? מורך – לב, מחפיר לחשוב, גורם לכולנו לכבוש מה שבתוכנו. מדכאת יותר מן הצנזורה של הממשלות היא הצנזורה שמפעילה דעת – הקהל על יצירות – הרוח שלנו. אכן, רוב הסופרים אינם חסרים רוח, אופי, כדי להיות טובים יותר משהם בפועל. החולשה הזאת נובעת מרדיפת – כבוד. האמן, הסופר, רוצה לעלות על חברו, להשיגו, אולם כדי לעלות על מי שהוא חייבים לעמוד על ידו; כדי להשיג את מישהו חייבים ללכת באותה דרך שבה הוא הולך. לכן יש לסופרים הטובים כל כך הרבה משותף עם הגרועים; בתוך הטוב תקוע הגרוע; אלא שהוא קצת יותר; הטוב הולך בדרך של הגרוע, אלא שהוא הולך קצת יותר רחוק. מי ששומע לקול של לבו, במקום לצעקת השוק, ומי שיש לו האומץ להפיץ את הדעת שמלמד אותו לבו, והוא תמיד מקורי. גילוי לב הוא המקור של כל גאוניות והאנשים היו יותר עשירי – רוח אילו היו מוסריים יותר.

וכאן מגיעים אנו לדרך-היישום המובטחת. קחו גיליונות של נייר וכיתבו במשך שלושה ימים רצופים בלי זיוף וצביעות כל מה שעובר לכם בראש. כיתבו מה שאתם חושבים על עצמכם, על הנשים שלכם, על מלחמת הטורקים, על גיתה, על המשפט הפלילי של פונק, על יום הדין, על הממונים עליכם, וכעבור שלושה ימים תהיו נרעשים מתוך השתוממות על המחשבות החדשות, המדהימות שעלו בדעתכם. זוהי האמנות ליהפך לסופר מקורי בשלושה ימים.

תירגם מגרמנית: שלמה טנאי

מתוך מאזנים ירחון לספרות כרך ס"ט גליון 6, אדר ב', תשנ"ה, מארס 1995

 

 

 

 A Minyan Plus One / Philip Terman

By  Philip Terman

For the eleven victims of the Tree of Life Synagogue shootings in Pittsburgh, PA on October 27, 2018.

 

was taken from us on the Shabbat,

the most joyous of the holidays,

the only holy day even God himself

celebrates, our day of rest,

 

the emulation of Eden, the day of completion,

the foretaste of perfection. Before

they could perform the service, before

they could take their seats and begin

 

the prayers, before the ark opened

and the Torah revealed,

before they could rise and sway

and chant their portion, the book

 

opened like wings in their steady hands,

though they know the scripture by heart.

I didn’t know them, but I knew them

in the way we know those raised,

 

no matter where we originated,

in the same beliefs our ancestors

inherited all the way back into

those mysterious origins, however

 

they formed— something certain

in those stories of creation and exile,

of miracles and complicated kings,

of commandments and wisdoms—

 

“welcome the stranger”—

spread across the millennium.

We suffer the same persecutions,

celebrate the same triumphs,

 

chant, in the same order, the blessings,

hour after hour, holiday after holiday,

generation after generation,

Torah portion after Torah portion.

 

 

A minyan plus one was taken

before that week’s Torah portion

when they would have once again

heard the story of when Abraham,

 

our first Patriarch of Chutzpah,

approached and argued with the Lord:

“’will you sweep away the righteous

with the wicked?’ And he was answered:

 

“’For the sake of ten, I will not destroy it.’”

And so, as on other days, on that day

He did, He allowed the wicked

To sweep away the righteous.

 

And when the Lord had finished

speaking with Abraham, He left,

and took a minyan plus one.

And Abraham returned home.

 

*American academic and poet.

 

מניין פלוס אחד מאת  פיליפ טרמן

תרגום מאנגלית חגית גרוסמן

 

עבור אחד עשר הקורבנות בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג אשר נלקחו חייהם ביריות, ב -27 באוקטובר 2018.

 

נלקחו מאתנו בשבת,

השמח שבחגים,

היום הקדוש היחיד, שבו אפילו אלוהים

חוגג את מנוחתנו,

 

יום הדומה לעדן, יום ההשלמה,

טעם השלמות. לפני

שבצעו את הטקס, לפני

שתפסו את מקומותיהם להתחיל

 

בתפילה, לפני פתיחת ארון הקודש

וחשיפת התורה,

לפני שקמו לנוע

ולשיר את חלקם, נפתח הספר

 

ככנפיים בידיהם היציבות,

למרות שהם יודעים את הכתוב בעל פה.

לא הכרתי אותם, אך פגשתי בהם

באופן שבו אנו מכירים את מי שהועלו,

 

לא משנה מהיכן מקורנו,

מתוך אמונות אבותינו

ירשנו את הדרך בחזרה

אל המקורות המסתוריים, עם זאת

הם יצרו דבר וודאי

בסיפורי הבריאה והגלות,

של ניסים ומלכים סבוכים,

של מצוות וחוכמות –

 

"אהוב את הגר" –

הפץ את הבשורה על פני המילניום.

אנו סובלים מאותן רדיפות,

חוגגים אותם ניצחונות,

 

שרים, באותו סדר, את הברכות,

שעה אחר שעה, חג אחר חג,

דור אחר דור,

פרשת תורה אחר פרשת תורה.

 

מנין ועוד אחד נלקח

לפני פרשת אותו שבוע

כאשר שבו

להאזין לסיפור אברהם,

 

הפטריארך הראשון של החוצפה,

שניגש והתווכח עם האל:

"האם תכה את הצדיקים

יחד עם הרשעים?" והאל ענה:

 

"למען עשרה, לא אהרוס".

וכך, כבימים אחרים, באותו יום

הוא הניח לרשעים

לגרוף את הצדיקים.

 

וכאשר סיים אלוהים

לדבר עם אברהם, הוא עזב,

ולקח מניין ועוד אחד.

ואברהם שב הביתה.

 

https://www.poetryfoundation.org/poets/philip-terman