The Great Mistake-Maker

Translated from the Hebrew by Benjamin Balint

שיעור בשירת ימי הביניים

סדקים בכף ידי, לאוזניי אישה צווחנית קוראת משירת ספרד, שיר של אישה אחרת, אשתו של המשורר דונש. קול עורבני גבוה, טעם הקפה המתוק עודו מהביל. מחמם את הבטן. השולחן שטוח וקר. סדקים בכף ידי, לפני תחילת הצפורן, העור מתקלף, קוץ קולה הגבוה דן במשוררים מתים, בכוכבים הגדולים, יצחק איבן כלפון מחפש פטרון שיפרנס אותו.

עצמתי את עיניי והבטתי באור. יצאתי מן המחשבה הפרטית, מרחמיי העצמיים, והתבוננתי באור. השמש אינה פנס יום כדי שיוכלו אנשים לראות את דרכם אל הצל והחשכה בחדרים הסגורים. השמש היא החיים בעצמם. האור שאלוהים ראה בו כי טוב. היא המושיעה. מצמיחה אמונה. הקול הצווחני עומד בחשכה. מלקה בצלילים צווחניים שבורים, מקריא שירה במסור. מנסר את הצלילים מכסח את הדשא הירוק והפריחה. החיים מחכים לי אחר כך לחיות? לא עכשיו? קול העורבת נוגס בחיי. במקום שאני אנגס בחיים העסיסיים. שוב היא קוראת מאשת דונש.

כבר ארבע שנים שאני מחכה לחיי. שישרפו כל ספרי ההשכלה והאוניברסיטה. אני רוצה לחיות עכשיו ואתמול וכל ארבע השנים שחלפו שישובו אליי. יש ציורים שלא ציירתי. ריחות הסתיו מגיעים לעת צהריים העשב המכוסח, קול עמוק של איש מגן על השירה, מביע דעה, והעורבת מתווכחת, והוא אומר: אבל ידיד נפשי זה מתחנף, זה משחק, אבל בשירה הידיד אינו מרכך את המסר אלא מעגן אותו במערכת יחסים שאמורה להיות ביניהם. כבר חמש שנים מחכים לי החיים בפינה, היכן שהים. המצח נטוע בכף היד, מעל לשולחן הצר, היכן החיים? האם ראית את הים? גבולו ברור והוא חי, נע קדימה ואחורה, פנימה החוצה, למעלה למטה, מלח עולה בנחיריים ומעיר את השנים המתות. את המשוררים המתים רק קול הקורא יעיר. יחיו הקוראים!! אבל החיים הם לא כוס קפה נמס בשתיים וחצי שקלים ואינם סיגריה מטובקת, החיים הם עכשיו, חיים, לא משוררים מתים.

ריח עשן מן השער, הבל הטבק בשערי, נקודות דיו שחורות על האגודל.

על כף הרגל האותיות ה צ י ל ו בכתם שחור שרטטתי כתב הצלה. לצד פנים מעוותות, כל זאת על כף רגלי סימנתי לעזרה. ממלכת הצל היוונית דורשת את חשכת ההתבוננות פנימה, בלי אור. רק השמש היא האמת, רק החום.

קול העורבת מלמד את שירת ימי הביניים, והמורים הקדמונים לימדו מתחת לעצים כשהתלמידים התבוננו בחוץ, והריחו את העשב, מיששו את לחותו וטעמו מפרות העצים. הלימודים היו יותר חושניים.

שִׁירַת יְמֵי הַבֵּינַיִם

מְעִילִים תְּלוּיִם עַל גַּב כִּסְאוֹת מְכֻסִּים קוּרִים יְרֻקִּים
נָשִׁים כְּפוּפוֹת עַל שֻׁלְחָנוֹת מְשַׁעְתְּקוֹת שִׁירָה גַּבְרִית.
יְהוּדָה הַלֵּוִי תָּקוּעַ בְּלֵב יָם וְהַכּוֹכָבִים נְבוֹכִים
מִשְׁתַּקְּפִים בְּלִבּוֹ רוֹעֲדִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
נָשִׁים כְּפוּפוֹת עַל דַּפִּים,
כִּשְׁמוֹת הַכוכבִים הֵן מְאִירוֹת חֲדָרִים,
כְּמוֹ שֶׁהֵם בַּשָּׁמַיִם מְנַצְנְצִים
כָּךְ יְדֵיהֶן מְהִירוֹת וְאָזְנֵיהֶן מוּצָפוֹת שִׁירָה,
לִבָּן מְחַיֶּה אֶת הָאִישׁ יְהוּדָה.
נָשִׁים שׁוֹאֲלוֹת שְׁאֵלוֹת עַל הַלֵּב כְּמִשְׁכָּן לִרְגָשׁוֹת
נָשִׁים שׁוֹתְקוֹת לְנָשִׁים מְאֻלָּפוֹת לְהַקְשָׁבָה
עוֹר פְּנֵיהֶן מְסֻמָּן בְּדִבְרֵי הָאִישׁ יְהוּדָה.
רֹאשׁ הַמַּחֲנֶה כּוֹתֵב מִנַּפְשׁוֹ הַבְּטוּחָה, הַמִּשְׁתַּחֲוָה, הַמּוֹדָה.

דיוקן עצמי מול מראה

מיכל בת אדם

תרגום לאנגלית של השיר מחלון וכליון מאת דליה רביקוביץ'

תרגמו מעברית חנה קרונפלד וחנה בלוך

שוב יורד אור חקי אפרורי מאת מאיר ויזלטיר

Heartbreak in the Park By Dahlia Ravikovitch

Translation from Hebrew by Chana bloch and Chana Kronfeld

טלנט

טלנט, החברה היחידה שהייתה לי. תמיד עזרה לי להוציא ניצוצות מן החשיכה. מצאתי אותה לאחר חמש שנים. ישבנו ושתינו קפה. שתקנו לגימות מרות. בינינו עמד שולחן קטן, במרחק כל השנים שחלפו. כדרך ימים רגילים ישבנו.

אף אחד חוץ ממנה לא ידע מה קורה בבניין שמספרו שמונה ושמו: שריון. בקומתו השמינית, בדירה מספר עשרים ושש, שם כתבתי שוב את המלט המודרני. שם התאבדה אופליה בשנית, שם מת המלך בגיל צעיר, לשם  הגיע המוות רק בטרם עת. אך בתוך כל זה הייתה טלנט, בדירה מספר עשרים ושבע. בזמן שלה הייתה רק אימא ולי היה רק אבא. בגלל מלנכוליה שזרמה בדמי באופן קבוע, לא היו לי הרבה חברים, אבל לטלנט היו הרבה חברים בזכות ליבה הטוב. ולי הייתה רק טלנט.

אבי זרק לפח את ציור הפחם הראשון שציירתי בסטודיו של ביאטריס. אבל הציורים של טלנט, שהגיע אל ביאטריס בעקבותיי,  מוסגרו במסגרות עץ חדש ומבריק ונתלו בביתה. כל השנים המשיכה אמה ותלתה אותם, עד שלא נותר מקום לציירים אחרים. הבית שלהם הפך לגלריה של טלנט. ולי כל מה שהיה חסר, היו אותן מסגרות לציורים. רק בהן חשבתי, טמונה הוכחה ברורה לאהבה.

טלנט הפכה לדמות הנשית אליה שבה מצלמתי. הנצחתי אותה במערומי גיל שבע עשרה. במערומיה הנעלים יותר מפרחים או יצירות מוסיקה.

הפכנו את חדר המדרגות לסטודיו לציור. את סלון ביתה לאתר צילומים. ומעל הרי הסטודיו הביתיים גם אגרוף הוכרח לצבור מצב של רגישות. ובתוך הרי הסטודיו, זרם הצער היה לזהב.

פניה הסתגרו מאחורי עשן סיגריה. העשן עלה וטלנט ירדה למטה, פשטה שמלת קיץ שקופה, שכבה על לובן סדין פרוש על הספה. בעורה הנדיב נגלו סימני מתיחה שקופים, תלתליה היו שחורים, רעמת לביאה על ראשה.

שפת קודש היא השפה שבין אני לעצמי

שפת הקודש היא השפה שבין אני לעצמי. אני מדברת עם עצמי, בגלל זה אני רוצה לכתוב. מישהו צריך לדבר אל עצמי ורק אני יכולה לעשות את זה. אני לא כותבת החוצה. אני כותבת פנימה. פעם נסגרתי בדירה אפלה בצד החשוך של העיר. הייתי יתומה. בדיוק איבדתי את אבי ואת עצמי. בלילות פרשתי כנפיים חלומיות ועפתי אל מקומות סמויים. המצאתי סיפור על סופר שמתבונן בזונה שעומדת ברחוב. אולי הייתי שניהם. ואולי חלמתי. כי אחר כך שכחתי מהסיפור הזה. וכעבור שנים מצאתי אותו במקרה בעליית הגג של אמי. הסיפור ראה אור בכתב עת.

ועכשיו אני יושבת בבוקר יום ראשון בבית קפה תולעת ספרים. הלב שלי פועם בחוזקה. אני רוצה לכתוב כדי לחלום מקום אחר ואת זה אוכל להשיג רק באמצעות הכנפיים שתופחות בראשי מן הנקודה הנחלמת.

למדתי לאהוב את החיים. להתאהב בהם. לא לרצות לעזוב אותם. איני יודעת אם זה טוב רע. האם טוב לפחד מן האובדן? או לשמוח להפטר מן העולם? טוב להיות משוחררת מן הגוף, להפרד בכל יום מעצמי, לאבד שליטה. הזמן עושה בי כרצונו. אני נתונה בידיו ובמקום לרקוד איתי טנגו ושהוא ינשק אותי ויחבק אותי, אני מפחדת ממנו וכועסת על הזמן שהוא לוקח ממני את כוחי. שהוא הופך אותי למשהו שאיני רוצה להיות. האם הזמן יכול להביט בעיניי ולנשק לשפתיי? אניח את ראשי על חזהו ואעצום את עיניי. ארקוד איתו עד שאתעייף.

נצחק וננשום עד שנפרוש כנפיים ונגלה את כל הסודות.

הכל יפה בזמן, עיניו שמים ויערות ופטריות ורקפות וים ולוויתנים וכוכבים. הכל יפה בזמן, אם אתן לו את גופי ובלי לכעוס אבקש ממנו לסובב אותי בעדינות ואז להשמיע לי את ז'אק ברל בחדר שאין בו אפלה ואור שמש מאיר מן הדלת. החלון פתוח. שמש נכנסת פנימה מן המרפסת הפתוחה. צמרות העצים מרשרשות באיטיות, הרוח שורקת והמים זורמים באמבטיה. הזמן לובש את האור, הזמן מלטף את גופי העירום.

אני שוכבת באמבטיה והזמן עומד מול קן הציור, המים מכסים את גופי, השמש מן החלון מאירה את פניי. הוא מתבונן בי ומצייר. קן הציור עומד מולו מלבני. הוא עומד בפינה ומצייר אותי שוכבת באמבטיה. על העצים עומדות ציפורים ושרות ליער כל מה שראו בשמים. הכוכבים בלילה גילו להן סודות חלומיים ובבוקר הן קמו לראות אם זה אמיתי, ועפו בחזרה לרקיע.

עם נתן זך בתולעת ספרים

ראינו יחד את השקיעה וכבר החל להיות קר.

ככה חשב נתן זך

דצמבר המפואר

Bicycle

Translated from the Hebrew by Benjamin Balint

אליס ניל אמרה

אִמָּהוֹת נִכְנָעוֹת וּמִתְמַסְּרוֹת, מַתְאִימוֹת אֶת עַצְמָן לצְּרָכי יַלְדֵיהֶן.

אני לֹא הִסְכַּמְתִּי לָזֶה, לַמְרוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי שְׁנֵי בָּנִים.

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָמַדְתִּי מוּל קַנְבָס,

יָדַעְתִּי בְּדִיּוּק מָה אֲנִי רוֹצָה לַעֲשׂוֹת.

בַּחַיִּים עַצְמָם אַף פַּעַם לֹא יָדַעְתִּי מָה אֲנִי רוֹצָה לַעֲשׂוֹת,

כִּי בְּאֹפֶן מְסֻיָּם זֶה תָּמִיד הָיָה לֹא נָכוֹן בִּשְׁבִילִי.

אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה, אִמָּא שֶׁלִּי נָהֲגָה לִשְׁאֹל:

"אַתְּ רוֹצָה קָקָאוֹ, קָפֶה אוֹ תֶּה?"

אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי מָה אֲנִי רוֹצה,

זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת לִי וְזֶהוּ.

גַּרְנוּ בְּעִיר קְטַנָּה, שָׂנֵאתִי אֶת זֶה.

יָשַׁבְתִּי בַּמִּרְפֶּסֶת הַקִּדְמִית וְנִסִּיתִי לִגְרֹם לַלֵּב שֶׁלִּי לְהַפְסִיק לִפְעֹם,

שֶׁהַדָּם שֶׁלִּי יַפְסִיק לִזְרֹם. הָיִיתִי כָּל כָּךְ מְשֻׁעֲמֶמֶת.

בָּעֲיָרָה הַזּוֹ לֹא גָּרוּ אָמָּן אוֹ סוֹפֵר.

אִישׁ צָעִיר חָשַׂף אֶת עַצְמוֹ בְּחַלּוֹן,

אֲבָל לֹא הָיָה סוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב עַל זֶה.

פְּרִיחַת הָאֲפַרְסֵק הָיְתָה יְפֵהפִיָּה בָּאָבִיב,

אֲבָל לֹא הָיָה אָמָּן שֶׁיְּצַיֵּר אוֹתָהּ.

רַק אֲנִי הָיִיתִי וַעֲדַיִן לֹא גָּדַלְתִּי אָז.

אִמִּי הָיְתָה יְּשׁוּעָתי, הִיא יָדְעָה הַכֹּל עַל מוּזִיקָה, תֵּאַטְרוֹן וְסִפְרוּת.

הִיא לֹא יָדְעָה הַרְבֵּה עַל אָמָּנוּת, אֲבָל הִיא גַּם לֹא הִתְנַגְּדָה לְאָמָּנוּת.

הָלַכְתִּי בַּקַּיִץ לְבֵית סֵפֶר אָקָדֵמִי וּפָגַשְׁתִּי קובני נָאֶה,

קַרְלוֹס אֶנְרִיקֶה דֶּה גוֹמֶז, נִשֵּׂאתִי לוֹ בָּרִאשׁוֹן לְיוּנִי ב- 1925.

נָסַעְתִּי לְהָוָאנָה, קוּבָּה. בְּדִיּוּק יָצָאתִי מִבֵּית הַסֵּפֶר בְּפִילָדֶלְפְיָה .

צִיַּרְתִּי דְּיוֹקָן שֶׁלּוֹ בְּ-1926. הוּא הָיָה סְפָרַדִּי אָצִיל,

אַביו הָיָה רוֹפֵא גָּדוֹל בְּהָוָאנָה. קַרְלוֹס גם הָיָה צַיָּר,

אָז הָלַכְנוּ בִּרְחוֹבוֹת הָוָאנָה וּבִקַּשְׁנוּ מֵאֲנָשִׁים שֶׁיְּדַגְמְנוּ עֲבוּרֵנוּ.

הָיְתָה לִי יַלְדָּה בְּהָוָאנָה וְאָז חָזַרְנוּ לִנְיוּ יוֹרְק וְהִיא נִשְׁאֲרָה שָׁם וּמֵתָה מִדִּיפַטְרִיה.

קַרְלוֹס חָזַר לְהָוָאנָה. הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ הִבְטִיחָה לָתֵת לָנוּ כֶּסֶף, לַעֲבֹר לָגוּר בְּפָּרִיז.

אֲבָל בֵּינְתַיִם הִכָּה הַשֵּׁפֶל הַכַּלְכָּלִי, אָז כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ לְשָׁם,

הֵם לֹא רָצוּ לָתֵת לוֹ אֶת הַכֶּסֶף. חֲבֵרָיו אָמְרוּ לוֹ שֶׁהוּא גָּאוֹן

שֶׁלֹּא יָכוֹל לִחְיוֹת אֶת חַיָּיו כִּזְעֵיר בּוּרְגָּנִי עִם מִשְׁפָּחָה וְכָל זֶה,

אָז הֵם קָנוּ לוֹ כַּרְטִיס לְפָּרִיז, לִנְסֹעַ לַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ שָׁם.

הוּא כָּתַב לִי מִפָּאֲרִיז. יָדַעְתִּי אֵיזֶה טִפּוּס הוּא.

בְּתוֹר יֶלֶד עָשִׁיר הוּא לֹא יָדַע אֵיךְ לְהַרְוִיחַ אֲגוֹרָה.

יָדַעְתִּי שֶׁהוּא בְּפָּרִיז, זֶה הַכֹּל.

אָז הָיְתָה לִי דִּירָה בְּוִילְג' בְּניו יוֹרְק וְעָבַדְתִּי כָּל הַקַּיִץ,

צִיַּרְתִּי כְּמוֹ מְשֻׁגַּעַת, אַף פַּעַם לֹא יָצַרְתִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה צִיּוּרִים.

אֲבָל בִּמְקוֹם לְהָבִין מָה לַעֲשׂוֹת עִם כָּל הָאָמָּנוּת שֶׁלִּי,

חָטַפְתִּי הִתְמוֹטְטוּת עֲצַבִּים.

מפת הבריחה

בּיָמִים שֶׁבָּהֶם הִצְטַבְּרָה בִּי הַלָּבָה חָלַמְתִּי עַל נְחָשִׁים

מְלֵאַת הִתְחַשְּׁבוּת פָּסַעְתִּי בֵּין הַחֲדָרִים

בֵּין שִׁירֵי עֶרֶשׂ לִלְחָשִׁים כָּתַבְתִּי אֶת מַפַּת הַבְּרִיחָה.

בַּיָּמִים הִצְטַבְּרָה בִּי הַלָּבָה וּבַלֵּילוֹת מְלֵאַת הִתְחַשְּׁבוּת

פָּסַעְתִּי בֵּין הַחֲדָרִים, חָלַמְתִּי עַל נְחָשִׁים

וְכָתַבְתִּי בִּלְשׁוֹנָם אֶת מַפַּת הַבְּרִיחָה.

עַל אַף שֶׁהַתִּינוֹקוֹת לֹא הִנִּיחוּ לִי לִישֹׁן

וְהָיִיתִי מאוהבת בלָשׁוֹן, אֲדֻמַּת שְׂפָתַיִם וּכְחֻלַּת שִׂמְלָה

הָלַכְתִּי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי מֵרֹב דְּאָגָה.

כָּתַבְתִּי אֶת מַפַּת הַבְּרִיחָה עַל גַּב נְחָשִׁים

זָחַלְתִּי מִתַּחַת לָעֲרֵמוֹת יָמִים קָשִׁים

מִתַּחַת לִשְׁכָבוֹת רְגָעִים נוֹאָשִׁים, כָּתַבְתִּי אֶת מַפַּת הַבְּרִיחָה.

Thank you Cormac for recommending the Poem on friendship

Sophia translated by Benjamin Balint

ציור מאת פייר בונאר

שיר מאת מאיר ויזלטיר מתוך ספרו החדש קעקועים מאוחרים

שמלה ירוקה

צייר אותי יאן ראוכוורגר

צבעי מים על נייר

A Poem

When the body falls ill with longing,

A poem can burst forth from it as through a shattered window.

When the sea swallows the sun, and the room dims and darkens,

The body lets the poem break through its fractures

Out of hunger for its full movement,

Out of yearning to sense its embroidered body,

Without urging it to be dreamy or perfect.

The poem has a ghostly leg thrust into the room

And a dybbuk’s belly, and a spirit of life and breath,

And then a hand of ink and then a hand of storm.

And here’s the crazed head

And the lips pursed to kiss his forehead,

To embrace his shoulders

And to thank him for consenting to return.

TRANSLATED FROM THE HEBREW BY BENJAMIN BALINT

Benjamin Balint and Me

A Love Poem for the Mediterranean

A fleeting moment of delighted darkness

Left me neither portrait nor expression.

I swam naked after identical holy fish,

Which would warn me of danger.

A regular dawn radiated, the howls did not cleave my lips.

Mouth to mouth I told him:

Only you can see that it is good

At the end of all nights you awaken the slaughtered city.

Only you complete my identity

You who are so distanced from earth.

Only you permit me pleasure

And ease my body,

As evening arrives, your love drowns in my flesh.

photo by Zoe Grindea

מציאויות משוק הבשר מאת אמירה הס

Benjamin Balint and Me

Esther of the Swamps (Aster Tripolium)    

She was the motive that set the plot in motion.

Something tempted her to run, and she runs

To where screen upon screen covered with lies

Adds a temporary radiance and an eternal falsehood.

She has a single bed and a tree-shaped table

Which fills the room,

And a yearning—there is a yearning

That burns in the halfway moments,

And at night anything is possible

When mighty music trembles.

She runs from darkness to darkness

Transfers across the stage of the present

Any passing tragedy,

And forgets that her beauty

Is but a frail cover,

Like a whistle in an empty cup.

She wants to open a hole in the wall

To wear children’s clothing again

To fall asleep in a head-stand to the babble of babies

Above the damp grass of dreams

The damp green rises and awakes to a new day,

To all she does not see.

Esther sleeps now, preparing for her death.

Her breath has become accustomed to hovering over her body,

Her abdomen swells, her breasts billow with longings,

From the fleck of a dark dream

A translucent syllable rises and stretches.

She goes toward it, galloping over a frozen pipe.

The fate of an adulteress is to be faithful to her loneliness.

This is Esther, who curves over brief waters

Whose sharp teeth wave the stranger above her,

And the clearer her death becomes, the more his laughter gleams.

He rolls his eyes and passes his tongue over his lips,

Like a worm burrowing anew into her vitality.

She pushes her body into the crawl of an actress

In occasional plays, where men in suits

Pay for her face and her lips tremble

A processed rustling voice, consenting to the thoughts

Of someone else’s heart.

One evening, after the stage prompter lowered his whispers,

She discovered all the original words.

They waited for her on the theatre roof

In sacks dried of saliva,

All night she spoke them to herself

And in the morning, her corpse unclothed,

The actress stepped into the waves

Into the depths of the sea, half of her was swept away.

From there she turned toward the bed, red-orange like the pigment of leopards

Only when darkness descended would she raise her head from the pillow,

Only when everyone fell asleep would she revive.

Above her bed the vision of the dry bones[1] soaks up her sweat

Pillows without expectations are left lying beside Only Yesterday.[2]

It is a total isolation, a long uninterrupted sleep,

Only the fan lives and flutters overhead,

The mosquitos of time come in and bite her youthfulness

And are burned in the reading lamp.

They implore her to flee

Through the isolated things on her table

To reach a prehistoric time, to light a bonfire

Here on the table in the room

It is possible to see airborne embers,

Ethereal sparks falling from the clock hands.

The summer heat is dissipating and fall is coming.

A drunk stumbles toward her, crumpled by the heat,

Seeking a home.

She is a nocturnal creature who sleeps past noon,

Cotton-wool gauze is left between her toes

Like webbed swimming fins. An open bottle of nail polish

Rests horizontal, oozes onto the purple bedsheets

Like the clear trails slugs and snails leave

In the process of laying eggs.

She goes to the refrigerator, takes out a cold cutlet

Nibbles at it and puts it back on the plate.

It’s only 13:20 in the afternoon, after all.

With exaggerated punctiliousness she goes back to bed

To resume the afternoon nap.

She wakes up detached,

Diluted even, with her legs and her head

She wilts at the sound of the hoofbeats of time, coughing,

Covered in black bile that whitens the night.

Not a thing is hidden from the dreamer’s eyes, and her bed yields illumination,

Against her will, unawares, she burrows out

To float out to the sheet

To look at its labyrinths and prove its perplexities,

To sail with it into the twenty-first century,

She contracts herself to the measure of the dream.

There’s prophecy in an act so detached,

In a surrender to dreams, where human figures

Appear, yet she does not awake.

All that is hidden from her eyes burrows its way into consciousness:

I am nothing but a swift second.

For when Esther sleeps, another Esther

Hovers the length of the hall

Ties a kerchief over her eyes

And stripping off the garment of skin[3]

Lifts Esther to the ceiling

And transports her to the end of the hall.

---

[1] The vision of the valley of dry bones is a prophecy of resurrection in chapter 37 of the Book of Ezekiel.

[2] Israeli Nobel Laureate S.Y. Agnon's novel Only Yesterday, published in 1945.

[3] A reference to Genesis 3:21: “The Lord God made for the man and his wife garments of skin, with which He clothed them.”

photo by Zoe Grindea

לאט אני נאספת בידי

לבד בחדר בבית מלון

יוסף חיים ברנר

שקיעה

made in china

Benjamin Balint and me

photos by Zoe Grindea

A Thought Before Correction

There’s another dimension where I am who I am

And did not go astray to my formal self

And the words that I wrote are not detached in a floating breadth

And I can sit down and write straight from the gut

And I’m joined and bound to the words with a stern bond

Which are from a seed I sowed.

And they’re original and faithfully express my truth

And I’m not disturbed by tasks given me

And I don’t lose my way, but become lost

In order to find new territories and stretch borders

And invent my own true reflection.

I am who I am and do not betray myself.

And I count the times

And they’re written in my dialect

And I’m not lost to myself

And I know the truth

With my five senses. And it is not written in the stars.

Or in the books—except those I wrote.

Jerusalem in South Tel Aviv

Where is Jerusalem in the heart of Jerusalem?

In all the houses reside wolves,

Snakes, dogs, sharks,

Even fledgling birds must grow out their claws

Sharpen their teeth, hunt their prey,

pay the electricity and water bills.

above the houses squats a pharmaceuticals factory

Facing the forests, wolves will come to prey on banknotes

From illness, stomach aches, and nausea

And on the rocky mountain-top, Mary,

Bestowing her petrified son on the clouds.

Mary and Jesus in the clouds

Bells peal from within the stone

Mary lifts her son to the azure sky

And buses park at the entrance of Notre Dame

Disgorging believers from Germany.

Here the truth is stone, hurling my head against the wall.

Where art thou, Jerusalem?

My back to the cold stone, Jerusalem is a diamond

The Notre Dame has become a hotel.

I closed the door on the darkness

And remained in the light, I do not peek through cracks.

Suffused with words that radiate joy

I know to speak and to breathe.

But the dust of lust drifts in the rooms behind me,

Groans sprinkle from memory’s flow,

All my lovers have gone up in smoke.

How many doors can I shut, to slam words against the gloom,

To shout for joy, to twist from love

As the wheels turn toward flourishing Tel Aviv, screeching with angst

And with “Hear, O Israel” as far as the street of the perpetual drug addicts, vodka for veins,

Let’s get out of here, honking horns,

Standing in the salon in the middle of the road,

Shouts go up from the reading light.

How much is it possible to love in south Tel Aviv?

To know that you’ll love me no matter what,

The streets are honed now all the way to you.

I’ll undress and whisper your name:

Jonathan

On a belly of cold Jerusalem stone.

Tonight the last wall between us fell

And your secret fell into me.

Tonight I knew that always, always

In the dark

Everything you do not say is whispered:

God gave me your love

So I’d know a word that banishes fear

And in the word is Jerusalem.

Translated by Benjamin Balint

ציור מאת יאן ראוכוורגר

הנח לאור

מוטו הרומן ביצות מאת אנדרה ז'יד

תרגום עירן דורפמן, הוצאת כרמל, 2010

ספרים שכתבנו ותרגמנו

יש אהבה בעולם

אני בוחרת לא להיות אכזרית, לא לפגוע ולא לגרום כאב. להבין שלכל אחד יש לב. לכל אחד יש זכות לחיות. אני מסרבת לחשוב שמישהו אמור להיות פגוע בגללי. אני מסרבת לחשוב שכל זה נגרם בגלל התשוקה לאדמה ולמקום. התשוקה לחיים. לכל אחד יש זכות לחיות. לכל אדם. אסור לאבד את כבוד האדם. את הזכות לחיים. לכל אחד כואב. לכל אחד נלקח משהו. כל אחד מדמם. ויש לנו עליונות אחד על השני, כמו כלבים שנובחים או אריות שטורפים, על טריטוריה. זה ג'ונגל מטורף מטרור.

זה הזמן למצוא מרפא. לומר מילה טובה. לא להשפיל יותר. לבקש סליחה מכל מי שצריך.

לא לבזות. לא להשפיל, זה זמן של דכאון ועצבות. אני מנסה לקום מההלם, שכבתי שבוע במיטה כמו יום אחד רצוף. נולדנו לתוך מחנה צבאי, לצד מחנה פליטים. נולדנו לתוך אזעקות וקטיושות. מלחמה וטרור. פיגועים. גיוס ילדים. אנחנו שוקעים בעצב ושוחים בים שאין לו חוף.

חיים סוטין

חיים סוטין

דָּבָר לֹא עָמַד בִּפְנֵי הַיּוֹפִי שֶׁרָאָה בַּזֹּהַר הַדְּרוֹמִי. 

הַכֹּל הָיָה אָז מְצֹרָף בֵּין הַבַּיִת לָעֲנָפִים,

רְבָדִים עָבִים שֶׁל רוּחוֹת מִזְּגוּ אֶת הַצַּמָּרוֹת

רָכְנוּ אֶל הַבָּתִּים בְּנֹגַהּ לָבָן מַתִּיךְ,

הֶעָלִים סָגְרוּ אֶצְבָּעוֹת סְבִיב גְּרוֹנוֹת הַבָּתִּים.

דָּבָר לֹא עָמַד בִּפְנֵי הַיּוֹפִי, גַּם כשהֻלְקָה מֵחֲמַת הַצִּיּוּר

וְנִכְפָּהּ לִהְיוֹת חַיָּט, לְאַחַר שֶׁאִכְזֵב אֶת אָבִיו.

דָּבָר לֹא עָמַד בִּפְנֵי הַיּוֹפִי,

לֹא הָרְדִיפָה, לֹא הַכְּפוֹר וְלֹא דִּמּוּם הַכִּיב.

דָּבָר לֹא עָמַד בִּפְנֵי הַיּוֹפִי,

בְּמִטַּת הָאִשָּׁה שֶׁבִּקְּשָׁה לְהִטָּמֵן בְּקִבְרוֹ,

לְאַחַר שֶׁיָּרַד אֶל שֹׁרֶשׁ הַחַיִּים

וּמָסַר לַיֹּפִי אֶת נַפְשׁוֹ.

בסטודיו של סוטין

הַשָּׁחֹר מִסָּבִיב לַתַּרְנְגוֹל

הַתָּלוּי בָּאֲוִיר וּכְנָפָיו

הַשְּׁמוּטוֹת וְשָׁלוֹשׁ אֶצְבָּעוֹת

מִן הָאֹפֶל בּוֹקֵעַ מָקוֹר מַאֲדִים.

הַכַּרְבֹּלֶת דּוֹעֶכֶת לְתוֹךְ הַשָּׁחֹר

מֵעָלָיו הַלָּבָן מְלֻפָּף לְהַרְדִּים.

מִסָּבִיב הֶחָלָל הַצַּוָּאר וְהָרֹאשׁ

מְכֻסֵּי חֲשֵׁכָה. הָעֵינַיִם מֵתוֹת

אִי רִחוּף בָּאֲוִיר, הַכְּנָפַיִם שְׁקֵטוֹת

בַּכַּפּוֹת שָׁלוֹשׁ בְּהוֹנוֹת נְטוּיוֹת

הַמָּקוֹר הַפָּעוּר הָאָדֹם וְהַחֶבֶל.

שחור לבן

לילה ולואיס

אלבטרוס מאת שארל בודלר

הילדים האלה

צילומי תינוקות פצועים בהפגזה. כמה מסכנים הילדים שבנו מתחת לבתיהם עיר תחתית מלאה טילים. כמה אומללים הילדים האלה, שחיים עם טרוריסטים, מתחת לאדמתם יוצרים טילים. ומעיפים אותם על השכנים. המנהיגים של הילדים המסכנים, רוצים להרוג את השכנים. ומי שרוצה להרוג את השכנים בסוף הורג את בני ביתו. אי אפשר להשאר אדישה מול תמונה של ילדה פצועה בעזה. וילדה חטופה במנהרות חמאס. מאתיים ושישים חטופים. מתחת לאדמה של עזה. מתחת לבתי החולים שבהם מטפלים בילדים הפצועים מן ההפגזות.

מקנן פה פחד מפני ברברים שיוצרים טילים במנהרות, מתחת לעיר של הילדים המסכנים שנפצעים ומתים מהפגזות. ובעולם מפיצים תמונות של ילדים מסכנים מאוד מתים בהפגזות. אנשים אבודים בלי אוכל, מים ודלק. מתחת לאדמתם המנהיגים שלהם, השפלים, מעיפים טילים על תל אביב אשקלון אשדוד.

ומן האויר מעיפים טילים על הילדים העזתים. אנחנו חיים ככה. וכל היום אני שואלת את עצמי למה אני עושה את זה? למה אני חיה בארץ כל כך מסוכנת? למה לא ברחתי? למה אני נשארת פה כל הזמן? לא יוצאת מפה אפילו בקיץ. אפילו כשאין מלחמה. למה אני לא הולכת מכאן?

הפצע המקומי עמוק והולך ומעמיק. יש פה תדהמה חסרת הגיון. חוסר בטחון והבנה מה לעשות. האם ללכת מכאן? לאן נלך? יש לנו מקום אחר? אני נחושה באמונה שהעולם גדול. ועדיין זה הבית שלנו. מעיפים עלינו טילים מן האדמה והרגנו שם אלפי אנשים. יש שם עדיין מחבלים וטילים. טבחו בנו ושחטו. השנאה בשיאה.

זה הבית שלנו. הבית חייב להיות מוגן. אבל אזעקות גורמות לי בחילות והתקפי חרדה. יש לי חרדה קבועה. אני תוהה אם זה יעבור ואז מקנאה באנשים שברחו מכאן במהלך החודש הראשון של האגרסיביות הרצחנית שרוצה להפציץ אבל נתקלת במערכת מתוחכמת שחוסמת טילים. עד לשם הגענו, לפיתוח מערכת נוגדת טילים. כל כך הרבה שנים של פיתוח טכנולוגיות מתחמה תוקפות ומתגוננות.

סוף הקיץ

הקיץ הפכתי לאדם שנמאס לו. הכל נבלע בלוע הייאוש. לאנשים קשה לחיות ביחד. כולם קצו במי שלא חושב כמותם. הארץ הייתה קיצית וצרה. הים היה כחול והשמים תכולים. רק בני האדם האדימו מאיבה. איש הישר בעיניו עשה. הכול התעקם. היה זה הקיץ שבו נמאס לי. זה כלל לא היה בשליטתי. העצבים אמרו די. הבלתי נסבל שלט על הכלל.

הארץ הייתה צרה וצוררת. הקיץ התפרקו משפחות וכל חלקיהן התפזרו על הכבישים. חלקם ביקשו למות וחתכו את בשרם בסכין. חלקם התנגשו בקורקינטים או בשכירי חרב. היו שצעקו על ילדים. בארץ כה צרה מלחמת הקיום הייתה לא אפשרית.

בני משפחות מאסו זה בזה, הפוליטיקה קיטבה אב ואם, הרחיקה אחים ואחיות, השניאה ואיימה בחורבן. שנים של מלחמה מחורבנת והקיץ התקמצן על החמצן. הורים דחפו עגלות, מזיעים ועניים, לא יודעים מאין יבוא עזרם. יתומים צעדו ברחובות, עשירים ביסורים ושיעורים.

איש לא שתל עצים לצל, השמש הדפיסה פילמים שרופים, החשיפה הייתה מופרזת.

גם מי שמצא מסתור חי באשמה. תמיד זה לא הספיק. איש לא הגשים את תהילת העולם מלבד ספורים שהיו מכים בדמיון ומשלים אנשים שגדולה אפשרית להם, בזמן שהם הולכים בשמש מזיעים, בעלי אשליות שחייהם היו אמורים להיות אחרת. האנושות הגיעה אל בורות הטמטום, וקפצה קפיצת ראש.

רק האבטיחים לא אכזבו ונותרו עסיסיים, נגסנו בהם והתמלאנו מים, היה נדמה לנו שאין צורך בדבר אחר.

נכתב ב-10.9.2023

Children

Translated by Benjamin Balint

לאחר

Nasser Rabach THE POET

https://www.newyorker.com/magazine/2016/02/08/on-friendship

HE is a very good poet/ a poet of love. / Nasser Rabach is a poet from gaza.

I pray he is alive now. Reality hit us hard on our land. Babies have been held captive in the Gaza tunnels for a month now. in an underground city. In the soil of Gaza.
Nasser Rabah founded a spiritual center in Gaza. His poems were translated into Hebrew. His grandfather was a Hebrew teacher.

Nasser write poems in Gaza.

נאצר רבאח מִלִּים יְשָׁנוֹת עַל מִלְחָמָה מַשְׁמִימָה

I just finished writing a novel called Alone in a Hotel Room which tells the story of how we met.

How I met the poet Nasser Rabach by Hagit Grossman

קֹדֶם

קֹדֶם הֵם הָרְגוּ אֶת הַסְּפָרִים
הֵטִילוּ אוֹתָם אֶל הַקִּיר וְיָרוּ
לְמַעַן אַהֲדַת הַקָּהָל. קֹדֶם הוֹצִיאוּ לַהוֹרֵג
אֶת הַתַּרְבּוּת. בִּרְיוֹנֵי מִקְלָדוֹת כָּתְבוּ רְשִׁימוֹת
מָוֶת לַיְּצִירָה. קֹדֶם תָּלוּ אֶת הַנְּשָׁמָה
וְהַקָּהָל מָחָא כַּפַּיִם. אַחַר כָּךְ הַפּוֹלִיטִיקָאִים
שָׁתוּ אֶת הַקֻּפָּה. קֹדֶם הָרְגוּ אֶת הָאָמָּנוּת
מִנּוּ שׂוֹנְאִים לִכְתִיבָה עַל צִיּוּרִים וּפְסָלִים.
קֹדֶם הָרְגוּ אֶת הַיֹּפִי לְמַעַן רְוָחִים.
אַחַר כָּךְ אִיְּמוּ בְּדִיקְטָטוּרָה
לְמַרְגְּלוֹת עֲרֵמַת הַסְּפָרִים הַקְּבוּרִים.

מצב הריאות לנוכח האימה

הימים קיצרו את הנשימה. הצער חסם את האויר. הריאות מסרבות להסכים לאכזריות שקלט המוח. הריאות לא מוכנות לתפקד באופן שיגרתי. האויר לא נכנס. המחנק גדול. כל בוקר מתחיל בבהלה, חוסר באויר. התעוררות לסיוט.

השבוע הראשון היה יום אחד ארוך, חלום בלהות, בלי אפשרות להבין או לדעת. הגוף נתקל בשאלה, מה יהיה עם כל הצער הזה? איך נספוג את האימה הזו?

בשבוע השני סירבו הריאות לנשום. חרדת האזעקות ואימת המוות. לא היה בהן מספיק מקום להכיל את גודל הצער, הפציעה, הרציחות. הנפש לא מסוגלת לעכל כאלה מראות.

היו שברחו מיד. האינסטינקט שלהם גרם להם לברוח. היו שנשכבו במיטה כמי שנפלו למשכב. חולים מתחת למעמסת הסיוט. הלב נקרע כבר שלושים ימים. תינוקות נחטפו אל עזה. חיילים מתים בעזה. זה דבר לא טבעי. זה דבר שלא יכול לאפשר לעולם להמשיך. החיים נעצרו. הטבע נחבל. תינוקות נקרעו מאימהותיהם. האויר בריאות נעמד.

בעולם גואה השנאה. האנושות סובבה את גבה לעצמה והשתכנעה שהרע הוא טוב. רוב האנשים נסחפו לצלול לתוך רשתות חברתיות שחושפות את.פרטיותן, מאזינות.להם, ומרגלות אחר שיחותיהם והרגלי הצריכה שלהם. מנהלות משטרים לשוניים. מכריחות לצעוד בתלם ברור ומי שחורג ממנו צפוי לביטול או אפילו למעצר. הכלא הוא החדר, הוא הגוף, הוא הלב, המוח. כולם עוקבים אחרי מילים שנכתבות מתוך התרגשות שטחית.

המילה השלילית, מעקב, הוליכה שולל את האנושות. המעקב שייך למשטרה, למרגלים, לרוצחים. ברשתות מצלמים קטטות ותאונות ומרוויחים מזה לייקים, צפיות, אפילו כסף. וזה מה שקרה בשבעה באוקטובר. הכל צולם, הכל עלה לרשת. האנושות סובבה את הסכין לעצמה בבטן, זו פורנוגרפיה אלימה ומתעללת, בקורבנות ובצופים בחסות הרשתות הפכה האלימות למוצר.

והאויר לא נכנס לריאות.

My Tormentlove

Poem of the Constant Sacrifice

Toward you I’ll fall with arms tied

In a room covered with mirrors.

I’ll sink into you the teeth of a gaze-starved girl

And I’ll bite into your poisoned apples.

My basket of bitterness will burst in your ears

And you’ll not say a word

To silence the screamer

To plant a kiss on her lips.

I’ll lull the demons in your lost cooking

Which I envied because it was for others,

And my belly is emptied of you, and in my belly is only your name.

Between the stranger’s arms I’ll ask him to dress your face

And set your tongue on my lips.

My tongue will lash out only at you,

You who have the key,

The list of my accusations will be counted only for your ears.

One glance, one snippet of your voice

And all my rage is at your feet

Begging for you to change the fortunes.

And in your eyes a green forest

Endless trees waiting to shade my smoldering head.

Don’t let me come close,

For I’ll chop down all the trees

And I’ll not let the fruits be bitten by other’s teeth.

All the leaves will drop to my feet and I’ll once more see the green

And will be filled with forgiveness and remorse.

Translated from the Hebrew by Benjamin Balint

מילים

שלוש שאלות מתוך ספר הטאו