האל שהכזיב הוא אתה מאת אלי שמואלי

הספר פותח בכותרת והכותרת הזו מבשרת על אכזבה. הכותרת מאשימה: "האל שהכזיב הוא אתה." התרגום לאנגלית מבשר על אל שנכשל THE GOD THAT FAILED IS YOU.

באדם קיימת אלוהות ואף על פי ולמרות זאת, הוא כשלון.

בעמוד הראשון נאמר שהכל על תנאי, בכל מתקיים תנאי, שלא מתקיים.

אין שקט, הכל זז ומשתנה עד כדי כך שהאדם לא מצליח אפילו ללכוד את מבטו שלו עצמו בראי. האדם מרוחק מעצמו, זר לעצמו, לא מגיע אל סוד עצמיותו, לא מצליח לפענח את מי שהוא. החיים הם מכונית שאין גישה אליה, אפילו שהיא ישנה ומכוערת, היא לא תהיה שלך. כאשר העצבות תתקוף תזכר בה ותשאר עם הדמיון של מה שהיה יכול להיות.

החיים נשפכים אל הביוב, מה שנשאר זה לצאת לעבודה, לשתות קפה ולעשן סיגריה. לשכוח את מה שמפריע בשביל לתפקד. לשכוח את העובדה שקברת מישהו כשהיית רק בן עשרים ואחת.

המוות תמיד יושב מול העיניים והאחרים בולסים בשביל לא לראותו, לועסים כדי שלא להבחין. אי אפשר לברוח מתחושת ההחמצה שגורמת לעשן, זו שיוצרת את הריק. אתה לא סתם אדם, יש בך אלוהות, אך גם תחושת כשלון. העובדה שיש בך אלוהות לא מעניקה אושר ארעי, אלא מבקשת דבר קבוע ונשגב.

אתה מאכזב כי נולדת לחיי בורגנות ודרשו ממך להיות העתק של מישהו אחר, להיות קונפורמיסט. הילדים בבית הספר נעלו דוקטור מרטינס ושינו את גוון הנעל לפי החלום והאמירה. הלכו לצופים, עמדו במסדרים.

אבל למשורר יש נעלי זמש חומות ונמוכות ויש בו דחף להשתנות, לקום וללכת, להתפלש בנשים, לפצח את סודן ולזכות באהבה.

לא להכשל באהבה זה כנראה הסיכוי היחיד לזכות בחיים ראויים. אבל המשורר יודע שהוא רק אבק כוכבים, מוקף בחומרים שאינו יכול למצוא בהם נחמה, הוא מנסה לדחוף לכיסים את תודעת המוות.

בכל מקום מקננת הריקנות, בעיקר בחנויות מלאות מוצרים. מה שצף מעל הריקנות זה דחף החיים הקמאי לזיין להתמזג להתפרק, דחף שהוא אולי מנגנון שמגן ואין לו סיפוק אף פעם. הוא תמיד משתוקק ושוקק. המשורר סובל מהצפות רגשיות, חרדות והחמצה. הצמצם שלו פתוח מדי, הוא רואה הכל יותר מדי טוב. הוא זקוק לאהבה, הוא מזהה את הצורך הזה גם אצל אחרים. זרים, בבית קפה. הוא זקוק לאהבה. הוא מחפש עיניים ונשימה. הבהלה התמידית נהפכה להרגל ואליה מצטרפים בהלות, חרדות ומשככי כאבים משתנים ומתחלפים בין פחד לשכחה. למשורר יש פנקסים, בזה הוא שונה, הוא כותב כדי לזכור את הרעיון שהציל אותו. בדרך כלל לא מוצא, אבל לפחות הוא ניצל בזכות רעיונות וטורח לכתוב אותם.

המשורר הזה נוסע באוטובוס, הזמן שלו עובר גם בהמתנה, בעצירה והתבוננות. אז הנפש עוזבת את הגוף, הגוף השבור. הנפש מחפשת אחר ממשות, אחר תחושת ההתקיימות, מה שניתן להרגיש בזמן צעקה.

החיוך מופיע כאשר מופיעה אישה, זו התקווה היחידה. ההתמודדות עם הכתיבה בהתמודדות ההיבריס, חטא הגאווה שבתוך העליבות. גם בבית קפה נגלית האמת, הכשלון נחשף מפני הראייה החשופה מדי שיודעת שכל אדם חולף מן העולם, אחרי שהוא מזדקן.

הכשלון הוא לא לחיות את החיים.

החיים שאתה לא חי, זה הכשלון. החיים שאתה הורג. העובדה שקיבלת רק הזדמנות אחת ופספסת אותה בעבודה מחורבנת. בדיבורים על פנסיה ודירות. החיים מלאים בכתמים, באכזבות, מכתם שמן על המכנסים הטובים ועד אהבה נכזבת.

אפילו להיות משוגע זה בלתי אפשרי. האדם נבעט, מטולטל, מנוער, מגולגל, פותח סתימות בכיור, אבל לא מניחים לשגעון שלו להיות לגיטימי. הוא שותה בירה, מפטפט ונכנס לחובות, אוכל מזון לא טרי, תמיד הוא בר החלפה, כל אחד יכול למלא את תפקידו, רדוף ממחשבות רעות הוא חונך להאמין בעצמו, לא לוותר על החלום. אבל התרמיות האלה מתפוררות. הוא חשוף, נכשל, אחראי על עולמו, מאונן בתחושת אכזבה.

התיקון היחיד יהיה אם יד שמחפשת יד שניה תמצא דבר להאחז בו, אולי אז תיפסק תחושת הנרדפות, משהו ישים סוף לפרסומות, לשלטונות.

ההמון מבקש שכחה עצמית בצפיה בטלוויזיה או בספרים שהטקסט שלהם מתפקד  כטלוויזיה, ההמון נאחז בחלומות של אחרים. זו פריבילגיה שהמשורר לא זוכה בה, כי הוא לא יכול להשלים עם הכשלון. עם הרעיון שהוא חי חיים לא אותנטיים. שבלתי אפשרי להיות בהם כמו שאתה, משוגע.

הרעיון הזה משאיר אותו ער.

למרות שאין לו את הכוח להלחם בכולם, הוא עבד של עצמו. הוא האדון של השגעון. בכל אחד יש עבד, אבל המשורר הוא גם אדון לעצמו.

עלילת הספר מתרחשת בעיר הגדולה, ירושלים ולפעמים גם בתל אביב. ירושלים עיר מלאת חלחלה ואימה ושיעורים ומחשבה, לימוד ההסתפקות במועט, בין הבניינים האבנים והשמש, אור צהוב בהיר, האורבניות המעופשת, הרפש השחור, דמעות החלונות, נשים בפיג'מות שאיבדו את האש. הגוף שלהן לא קורס, הוא נועד לעמידה.  אבל המשורר מתמוטט וקריסותיו יוצרות שירים. הנורמלים הם איתנים לא מתמוטטים.

ההרס העצמי, העישון ושתיית הקפה, הרעל הוא נחמה לחיים בלתי אפשריים.

האדם לא יודע היכן הוא נמצא לאחר מות הפוסט מודרניזם. כבר לא ניתן לו לזהות מה מתאר את התחושות שלו. מה שנותר זו רק השירה שלא דוחקים בה להיות מדוייקת. כי שירה לא צריכה להיות מדוייקת כדי להיות נכונה.

הבירוקרטיה היא בדיוק ההפך, היא מנסה לדייק בנתונים ולא רואה את האדם אלא כמסמך, אדם הוא משהו שניתן להכניס לקלסר ועוד יישאר מקום.

העצב שבחיי ההכרח החל כבר בגן חובה כשהוכרח המשורר לישון במיטה זרה בצהריים, פניו פונות הצידה ונאסר עליו לקום מהמיטה. עכשיו יש לו מכונית והוא מבקש לא לזהות עוד דבר. הכל נמאס. הוא נזקק לזרות למען ההנאה. לוותר על ההכרה ועל המציאות, לא לחשוב עוד על חייו המבוזבזים, למרות שהוא זוכר שהייתה זו הנאה לבזבז אותם.

מה שנותר לחיות למענו זו רק השירה וההתאחדות, שניים שמחזיקים זה את זה.

אין טעם לצפות מהחיים ליותר מנשימה.

הצורך בדיאלוג הכרחי לחיים, זה הרגע שבו האדם חש חי. כשהוא לבד הוא רואה יותר מדי ומזהה ייאוש של פועלים בצדי הדרכים, את משאלות המוות שהן גם הנחמה האחרונה.

מה שנותר זה העכשיו והפרחים שיוגשו לאישה.

המשורר תקוע בפקק ורואה את חייו מאחוריו, מתמוטט ומתבונן בחייו. החיים חולפים על פניו. החלוף מופיע במכונית כאילו שבדרך אל החיים אבדו החיים. כי אי אפשר לנצח אותם. מעל האדם יש חומות, מפלצות עיוורות, עדיף שלא תדע ושתמשיך במעשיך, בעולם הנורמלי, הלא ספרותני, המוקף באופק ואדמה, במקום הכי נמוך שאפשר. במקום של מנוחה נכונה.

בני האדם קשים יותר מדי, קיימים מדי, בתל אביב וירושלים להיות חזק זה לשכוח שאתה חלש. לעמוד עם הזקנות בשמש ולזהות את יופיין, לראות בהן גיבורות על.

לנסות לכתוב ולסלוח, להתאהב, להיות בעל חמלה וחוש הומור, להיות בצד שלא הורג.

 

חופש הנפש לצאת מהרפש

במקוֹם לְהִתְאַבֵּד אֶכְתֹּב שִׁיר

זֶה לֹא מְנֻמָּס לְהִדָּחֵף בּתוֹר

לִדְחֹף אֶת רָאשִׁי לַמָּקוֹם הַשָּׁחֹר.

 

בִּמְקוֹם לִשְׁלֹחַ יָד בְּנַפְשִׁי

אֶדְלֶה מִתּוֹכָהּ שִׁיר.

 

בִּמְקוֹם לְהִשְׁתַּעְבֵּד 

ולנסוֹת לְעַבֵּד אֶת תְּחוּשַׁת הַלְאַבֵּד

בִּמְקוֹם כָּל זֶה אֶכְתֹּב שִׁיר

אָרֹךְ, לְהַצְהִיר עַל כּוַּנתִּי לִשְׂרֹּד

לְהַכְשִׁיר אֶת נַפְשִׁי לִמְרֹד.

 

לֹא אֶתֵּן לַעוֹלָם אֶת צַוָּארִי

גַּם אִם עַבָרִי הָיָה לֹא אֶפְשָׁרִי.

אֲנִי לֹא מַקְשִׁיבָה למְבַקֵּשׁ אֶת כֹּחִי

אֲנִי חָפְשִׁיָה לִכְתֹּב שִׁיר

אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִכְתֹּב שִׁיר.

 

 

צרת המוצרים

הֵם אוֹמְרִים שֶׁאֵין תַּרְבּוּת אַחֶרֶת

שֶׁהַבֶּגֶד חָשׁוּב מִן הַנִּבְגָּד,

שֶׁהַמַּרְאֶה קודם לאָמָּנוּת.

 

קוּמוּ לָעֲבוֹדָה,

הרְוִיחוּ וקנוּ!

 

קוּמוּ עֲבָדִים אֶל הַחֲנוּת,

אַחַר כָּךְ זירקו הַכֹּל לַפַּח.

 

עַל הַמַּדָּפִים מוּצָרִים לָאֲלָפִים

הַטּוֹרְפִים חוֹטְפִים וּמְפַזְּרִים כְּסָפִים

הָעוֹלָם נִטְרָף בְּמִשְׂחָק קְלָפִים

וְכָעֵת אוֹנְסִים וּמכלִים אֶת יופיו

מוֹכְרִים וּמִתְעַשְּׁרִים.

 

רֵיק הַלֵּב הַטּוֹרֵף

מוחו חוֹשֵׁב רַק עַל עַצְמוֹ

וְעַצְמוֹ רֵיק.

 

שֶׁיָּקוּמוּ הָאֲשֵׁמִים מספותיהם הַיְּקָרוֹת

וְנַעֲמִידם למִשְׁפָּט עַל רֶצַח הָעוֹלָם.

שקיעת העולם

לא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶצְפה
בִּשְׁקִיעַת הָעוֹלָם.
כַּמּוּבָן שֶׁהַכֹּל בִּגְלָלָם
זֶה הָיָה טוֹב מִדַּי בִּשְׁבִילָם.
עַכְשָׁו הַכֹּל תם ונשלם.

אָנוּ גלְגל בגָּרוֹן לויתן
שַׂקִּית נַיְלוֹן בְּבֶטֶן שׁוּעָל
מַצִּית בקיבת שׁלְּדג
קַשִּׁית בְּלֹעַ כֶּלֶב יָם
עֵגֶל פּשׁוּט עוֹר, חֲזִיר שׁחוּט
אֶפְרוֹחַ גרוס, טָלֶה מרוט
יוֹרֵד בקיבת הוֹמוֹ ספיינס למוּד בּורות.

דָּג משוסף מְפַרְפֵּר
בְּעֹמֶק סִיר בּוֹעֵר.

לֵב סָגוּר,
מֹחַ נָעוּל
כְּמוֹ תֵּבָה במצולת אוֹקְיָנוֹס מזופת
אֲבָל לְמִי זֶה אכפת?

הַתַּאֲגִידִים דּוֹאֲגִים רַק לזקפת הַבַּנְק
הַצּוֹפֶה בְּעוֹלָמוֹ מִתְקַלֵּף מיופיו
ונחנק בלפיתת
פסיכופט.

מזון סבל

מִי שֶׁאֹכֶל סְטֵיְק מִתְנַתֵּק מלִּבּוֹ

לֵב – עגל בּוֹכה אֶל אמו

מִי שֶׁאֹכֶל סְטֵיְק יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק

ולא יודע שבגופו זורם סבל העגל

בדמו מתמזג דמו ההומה אל אמו

וְאֵין עוֹד הפרד בֵּינוֹ לְבֵינו.

 

מִי שֶׁאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרו נֶהְפך לעגל בוכה

וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ שֶׁכךְ הַדָּבָר

כִּי לִבּוֹ סָגוּר ומוחו מסונוור

לֹא חוֹשֵׁב עַל מוֹת הַעגל

עַל הַפְּרידָה מעצמו וּמאמו.

 

גם מִי שׁלוגם חלב מִתְנַתֵּק מלִּבּוֹ,

לֵב – פָּרָה בּוֹכָה אֶל בְּנָהּ

מִי שֶׁלוגם חלב יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק

ולא יודע שבגופו זורם סבל הפָּרָה,

בדמו מתמזג החלב ההומה אל בְּנָהּ

וְאֵין עוֹד הפרד בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

 

מִי שֶׁלוגם את חלבה נֶהְפך לפָּרָה בוכיה

וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ שֶׁכךְ הַדָּבָר

כִּי לִבּוֹ סָגוּר ומוחו מסונוור,

לֹא חוֹשֵׁב עַל מוֹת הַפָּרָה

עַל הַפְּרידָה מעצמָה וּמִבְּנָהּ.

 

לרה

 

מעבר לקיר חדר בית המלון צוחקת לרה  עם ז'אן. הם לא מפסיקים לגעת זה בזה. מעבירים חום בחום. להט כפות ידיים בין הירכיים, הגב, הבטן. ברכבת משדה התעופה, סיפרה לי איך חלמה על גברים שיושבים סביב שולחנה וחושקים בה, על ימים שטופי בטלה והתפעלות מן היופי ואיך שביום השלישי ניגש ז'אן לשולחנה והיא נענתה לכל הזמנותיו, נאמנה לחלומותיה הניחה לו לפלוש אל ליבה.

ברגע הראשון שפגשה אותו, נשברה לה השן. ממש באותו רגע שבו הם הכירו, נשברה לה השן. ממש באותה שנייה שבה הוא הניח על שולחנה את המגש עם הדג, כך סתם בלי סיבה, נשברה לה השן והיא הרגישה איום ונורא. הוא אכל וביקש ממנה לבוא אתו לקונצרט סופרן ואלט ליד הים. שם הוא יקרא שירים וברקע תנגן מוזיקת אופרה.

אבל אחרי שנשברה לה השן היא לא הלכה לקונצרט הסופרן והאלט מול הים. היא חזרה לחדר בבית המלון, לישון. כל כך כאב לה שנשברה לה השן והיא שנאה את רופא השיניים שלה בכל דמה.

היא שכבה במיטה ובכתה עד הלילה, עד שהוא בא אליה וגילה לה מה עושים יחד בחדר בבית מלון, כשהאור האפור שוקע לאט בעשר בלילה. הוא הזכיר לה איך אנשים נוגעים זה בזה. מלטפים ומעריכים כל ליטוף. בין הרגליים וליד הערווה. יד חמה חולפת על הבשר המתרכך לקראתה.

לרה אמרה לו בביטחון שהיא אוהבת את השירים שלו. זה היה הרגע ששינה את הכול. הוא היה ישיר מאוד, אמר לה שהוא רוצה לקחת אותה לים והיא הפסיקה לנשום ורצתה להמשיך אבל אז נשברה לה השן מהדג שהוא הביא לה על צלחת נייר והיא כבר לא הצליחה לחשוב על הים ואמרה שהיא רוצה ללכת לישון והוא ויתר לה ולא לחץ והיא הלכה לחדר לבכות על השן השבורה ולנסות להדביק אותה בדבק שקוף שביקשה מפקיד הקבלה בבית המלון.

אחר כך נשבר לה הלב והיא לא ידעה את זה, עד שעלתה למטוס ובכתה ועדיין לא ידעה שזה בגלל שהיא עזבה אותו וזה בגלל שגילתה עד כמה הוא פרפר חופשי והיא כלבה קשורה. עד שירד הלילה החלו לדקור הסכינים בחזה שלה. ההבנה שהוא חופשי ושהיא כלואה כרסמה את השפיות בליבה. ההבנה שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, אלה שיש עליהם בעלות ואלה שהם חופשיים. הכלבים והפרפרים. ההבנה שהיא כלבה שנשואה לוטרינר, דווקא די ניחמה אותה. מזל שיש לה בית יפה.

ערב יום השואה

זה ערב יום השואה.

פסיה, סבתו של אבי, נורתה.

אמרו שזרקו אותה לבור

ככה רצו השמועות

שהסתירו מאוזניי כשהייתי ילדה.

זה ערב יום השואה ואני אוכלת לחם חם,

רחוקה מאירופה. אך עדיין

הילדים שנרצחו, האמהות שנורו

בתעלות. ההבנה שהדורות הבאים

עדיין מושפעים מהגהנום.

כלא הנישואין

 היום ראיתי אדם נשלח לכלא הנישואין. הוריו ליוו אותו אל החופה. השמש הייתה חזקה. האיש לבש חליפה ועניבה ורודה. לידו ענד הרב פרח צבעוני בכובעו השחור. אדם בן ארבעים קיבל נשיקה חזקה על שפתיו, לאחר שקידש אישה בת ארבעים. שניהם נכלאו בביתם לנצח נצחים. לטוב ולרע. הייתה תנועת לשונות בפיהם. האישה נישקה אותו חזק, בהערכה עמוקה, על שהסכים להיכנס איתה לכלא ולשחרר אותה מעול הבדידות. הם החליפו לשונות כנחשים ארסיים, שחררו ארס מתוק, זה לפה של זו. מסביב עמדו חברים. השמש הייתה בלתי אפשרית, היא הלבינה את הרחובות, שרפה את הכל והאיש בעניבה הוורודה עמד על המוקד והזיע. אמו ניגבה את הזיעה ממצחו הרחב והגבוה. האיש שנשלח לכלא ביקש לברך את המתים שנאלצו להעדר מטקס ההשלכה לכלא.

 מסביבו עמדו מוזיקאים וקולנוענים, מלצרים וברמנים, דוקטורים לכימיה, פרופסורים לספרות, כולם צפו בו מזיע על במה גבוהה, ענוב בעניבה ורודה, ברגעיו האחרונים כאיש חופשי. הוא שבר את הכוס והאישה נישקה אותו בחוזקה. כעבור דקות ספורות התפרץ הקהל לחופה והצטרף לנשיקתם. אישה בשמלה שחורה כרעה על הרצפה ואספה לתוך נייר הכסף הקרוע את שברי הכוס המרוסקת. אחר כך כולם רקדו ואכלו ושתו יין.

טקסי הכלא האלה עולים הרבה כסף, איש לא מנגב את זיעתו של האדם החופשי שעומד לבד בשמש הקופחת. האיש החופשי לא רוצה למות לבד. הוא יודע שיום יבוא והוא יזדקן. הוא אוהב סיפורים ושירים וזקוק למישהו שיאזין להם, מישהו שירקום איתו את הסיפורים שלו.

האיש החופשי מפחד מחירותו, בגיל ארבעים מואס בריקנותו ומוותר. הנתינה שלו היא ויתור. כניעה. הליכה איטית אל הבית. הדלת נסגרת. השמש נותרת בחוץ. בבית יש צל. אהבה. ספה ודממה. אחר כך צעקה. שנאה. ושוב אהבה.

על המשוררים

לכבוד חג החירות יצאתי מן הפייסבוק. בעיקר מפני שנחשפתי לכל כך הרבה דיבורים של משוררים על פרסים, פרסום, תופעות של פרסום, קנאה בפרסום, הצלחה, שנאה, שיימינג למי שלא נתן להם קרדיט, הערצה עיוורת למשוררים חדשים, התנכלות, בריונות, מקדמי סדנאות כתיבה, מארגני ערבי שירה, מקדמי ספרים. כל מיני תופעות שליבי אומר לי שאינן קשורות לשירה. כל מיני בעיות שקשורות לתקופה שבה המדיה היא במה קבועה למבקשי אהבה. זה מעניין לגלות עד כמה בני אדם מוגנים באגו וצמאים להכרה. האגו מגן עליהם מפני דחייה ועדיין המעטפת דקה והם חייבים לחוש את חום האהבה. רבים כותבים מהסיבה הזו. אך יש ריחוק ברור מן השירה.

השירה היא טבעית, היא שייכת לטבע. נהרות אומרים שירה. לכן היא מרפאה. היא משמיעה אמת שאינה משתנה. מי שליבו נשבר יבוא אליה והיא תשמיע לו את השלמות. היא תתקן אותו. היא תעניק לו רגע של יופי ומשמעות, משהו גבוה ממה שנשבר. היא תביא אותו בחזרה אל השלם.

משוררי אמת הם שליחי אהבה. הם רופאי נפש. מעניקי תקוה. מרפאי פצעים. אלה נדירים. הם אלה שמהדהדים כאב באופן כזה שהנפש השבורה יכולה להאזין לו ולחוש קירבה, להתרחק מן הבדידות.

יש משוררים שמטרתם היא אמנות והם יוצרים צורות חדשות. גם אלה נדירים לאחרונה.

הפטפטנות אינה נחלת המשורר. אולי של הפרוזאיקון הגרוע. אבל לא של המשורר. המשורר חייב למחוק ולשתוק ולדלות מתוכו אמת צרופה וטהורה בכדי להעניק אותה לאנושות. הוא שליח של אהבה. הוא לא מבזבז את זמנו בעשיית שיימינג בפייסבוק. הוא לא פוליטיקאי. הוא גבוה מן השבר. ליבו גדול ורחב.  לכן הוא צנוע. הוא יודע שמטרת השירה אינה פרסום ואינה אלימות ואינה רהבתנות.

הוא יודע שהוא יכול וחייב לכתוב, כי איש לא יעשה את מלאכתו למענו ואיש אינו תופס את מקומו ופרסום של אחד אינו מאיים על תפקידו. איש אינו מאיים עליו. יש לו דרך משלו. יש לו תפקיד. הוא שייך לטוב שבעולם. הוא לא גורם מפח נפש לאיש. הוא חכם ובעל בינה. הוא כפוף ראש, עושה את מלאכתו .

מלאכת המשוררים רבה, האנושות מאבדת מאנושיותה לטובת המחשבים.האדישות והעיוורון גדלים. הרגשות מתקהים. המבט אינו פונה החוצה, אל הזולת. אלא אל העצמי, אל הסלפי. המראה החיצוני, הקליפה, קיבלה כוח מופרז של השפעה. וזה גורם לסבל. וזה דורש תיקון. תפקיד המשורר להעניק מילים ומבט. לנסות להאיר אפלות. לתקן את הכאב שנוצר בעולם בו שולט החומר והכליון.

המתופף

בחדרו החרישה חשכה. רק אור מנורת הקריאה הוטל על השולחן, מעל צלחת חרסינה שעליה טבק מעורב בפרורי חשיש. עיניו היו אדומות. בכל ערב הוא דופק על התופים בפראות. לא שם על השכנים או על התינוקת הישנה. ברגע שנכנס הביתה, שנייה לאחר שנטרקת דלתו, אפשר לשמוע איך מתפרק זעמו. בבוקר הוא עובד בחברת מחשבים ורק בערב מצליח להשכיח את שעות הבהייה על המסך ודחיקת חלומותיו וייעודו האמיתי אל המקשים הלא נכונים.

ביתו, דירת שניים וחצי חדרים, תמיד מואר וגדוש בקולות שירה. על הספה ישנים חברים חסרי בית ובמיטתו מתארחת לעתים אישה זהובת שיער ודקיקת ירכיים אשר לה הבטיח את ליבו, אך טרם ביקש את ידה. הם גרו יחד בדירה הקטנה הזו במשך שנתיים, עד שהחליטו לגור בבתים נפרדים.

על קירות הדירה תלויים דיוקנאות של מוסיקאים, לואי ארמסטרונג, פול רובסון ונינה סימון. מעל מיטתו תלוי ציור של גוף אישה עירומה שולחת יד אל מפשעתה. על החלונות שמעל מיטתו וילונות ורודים מפרפרים, בדים דקים שהותירה מאחור זהובת השיער. מתחת למיטתו זרוקות נעליה, עקבים שחורים, אותם השאירה כסימון טריטוריה מתוחכם. זיכרון לכך שהבטיח לה גם את גופו.

אך באותו יום, שמונה ימים לאחר מות אביו, חדרו שרה בעלטה קפדנית ובדירה עמדה דממה. על הספה בסלון לא ישבו עוד חברים ואף אחד לא פרט על הגיטרה. גם התופים לא נחבטו. רק ריח העשן המתוק הציף את הדירה. עיניו האדומות לא חייכו. על הספה שני בדים חדשים לציור, ממתינים לצער האיום להתפרק לתוכם ביצירה חדשה.

הוא לא הודיע לאף אחד על מועד ההלוויה. גם לא לנו, שכניו שמעבר לקיר. נדמה כי התמלא בושה על מות אביו. הוא הסתגר בחדרו, מבודד ואטום לקולות מבחוץ. אולי כך הצליח להחדיר להכרתו שלא יפגוש אותו שוב. רק השקט הבודד היה סימן להתחלה של חיים אחרים. הדממה המוזרה הזו הדאיגה אותנו מעבר לקיר. לא ידענו את מי נפגוש עת יפתח את דלתו. רק בלילה שמענו את זעקות התופים.

פעם אחת נכנסתי לחדרו להראות לו קסילופון חדש.

"זה קסילופון אמיתי" אמרתי.

"אני לא יודע לנגן על כאלה כלים." הוא השיב ומיד נסגר בתוכו ושתק.

באותו לילה שמענו את התופים נקרעים מגעגועים. הוא היה הבן הצעיר, כעת עטה מסכת קשיחות על פניו, ולא יניח לאף אחד לראות את העצב, גם לא לעצמו. כל חדריו חשוכים. הוא לא יתקל בראי הארוך שבחדר הכניסה. גם חדר האמבטיה הוכה בעלטה.

יום אחד ראיתי אותו בחדר המדרגות. "צר לי על אבא שלך" לחשתי.

"אה, את מתכוונת לאירועים אקטואליים." השיב בקרירות.

השיחה נקטעה. מישהו בא לתקן את הדוד המקולקל. איש מבוגר ועייף נכנס מבעד לדלת. המתופף פנה לאחור ונבלע בעלטה. כעבור רגע שמעתי את זעקת התופים מאיימת לנפץ את הזגוגיות. לתלוש עלים מצמרות העצים. להעיר את המתים.

הוא הסתגר מפנינו במשך שמונה ימים נוספים. לא שמענו את קולו ולא ראינו את פניו, אך חשנו בחושך המחלחל מבעד לקיר וריח הבדידות שמלווה את השקט. דלתו לא נטרקה עוד בלילות. אף אדם לא זעק את שמו מבעד למרפסת. רק השקט השקט השקט שנקרע לעתים בבכי התופים.

בלילה התשיעי בקעה מחדרו מוסיקה אחרת, מוכרת, חלחלה אל הסלון שמבעד לקיר. זו הייתה נינה סימון וידענו שהוא עושה אהבה. נינה סימון שרה במשך שעה ארוכה. הבטנו זה בזה וחייכנו. ידענו שזהובת השיער שבה לדירה.

Funeral for a Lone Soldier

Translated from the Hebrew by Mitch Ginsburg

 

Every summer human sacrifices are brought before the earth

And there's a great need for consolation and evasion.

Twenty-thousand people escorted the lone soldier to rest

A long convoy bore Sergeant Sean Carmeli to the earth.

Twenty thousand people strode behind and alongside him

Taking his beautiful body far from the lips of the girls.

War is the season of sacrifice,

The world watches us on screens.

We are a summer war movie, hostages of the government and arms dealers,

 of ignorance of the Arabic language and the silence between us and them.

And already more than twenty-thousand twenty-year olds have been killed,

At the peak of their love for life, at the summit of their longing for love.

How compelled is man to stray from himself

And disperse among the masses.

מתכון להתחזקות אחרי לידה והתגברות על דכאון

היא הולכת לשיאצו. אחרי כל טיפול היא מבינה שמרכז הכובד הוא על כפות הרגליים שלה ובכתפיים. יש כובד רב ומתח שמצטבר בצוואר. בבוקר היא לוגמת שתי כוסות מים פושרים, חצי שעה לפני הארוחה. אחר כך בולעת שתי כמוסות פרוביוטיקה. לאחר שלושים דקות אוכלת לחם כוסמין עם פסטו ועגבניה. אחר כך מזליפה שתי הזלפות של ברזל. מכינה חליטה של מליסה. כעבור שעתיים תאכל תפוח ירוק או שזיף עם חמישה שקדים או אגוזי ברזיל. לארוחת צהריים תבשל קינואה עם שעועית מאש וירקות. אחר כך עוד 2 הזלפות של ברזל וכפית של אומגה 3, שמן דגים בטעם לימון. בכל ארוחה חצי צלחת עם ירקות וחצי צלחת עם חלבון מן הצומח. אתמול אכלה כוסמת עם ירקות מאודים. זה השיב לה שמחה. גם האיש שלה היה מאושר. התינוקת שכבה על השטיח בסלון ודיברה. הילדה הגדולה צילמה הכל במצלמת וידאו.

אהבה

האם היא אהבה את הבני זונות האלה? היא רצתה להיות עם ההוא שדפק את הראש שלה בריצפה? היא הכריחה אותו לבוא לקחת אותה לפגישה הראשונה. היא חיכתה לו שעתיים על הכביש מתחת לבניין הג'ינג'י, שם היא גרה עם אבא שלה. היא חיכתה וחיכתה. אחרי שעתיים עלתה הביתה, החליפה בגדים וחזרה. היא שאלה את האנשים אם ראו אותו? כולם הכירו אותו ואת המכונית האדומה שלו. רק לו הייתה מכונית בלי גג והם אמרו לה שהוא היה פה ונסע. היא עלתה שוב לקומה השמינית, התקשרה אליו וצעקה: תשמע, י'חתיכת דפוק אתה בא לכאן עכשיו לקחת אותי.

קללות עשו לו טוב. הוא חזר. הם ישבו על הספה בבית של הסבתא המתה שלו והוא אמר לה: אם רק היית מורידה קצת מהירכיים שלך אז היית מושלמת. היא נישקה אותו על השפתיים. השפתיים שלו היו ספוגיות ורכות מדי, רטובות. שפתו העליונה מצולקת. הם הלכו למטבח להכין תה, הוא השעין אותה על השולחן, הוריד את המכנסיים ונכנס אליה חזק מאחור. הזין שלו היה כמו השפתיים שלו, גדול וספוגי. היא צרחה אל החלל החשוך והריק. היא ניסתה לסרב אבל חבטה את ראשה בקיר. הוא זרק אותה על הרצפה והיא עשתה את עצמה מתה. הוא ניער אותה והיא פקחה את העיניים.

האם היא אהבה את בני הזונות האלה? כמו את ההוא ששבר את שינה הקדמית כשנכנס למכונית עם חבילת אוכל לכלבים וזרק אותה על פניה. לא בכוונה. הוא היה שיכור. לא בטוח שהיא אהבה אותו, אבל לבשה את הבגדים שלו,  אפילו בתחתונים שלו השתמשה, שמעה את המוזיקה שלו, אכלה את האוכל שהוא בישל. גרה בדירה שלו בקטמונים, עישנה את הסיגריות שלו. קיבלה את הזרע שלו שנהפך לעובר קטן וחסר הגנה בבטנה. היא הרגה אותו. לא בטוח שהיא אהבה אותו, אבל את הבן זונה שעזב אותה ביום שאביה נפטר היא אהבה.

חתיכת חרא. היא חיפשה אותו בכל פינה, היא רדפה אחריו. חלמה עליו בלילה, הנשמה שלה הייתה יוצאת להתבונן בו מרחוק. פעם מישהו הניח אל אס די על לשונה, היא חיפשה אותו בהזיות, בין עשרות אלפי אנשים, מסוממים ומיוזעים, היא חיפשה אותו כל הלילה. בבוקר מצאה אותו, הוא הניח כדור אקסטזי על לשונה והשכיב אותה לישון בחדר ריק וקר. היא לא נרדמה. הנשמה התהפכה לה.

היא אהבה את הבני זונות האלה, בגלל שהם היו רעים אליה ובגלל שהיא יודעת שהרוע מניע את העלילה ובלי הרוע לא היה סיפור. הרוע מניע את העולם. היא אוהבת את הבני זונה האלה בגלל שהם שיקרו וכך אמרו תמיד את האמת. השקרים שלהם היו האמת. לא היו להם מילים יפות. השקרים היו הדבר הכי אמיתי שהם ידעו. הם לא ידעו דבר אחר.

קול ששמעתי בבית קפה

בבית קפה ישבה אישה עם שינים בולטות. מול האישה ישב גבר בחולצה לבנה עם כפתורים פתוחים. חזהו היה כמעט שעיר בשערות בלונדיניות עדינות. האישה מולו הייתה חסרת ביטחון כמו חפרפרת זעירה שנכנסה מתחת לאדמת השולחן העגול שלפניה, אור פניה כבוי ואורו הבהיר נשבר על עיניה. האיש היפה נראה מכוער בתחילה, כי הבטחון העצמי שלו הביא את גבו להזדקף ולגבוה מעל לחפרפרת הנמוכה, שמפני נמיכותה ופחדיה מן היופי הנאצל שלמולה נדמה שקרן ממנה יופי פנימי. היא רצתה שהוא יאהב אותה ועישנה הרבה סיגריות. הוא ישב זקוף מעליה עם בלורית בלונדינית. היא אמרה לו שהביטחון העצמי שלה שואף לאפס.

"אני לא יודע אם את חסרת ביטחון, אבל את נפגעת מגברים, את זה אני יכול לראות. זה טבעי. זה בסדר. ככה זה אנשים. אנשים שנפגעו מאנשים, זה טוב! אחרת ממה ניצור? אין סיפור שהתחיל טוב ונגמר טוב. אלה החיים האמיתיים. טולסטוי כתב את זה. גם ניטשה וג'ורג' אורוול. לסופרים יש הרבה מה להגיד. לחיות את החיים פעם נוספת מעיניים של מישהו אחר. זה מה שאנחנו עושים בחיים. אוספים סיפורים. זו הפנסיה האמיתית שלנו.

אני מלמד ברידג' אנשים עשירים. אנחנו שותים אותו קפה בבוקר, אבל להם אין את הסיפורים שלי יש. סדר העדיפויות שלי שונה מהם. לפעמים אני חסר ביטחון לגבי הקול שלי. למרות שאני אוהב לשיר. אבל לפעמים אני לא שר ולא רוקד. זה אבסורד בעיניי."

 

על האלימות

התוקפים היו מבפנים

האגרופים היו לפנים.

במופע אימים חסר בלמים,

היו דמים זורמים חסרי רחמים.

הם באו מבפנים, הם היו הורים ואחים.

ללא תנחומים היו בועטים וממיתים.

הם קראו לזה חינוך

ועשו זאת בשמו של אלוהים.

וכך אלפי שנים היו טורפים

ומגדלים דורות של פסיכופטים.

דברים שכתבתי עם סיום כתיבת ספר הגוף

אני כותבת לנשים, לנערות בנות שבע עשרה שזקוקות לעזרה. אני כותבת לגברים שאוהבים נשים.

כולם יצירי האישה, לכן זה לא ייתכן שנשים יסבלו מחוסר כבוד, מאלימות, מאי שוויון בשכר. בעולם תרבותי אין מקום להפליית היוצרות המרכזיות של האנושות. אני אוהבת נשים וספר הגוף הוא ספר אהבה לנשים.

הרחם הוא גם כלא. על אישה קודם כל להגשים את עצמה ואחר כך להביא ילדים לעולם. אחרת היא תהיה כלואה בביתה בלי פתח יציאה. היצירה קודמת לאימהות משום שהיא הבסיס לחיים וכל ילד זקוק לאם חזקה שיש לה מקום בעולם והיא לא תלויה לחלוטין בזכר שיפרנס אותה, לכן ראשית יש לממש את הכישרון ורק אחר כך ללדת.

כמובן שלא תמיד יש שליטה על כך אבל אסור להיכלא בבית לחלוטין, גם ככה התפקיד האימהי כולל הסתגרות שכזו לשם טיפול בתינוק ובעולם כה אכזרי, אין לי אמון לתת את הילדות שלי לידיים זרות, אני אטפל בהן וזאת רק לאחר שיש לי קשרי יצירה עם העולם, כי הם חבלי הטבור שלי אל החופש והם מעניקים לי יציבות וביטחון, קשר. העולם המטורף שמשתולל בחוץ אינו נעים לנשים ובטח לא לנשים בהריון, כאשר הרגישות שלהן כה גבוהה, בזכות האמנות העולם הוא מקום שבו נשים יכולות להתבודד ועדיין לתקשר עם העולם. הבידוד הוא הכרחי. המשפחה היא תא הגנה מפני הטירוף, מפני מרוצי ההצלחות, מפני אנשים בוגדניים, שמונעים על ידי רווחים ומחשבות שטחיות על הצלחה.

המשפחה היא מקום שמעניק הגנה. אני לא שוללת אותה, כל עוד היא לא מפקיעה מהאישה את מקומה כיוצרת. כל עוד האימהות לא מוחקת את המשוררת, הסופרת, הציירת, הפסלת, הקולנוענית, הצלמת.

אחת מהסיבות שתולדות האמנות לא מוצפות בשמות נשיים, זה מפני אותם חוקים חברתיים שמנעו מנשים להשתלב בבתי הספר ובחיי החברה כיוצרות עצמאיות. וגם משום שהיה איסור על שימוש באמצעי מניעה והנשים היו עסוקות ביצירת בני אדם ובפרנסתם בעבודות כפייה מפרכות.

בריחה מן האימהות אינה באמת שחרור האישה. שחרור האישה הוא החופש לבחור מי להיות.

אבל תמיד עומדים בפני האישה מכשולים, כאלה שלא משתנים עם השנים. מכשולים שנובעים מהאופן שבו העולם מגיב לגוף שלה. באופן שבו הגוף שלה נע בעולם ומן האופן שבו מחנכים גברים להתייחס לנשים.

נשים יכולות להיות אימהות ועדיין לכבוש את העולם. זה חשוב לכבוש את העולם. זה חשוב לפרוש כנפיים מעבר לים, לחצות גבולות, להיות גדולות. להיות נשים ולא רק בתפקיד מטפלות. אלא יוצרות חיים ויוצרות אמנות. חלק בלתי נפרד מתולדות האמנות.

בכל אשה מתגלמות כל דמויות האגדות. יש תקופות שבהן את שלגיה ולפעמים סינדרלה ולפעמים רפונזל ולפעמים כיפה אדומה. תמיד את חייבת להיות אמיצה בשביל להוציא את עצמך מן המצבים הקשים של הדמויות האלה.

סוף שנת 2015

בְּעַד אֶשְׁנָב מסואב
הושתת החטַאת. אֶל מֵרחבֵי הַכּוֹכָב
הִתְגַנְּבָה תְּחוּשַׁת הַטָּעוּת.
הַמַּיִם שָׁטְפוּ אֶת הַבַּיִת מִכָּל כּיווּן.
בְּמַּבָּט עַל הָעוֹלָם, נָטְתָה לְשׁוֹן הַמֹּאזְנַיִם אֶל הָאֱוִילוּת.
זוֹ הָיְתָה תְּקוּפָה שֶׁל גַּאֲוָה לָעַמּוֹד בַּשּׁוּלַיִם.
הָיָה עָדִיף לִגְרֹף מַיִם, מִלִּהְיוֹת מוּכּר כָּאָדָם.
זוֹ הָיְתָה תְּקוּפַת הַמְּכֹעָרִים לִפְרֹחַ,
לְהַצְלִיחַ להבליח כּשְׁלִיחִי שנאָה.
זֶה הָיָה הַזְּמַן לִבְרֹחַ וְלֹא לִטְרֹחַ לִמְרֹחַ אֶת הָעוֹלָם
בְּעֹדֶף אֵיבָה. הַהִתְעוֹרְרוּת אֶל הַכִּעוּר, נוֹצְרָה לְלֹא שִׁעוּר
הַיֹּפִי התמזער וּביעֵר אֶת הַתִּקְוָה
וְהֶהָמוֹן נִסְחַף לַחֲשֹׂף אֶת הבֶל נְשִׁימָתוֹ הבוגדנית.
הַיֹּפִי הָיָה סוֹד שָׁבִיר וְרָחוֹק,
עֻבְדָּה שֶׁל הַטֶּבַע השדוּד.
הַטֵּרוֹר הָיָה חלֶק מִן הַתַּרְבּוּת
הַטֵּרוֹר הִתְחַיֵּב לְהַפְגָּנַת שָׁווּת.
וְהַיָּדַיִם הִתְרַחֲבוּ לִקְרָאתוֹ
בְּשִּׂנְאָה עצמית
וּבְהֲבָנָה.

הזמן מתנער מן היופי

הזמן מתנער מן היופי ומתערער כמו ביליונר

שהחליט לשלוט בעולם. מיסיונר במסווה ראקציונר.

פונקציונר שמתחזה לאינג'ינר.

הזמן מסרסר באקדח של גנגסטר בהליקופטר

על ראשו כתר ולצדו קופירייטר

מתחקר ומתמכר למחזמר המתנגן

בזמן שהבורים מתרבים ולא מוותרים על זכותם להחרים

להזרים לשליטה רמאים מרירים, מוכי סנוורים ירוקים.

העניים מכתירים עשירים,

 העניים מפוטרים ממפעלים

יושבים בבתים שכורים וצועדים למכולת בדרך חתחתים,

לעתים נהנים משירותים ציבוריים, גולשים על סקטים

מתחרים בתחרויות האבקות. מחוסרי שיניים נותנים עוד פוש לביליונר

שימכור להם סטייקים וחלומות גזעניים על עולם נקי ממקסיקנים.

זירת ההאבקות דחוקת הזדקקות,

בעלות על גדלות בדויה,

התנפלות על רגעי זוהר ואימה.

7.5.2016

שיחה שנייה עם המשורר מאיר ויזלטיר

 

מה ההשפעה של דוסטוייבסקי עליך?

אין השפעה. אני לא כותב רומן.

כמובן, בגלל זה אני שואלת אותך.

ואני עניתי לך כמובן בתשובה מתחמקת. כשמדברים על ההשפעה של דוסטוייבסקי לא מתכוונים בדרך כלל להשפעה ספרותית רגילה. כשניכרת השפעה של משורר על משורר, אתה מתכוון לומר שיש כאן שירים שדומים לשירים של מישהו. אותו הדבר עם סופרים. בורחס אמר על עצמו: אני אפיגון של קפקא, ואפשר להבין את זה אם קוראים את הסיפורים של בורחס. אפשר לטעון שאלמלא קפקא הסיפורים של בורחס, כפי שהם, לא היו קיימים. ההשפעה של דוסטוייבסקי היא יותר השפעה בשאלה, מהי נפש האדם. בעצם, זו השפעה על החשיבה, על החשיבה לגבי נפש האדם ולגבי כל מיני שאלות שקשורות בחברה. האדם והחברה, האדם והעיר, האדם במשפחה. האדם והפשיעה. מוסר ופשיעה. אדם ואלוהים. אלו השפעות של דוסטוייבסקי. הוא השפיע השפעה עצומה לא רק על סופרים, גם על פילוסופים במאה העשרים. זה סוג ההשפעה שלו, כאילו איך לקרוא את האדם. הקריאה בכתביו עשתה רושם עצום על הרבה אנשים, וזו ההשפעה שלו עלי.

קראת אותו הרבה?

כן. רוב שירותי בצבא עבר עלי בחיל אספקה, בסיס מזון 611. ניהלתי בפועל מחסן של מנות קרב. זה היה מחסן עצום מימי הבריטים, שהשאירו בו גם שולחן כתיבה גדול וכיסא עץ משרדי נהדר, מסתובב. רוב הימים לא היה לי מה לעשות. שם ישבתי לשולחן וקראתי בזה אחר זה את כל כתבי דוסטוייבסקי שהצלחתי להשיג.

קראת אותו במקור?

לא, בעברית ובאנגלית. אני לא קורא רוסית. אומרים שמכל הסופרים הרוסים, אותו הכי פחות חשוב לקרוא במקור, כי השפה שלו היא לא מי יודע מה. היא לא כל כך טובה. הוא אינו מקפיד בדיוקי לשון. כך אומרים, אין לי דעה על זה. אומרים טורגנייב הוא אמן השפה והפיסקה, וטולסטוי פחות – ודוסטוייבסקי פחות משניהם.

הוא השפיע עליי לא מעט כשהייתי צעיר מאוד, אני חושב, כשהייתי בסוף שנות העשרה שלי, בן שמונה עשרה, תשע עשרה, גם בתחילת שנות העשרים שלי. אז הוא היה לי סוג של כתבי קודש. לא שהייתה לי עמדה של סגידה. אני בכלל מתקשה לפתח עמדה של סגידה, הערצה, זה לא יושב לי בנוחיות על הנפש. אבל זה היה כאילו מין ספר קודש, במובן הזה שתמיד אתה יכול לפתוח אותו. יש דבר כזה שאנשים, מגידי עתידות בעיני עצמם, פותחים את התנ"ך במקום מקרי שמשיב על השאלה המטרידה אותך, כביכול. אתה שואל, להתחתן או לא להתחתן? פותחים את התנ"ך על פסוק שנותן את התשובה. במובן מסוים דוסטוייבסקי היה דבר כזה. זו כמובן מטאפורה, הרי לא פתחתי וקבעתי דברים, ולכן השיר הזה, "מכתב לדוסטוייבסקי", שהוא די מוקדם, מראה כי בשלב די מוקדם כבר הייתה לי גם בעיה עם זה.

יש לדוסטוייבסקי אמירה מפורסמת, שאם אין אלוהים הכל מותר. זו הבעיה שלו עם הסוציאליזם והרוחות החדשות של סוף המאה התשע עשרה. הוא נעשה ריאקציונר בעל תפיסה דתית. הוא לא קיבל את הכפירה באלוהים. גם טולסטוי לא, כמובן. אבל הוא מבחינה אחרת לגמרי. אצל דוסטוייבסקי התפיסה הזאת הייתה בעלת עומק דתי גדול יותר, מפותל יותר, תהומי יותר. הוא התייחס אל אלוהים כאלוהים הקמאי, ולא אלוהים כמסדיר את צרכי החברה. האמירה ההיא קובעת שהמוסר חייב להתבסס על הדת. ואם אתה כופר בדת, אם אתה אתאיסט, אז אין לך מוסר בעצם. אין לך בסיס למוסר. כי אין לך סמכות-על למוסר. המוסר שלך הוא קפריזי – אם נוח לך אתה לא רוצח, אם נוח לך אתה רוצח.

הרעיון הזה דומה לרוב הרעיונות של סיפורי בשביס זינגר

הם כולם מושפעים מדוסטוייבסקי. לרוב הסופרים במחצית הראשונה של המאה העשרים יש זיקה אליו, יש דוסטוייבסקי ברקע. אשר לקביעה ההיא שלו, בהתחלה זה נראה לי נכון, אבל זה היה בגיל שש עשרה, כשחשבתי/שקלתי להיות דתי. היה לי רעיון כזה, אפילו קניתי לי כיפת אטלס יפה וגדולה, לא הייתי מתהלך בה כל הזמן, אבל כשהייתי יושב לקרוא בתנ"ך או במישנה הייתי שם אותה על הראש, בבית. בבית הספר התיכון

בהשפעת דוסטוייבסקי?

לא. אבל זה התאים. אז קראתי את נחמן מברסלב. זו דתיות אחרת. אם כי לשניהם יש דמיון בשורשים הסלביים. אחר כך התפיסה שלי בקשר למוסר ולדת השתנתה. אם נדבר בשפה פילוסופית יבשה עד היום אני חושב ככה, שהמוסר קשור בדת. אבל רק מבחינה היסטורית. שהמוסר כמו שאנחנו מכירים אותו לא היה יכול לצמוח בלי המונותיאיזם. שיש סמכות אחת עליונה. שהיא קובעת מה מותר ומה אסור. מה שקוראים היום החרדים "יש מנהיג לבירה". הביטוי הזה אומר שאתה לא יכול להסביר את העולם בלי אלוהים, אין הסבר לעולם בלי אלוהים. אתה מסתכל בעולם באמת, מאיפה פתאום יש לך זבוב? הוא כל כך מורכב ומדויק. פה יש רצון , זה לא דבר שהתפתח כמו שדרוין מקשקש, מתוך אבולוציה. אם אתה רואה שעון, ברור שהוא לא צמח על העצים, שמישהו עשה אותו, בן אדם. זו התפיסה ש"יש מנהיג לבירה". מבחינה היסטורית זה נכון העניין הזה עם הדת והמוסר. כי אחרת המוסר הוא סתם כפיה של איזה חמורבי. של איזה מנהיג עם כוח שמכריח אנשים, מעניש.  מי שעושה כך וכך יקבל עונש כזה וכזה. גנבת? כורתים לך את היד, זה מקור אחר למוסר, זה מקור שלא באמת עובד כי הוא לא יוצר מצפון.

גם בנרטיבים של בשביס זינגר, הגיבור תמיד חוזר אל הדת ואל אלוהים, לאחר שטבע בתאוותיו והוא מבין שאם אין חיץ ממשי בינו לבין העולם, כמו לדוגמא הבגדים השחורים והלבנים, שמהווים עבורו חיץ ושמירה אז הוא תמיד יהיה מופקר ליצרים. ואז הוא מוצא גאולה דרך הביבים וחוזר אל אלוהים.

זו תפיסה דוסטוייבסקאית, זה תרגום של דוסטוייבסקי לשפה של בשביס זינגר. מבחינה פילוסופית.

דוסטוייבסקי עבד כל החיים בשבילנו.

זה גם דתי

זה לאו דווקא דתי. זה כמו מישהו שחרש את השדה הזה, ועכשיו הוא כבר לא בתולי. מבחינת החשיבה. עכשיו אתה יכול לעשות כל מיני דברים.

על פי דוסטוייבסקי, מבחינה מוסרית. אין אלוהים אז אני רוצח לפי החשק שלי. ומה עם חיי הנשואים? ומה בנוגע לבגידות?

יש אישה שמוצאת חן בעיניך, למה שלא תעשה הכל כדי לשכב איתה?

ואם היא נשואה?

זה בדיוק מה שאומר דוסטוייבסקי – שאם אין אלוהים שאוסר עליך, אז למה לא? זה המצב. זה רק עניין של צירוף מקרים אנושי. אם אתה פוחד מבעלה אז אתה לא תשכב איתה, כי הוא יבוא להרביץ לך.

מה דעתך על זה?

דעתי מאוד מסובכת, כי אני לא חושב שבגלל קיומו של מוסד הנישואים באמת אסור לאנשים לשכב זה עם זה. אני חושב שהגוף שייך לאדם, הוא וגופו חד הם, היא וגופה, והוא או היא רשאי/רשאית להתחבק ולהתעלס עם גוף אחר, גם אם לא באו בברית הנישואים. נישואים הם מוסד חברתי. יש מקומות שבהם הבגידה במובן המיני היא מילה מאוד חזקה. זה משקף את היחס של אותה תרבות לתופעה. מי שקורא לזה שאישה נשואה שכבה עם מישהו בשם בגידה, הרי הוא אומר שזה דבר נורא לעשות. הרי בגידה נחשבת לדבר שנורא לעשותו. בחברה שלנו רבים יאמרו על בן אדם שגילה איזה סוד ביטחוני קטן שהוא בוגד – גם זה מעיד על גישה מחמירה מאוד למעשה.

מה דעתך על מוסד הנישואים?

זו צורה של ארגון חברתי שהוכיחה את עצמה, במובן זה שעובדה – היא מחזיקה מעמד אלפי שנים ברוב החברות ועוזרת לציבור גדול של אנשים לארגן את חייהם. אנחנו הרי לא חיים על הירח אלא בתוך ציבור, בתוך קהילה, והמוסד הזה הוא גורם רב-עוצמה בקהילה. הוא מסדר, הוא עוזר לה להיות מקום סביר לחיות בו. זה הצד החיובי שלו.

מצד שני נישואים זה דבר שרירותי ואכזרי עד אימה. כי מה זה אומר לרוב האנשים? זה אומר שנערה בת שמונה עשרה או שש עשרה או עשרים ואחת בעצם ניתנת למישהו, בתור מה שפעם היה ממש רכוש, על פי חוק. היום זה לא מקובל ברוב המקומות לחשוב ככה אבל היא שלו, כי יש לו בלעדיות עליה, ובלעדיות זו היא הדדית רק בעירבון מוגבל. לגברים למשל יש כל מיני יציאות קטנות שלנשים לא כל כך יש. יש מוסד הזנות שהוא כמעט כולו נשי. נכון שיש גם זנות של נערים היום, אבל גם זה על פי רוב לגברים. יש מוסד הג'יגולו, אבל זה קיים בקנה מידה מאוד קטן מבחינת ההיקף החברתי, מספר הנשים שנזקקות לכך הוא מאוד קטן, זה אחוז אפסי. בעוד שאחוז הגברים אשר מתישהו במהלך החיים שלהם משתמשים במוסד הזנות, הוא ממש לא קטן. מתישהו בחייהם, כשקשה להם, נגיד שהאישה שלהם בהריון, זו כבר סיבה מצוינת ללכת לזונה.

.

הנישואים פותרים את מצוקת הבדידות.

נישואים זה לא הרעיון היחיד שאפשר להגות כדי לא להיות בודדים. יש אפשרות שאנשים יחיו בקבוצות, שזה יהיה יותר גמיש, יותר פתוח, שזה לא יהיה כל כך נוקשה, שזו אשתו של זה וזו אשתו של ההוא, ואם הם לא מתגרשים אסור לגעת. אם הם מתגרשים המשחק מתחיל מחדש. אבל זה מאוד אכזרי. האכזריות הגדולה היא שפוקדים על אנשים צעירים, בני עשרים בקושי, או פחות מזה: אתם לעולם לא תגעו עוד באדם אחר. אני חושב שזה דבר נורא, זוועת אלוהים, בעיני כל מי שמבין מה זה אומר. מי שמצליחים להפחיד אותו בעניין זה, כמו רוב החרדים, עד כדי כך שבאמת כל החיים שלהם לא הגבר ולא האישה, לא יגעו באצבע קטנה באישה או בגבר אחר. יש אנשים כאלה, והם חיים בינינו, הם לא חיים על הירח. תחשבי על זה, אישה שבגיל שבע עשרה פעם ראשונה נגע בה גבר, ושום איש אחר לא נגע בה, אפילו לא אצבע או לטיפה, לא לחיצת יד. גם בעולם המוסלמי זה מאוד נפוץ.

הנישואים מעניקים מחויבות עמוקה בשביל ליצור בית לילד שזקוק ליציבות.

ילד זקוק ליציבות, וזה לא אומר שילד זקוק למוסד המשפחה.

זה נכון, הרבה טראומות של ילדים נגרמו בעקבות נישואים גרועים.

רוב הנישואים גרועים, בפועל הם גרועים. אבל יש גם נישואים טובים באמת, שכל החיים שלהם היה להם טוב זה עם זה.

מה הסוד שלהם?

אני לא יודע, יכול להיות שהסוד שלהם זה משחק הקוביה, לפעמים יוצא לך כל הזמן שש שש. אני מתכוון לומר שבמקרה יוצא ששני טיפוסים או שתי נפשות שמאוד מתאימים זה לזה גם בטווח הארוך נפגשים להם. שני טיפוסים שהדרישות שלהם מהזולת הן לא קפריזיות. רוב האנשים היחס שלהם כלפי הזולת הוא קפריזי. מין "תבואי ותרקדי לפני עכשיו", כמו שאומר אחשוורוש לוושתי. ואולי היא רוצה מחר ולא עכשיו? רוב האנשים זה ככה, זה היחס שלהם לזולת בכלל.

אתה מתכוון לשתלטנות?

לא, קפריזה. זה לא אותו הדבר. אתה יכול להיות לא שתלטן וקפריזי, בעיית הקפריזה היא – מה שאתה רוצה מהזולת היא הקפריזה הנוכחית שלך.

זה חסך נרקיסיסטי.

ידוע שבני אדם מאוד מתקשים לחיות בחוסר ידיעה. אנשים צריכים את ההרגשה שהם יודעים את ההסבר לדברים, הם לא יכולים להתהלך במחשבה שלחלק גדול מהדברים אין להם הסבר ממש והפסיכולוגיה זה מה שהיא עושה. לכן היא כמו דת. באה הדת ומסבירה לך מה טוב ומה רע.

אבל הפסיכולוגיה גם נותנת כלים לריפוי

לדעתי לדת ולפסיכולוגיה יש דמיון בנושא הריפוי, שלפעמים זה עוזר ולפעמים זה מזיק. זו דעתי והיא התגבשה במשך שנים. גם דת מאוד מועילה לאנשים. היא מאוד עוזרת לשלוות הנפש. למה יש כל מיני תופעות בדת היהודית? יש זמנים שבהם המון אנשים צעירים הולכים למינזרים. זה נראה לנו לא טבעי אבל הדת הנוצרית אומרת שזה טוב ולהרבה אנשים זה פיתרון מסויים וזה עשה להם טוב. מצד שני זה עונש נורא. זה מה שמאפיין דת, שאותם דברים לחלק מהאנשים לחלק מהזמן עושים מאוד טוב ולחלק אחר זה עונש נורא ואיום וחסר הצדקה.

אז מה שנשאר לך זה תמיד רק להציל את הבשר שלך מהחברה? כי הרי לא נוכל לתקן את הפסיכולוגיה ולא את העולם ולא את הדת. מה נשאר לנו בעצם? להציל את הבשר? לברוח?

קודם כל, כל הזמן מתקנים את הפסיכולוגיה את הדת והעולם, התיקון הזה הוא תמיד חלקי ותמיד פגום, אבל כל הזמן אדם מתקן לפי צרכיו באותו. אם ההורים שלו מדכאים אותו אז בגיל חמש עשרה הוא בורח מהבית אם מדכאים אותו יותר מדי ויש לו כוח פנימי הוא יברח מהבית, זה לא אומר.

אתה עוד פעם מדבר על אינדיבידואל ואני מדברת על חברה.

אין חברה, היא פיקציה, מבחינה מסוימת מה שיש באמת זה הגוף שנולד ומת. זה מה שיש בטוח. זה מה שאנחנו יכולים לטעון שישנו, חברה מדינה זה עניין שהוא חצי מומצא, הוא מקבל קיום על ידי כל מיני מוסדות, אבל הוא חצי מומצא. עובדה שהוא יכול להיות נבדל מאוד אחד מהשני. האם בעינייך המדינה נגיד של רוסיה הסטליניסטית דומה לצרפת? לשני הדברים האלה קוראים מדינה.

מדינה עם משטרים שונים

זה שתי מדינות שמקיימות ביניהם יחסים דיפלומטיים, אבל אנחנו קוראים מדינה לשני דברים. ערב הסעודית וארצות הברית הן מדינה. זה אפשרי רק בדברים שהם חצי מדומיינים.

מה אתה חושב על רומנטיקה? זה גם שקר?

רומנטיקה זה היה הפיתרון לתקופה מסוימת. הרומנטיקנים זה המשוררים הרומנטיים. מדובר בקיטס זה סמינריון על קיטס כשהייתי סטודנט בירושלים בשנה א או ב באוניברסיטה באמת היה לי סמינריון על קיטס. של פרופסור אמריקאי שבא לפה לשבתון. יהודי אמריקאי והשיר נכתב בעקבות ויכוח שלי איתו בסמינריון.

זו דעתי על מה שאמרתי שקרנים, זה אני אמרתי שאני לא אוהב רומנטיקנים ואז הבנתי ששיקרתי. זה היה כשהייתי באוניברסיטה והאלוהים שלי היה עזרא פאונד והוא היה אנטי רומנטיקאי. גם את אליוט אהבתי מאוד וגם הוא היה אנטי רומנטיקאי היום אפשר לנתח ולהגיד שיש בהם משהו מן הרומנטיקה אבל באופן כללי ברור שהם אנטי רומנטיקנים, גון דאן, אנדרו מרוול, הרברט, המשוררים המטאפיסיים, זה כינוי שנתנו להם במאה התשע עשרה.

הם היו בעיני אליוט ופאונד האידיאל של שירה אנגלית, הם ולא הרומנטיקנים שבאו אחריהם, הם קילקלו לדעתם, זה לא שאליוט חשב שהם לא משוררים טובים אבל הוא היה בטוח שזה לא נכון, זו לא השירה שאנחנו צריכים.

באיזה משוררים רומנטיים מדובר?

וודסוורת', קולרדיג', ביירון, שלי וקיטס, זה סדר הלידה שלהם. אלה הרומנטיקנים. אם כי יש שגם סופרים את ויליאם בלייק בתור רומנקטיאי, הוא מבשר הרומנטיקה, הוא מין חצי נביא בעיני עצמו והוא לא יכול להיות רומנטיקאי במובן הזה, הוא גם האומן הטואטלי כי הוא היה גם צייר.

אז בעצם מה הפך את קיטס לרומנטיקאי?

לקיטס לדעתי לא הייתה ברירה אחרת. הוא מת נורא צעיר, כשהוא התחיל לכתוב שירה הוא נולד לתוך הרומנטיקה, לא הייתה לו אפשרות אחרת, כי זה הוא נולד בתוך הרגע הרומנטי. זו צורה שנכון לחשוב על משוררים צעירים. כשמשורר צעיר הוא שואל את עצמו מה זה שיר? זה שיר? זה לא שיר? מה זה שיר? אז נגיד הדור הזה של משוררי הפלמ"ח חיים גורי, ט. כרמי, ע.הילל, כשהם שאלו את השאלה הזו התשובה שלה הייתה: שיר זה מה שעושה אלתרמן. הם לא ניסחו את זה ככה אני מנסח את זה בשבילם. אני מסתכל בשירים שהם כתבו ואני רואה שאלה אנשים שבגיל מאוד צעיר הבינו ששיר זה לעשות כמו אלתרמן.

חיים גורי?

בוודאי, בשירה המוקדמת שלו יש אנקדוטה מוכרת שאמרו לאלתרמן הוא הוא גונב ממך בתים ואלתרמן השיב

בתים? שכונות. אוצר המילים הוא אלתרמני והמאמץ לחרוז כמו אלתרמן.

אבל אחר כך זה עבר

זה לא חשוב שזה עבר, זה לא ממש עבר, גורי הוא שבשבת, מכל דור הוא למד. אחר כך הוא ניסה לכתוב כמו עמיחי וכמו זך, אפילו אותי הוא חיקה בשירים מסוימים. הוא לא עומד במקום אחד, בעומק הדברים הוא משורר מאוד לא מקורי והוא בעצם מפתח את הפואטיקה שלו על ידי מבט מסביב. מה הולך?

זה אכזרי לומר את זה על גורי

כן. אבל בעיניי זה ברור. בהתחלה זה התחיל בצורה יותר רצינית. הוא גדל פה בתל אביב. הוא לא הכיר שירה אחרת, הוא הבין שזו שירה. היה לו דחף לכתוב שירים והוא שאל את עצמו מה זה שיר? אז זה היה "כוכבים בחוץ". והוא הבין שזה שירים. זו הייתה התשובה. כי הטמפרמנט היותר ישן של ביאליק וטשרניחובסקי לא התאים יותר. גורי הוא רק משל כאן, כי לכל משורר יש את זה.

כל משורר צעיר שואל את עצמו מה זה שיר. נניח התשובה שלי הייתה כשהייתי צעיר משהו בין פאונד לקמינגס זה שיר. גם אני התחלתי ככה. זו הייתה התשובה הראשונה. אחר כך שיניתי את התשובה שלי די מהר. תוך כמה שנים. צריך לעשות מה שפאונד אומר.

איך אתה יכול להיות מושפע כל כך ממשורר שלא כותב בשפה בשלך?

ואיך אליוט ופאונד עצמם ממי הם הושפעו לדעתך? ממשוררים צרפתיים. הם שללו את השירה הפוסט רומנטית במאה התשע עשרה, הם כולם בראונינג, סווינברן, משורר שבחייו הוא נורא נחשב, היום אף אחד לא קורא אותו. בראונינג היום עוד מתייחסים אליו. לסווינברן אף אחד לא מתייחס. הוא היה משורר מאוד פורה ומאוד מוזיקלי, האנגלית שלו מאוד מוזיקלית.

זה גם מהלך דומה לכתיבה שלך. גם אתה דחית את רוב המשוררים שהשפיעו בתקופה שהתחלת לכתוב, כמו אלתרמן, זך, עמיחי.

זה לא היה מהלך שלי זה היה מהלך דורי.

אתה מתכוון למניפסט של זך?

זך נבדל מעמיחי ומאבידן בזה שהוא כתב מניפסט, והם לא כתבו מניפסט. המשוררים לא כל כך מושפעים ממניפסטים. הקוראים מושפעים ממניפסטים. המשוררים מושפעים משירים ובהתחלה השירים של זך היו חלשים. המציאות יותר מסובכת. בשנת חמישים וחמש יצא הספר של זך "שירים ראשונים" וגם יצא הספר של אבידן "ברזים ערופי שפתיים" הספרים הראשונים שלהם יצאו באותה שנה. תקחי את שניהם ותראי זה ידהים אותך, את תראי שאבידן הוא משורר חדש, הוא כבר עומד בתור משורר וזך שהוא יותר מבוגר ממנו בארבע שנים, הוא לא ברור בכלל. יש שם שירים טובים, לא טובים, חדשים, מיושנים, יותר חדשים. ספר קטן ה"שירים ראשונים" וגם עם שם כזה מתנצל. אני מגיש לכם בינתיים שירים ראשונים, זה שם מתנצל, בעוד ש"ברזים ערופי שפתיים" זה שם עם העזה גדולה מאוד, בזמן ההוא לא היה שם כזה בשירה העברית. איפה היה ספר שירה עם שם כזה? וזה מה שאנחנו ראינו בתור אנשים צעירים, קוראים שירים, לא את המניפסטים של זך שעוד לא נכתבו אז.

יונה וולך הושפעה מאבידן?

היא הושפעה מכולם. בוודאי, היא הושפעה מאבידן באופן שאפשר להראות את זה. לדעתי היא הושפעה מכולם. אפשר להראות שהיא הושפעה מאבידן, שהיא הושפעה ממני, מזך. זה דברים שאפשר להראות.

אבל אבידן באופן מיוחד?

אני לא חושב

היא לא התחברה אליו באופן מיוחד?

בין אהבה ובין השפעה זה שני דברים שונים, זה שמישהו אוהב את מישהו באופן מיוחד זה לא בהכרח שהוא מושפע באופן מיוחד. לפעמים זה ככה ולפעמים לא. למשל יונה מאוד לא אהבה את דליה רביקוביץ' אז את רוצה להגיד לי שהיא לא הושפעה ממנה? בכלל אם תקראי את השירים הראשונים שלה תראי שכן, השפה שהיא בחרה בה יש דמיון מסוים לדליה רביקוביץ'. זה שירים של יונה לא של רביקוביץ. יונה משורר מאוד מקורי מההתחלה. יש משוררים שבהתחלה הם כותבים ממש כמו מישהו. היא לא כזאת.

אבל היא לא סבלה את דליה רביקוביץ' כמשוררת.

אולי היא קינאה בה?

היא הייתה מאוד תחרותית משלב מסויים ואילך. בהתחלה לא היה לה מאוד חשוב שהיא יותר חשובה.

מה דעתך על זה שהיום כל משוררת חדשה מושווית ליונה וולך?

תראי זה אופנה, העניין הזה הוא אופנה, אני מדי פעם קורא כל מיני משפטים כאלה בעיתונים אבל הם אומרים שהיא מושפעת מיונה וולך אפשר להגיד על אותו טקסט שהוא מושפע מדליה רביקוביץ' או ממישהו אחר אבל זה אופנתי לסדר בשורה אחרי יונה וולך, זה נעשה באופנה.

ומה דעתך על כך שכל הזמן מחפשים לה יורשת?

זה אותו דבר, יש אופנה כזאת לסדר את כולם שורה מאחוריה, חלק מהאופנה הזו אם יש שם מישהי שתהיה גבוהה כמוה שתהיה משוררת. זה הכל קשקושים אין ביקורת שירה היום יש רק קשקושים.

 יש נסיונות לכתוב דברים יותר ממשיים, אבל יש הרבה קשקוש. יש המון קשקוש במקום ביקורת שירה בעברית כיום ומה שהוא לא קשקוש זה מעט שהוא לא קשקוש.

זה לא היה ככה גם פעם?

פעם היה דיון, היו כל מיני מבקרים שיכול להיות עליהם כל מיני דעות אבל באותו זמן פעלו סימולטנית קורצוויל וצמח והצעירים כמו דן מירון וזקנים כמו דוב סדן כולם פעלו באותו זמן. היה דיון רציני. היום אין כמעט שום דבר חוץ מקשקושים. כל מיני משוררים מהללים אחד את השני, או שכל מיני אנשים חיוורים לחלוטין.

זה קשור לאינטרנט.

זה עוד לפני. זה תהליכים בספרות. יש אנשים חיוורים שאין להם דבר מעניין להגיד אף פעם, אבל הם כל הזמן כותבים. מבקר שירה צריך שתהיה לו תפיסה על השירה של הזמן והמקום שלו. יש מעט במות שעליהם כותבים על שירה וספרים.

בעצם אתה ואליוט דומים בכך ששניכם ביטלתם את דור השירה הקודם.

זה היה מהלך דורי לא כולם ביטלו אבידן מאוד העריך את אלתרמן כל ימי חייו הוא לא זז משם. אבל זה לא חשוב אפילו זה שהוא העריך את אלתרמן כי השירה שהוא כתב וזה העיקר היה בהרבה מובנים הפירוק של השירה של אלתרמן, למרות שהוא אהב חריזה ומישקל אבידן. יש לו כמויות עצומות של שירה שכתובה בחריזה ומישקל והמקום שבו הוא למד חריזה ומישקל זה האסכולה של שלונסקי ואלתרמן הוא שוקל וחורז בצורה דומה להם.

אבל הוא המציא עוד משהו

הוא המציא המון, בוודאי, אני אומר להיפך, הוא פירק את השירה הזו. אבל אם מצמצמים את זה לסוג החריזה והמישקל הוא השתמש בחריזה ומישקל שלהם.

ואליוט ופאונד זה מה שהם עשו לרומנטיקנים?

הם נורא נשענו על שירה צרפתית ואיטלקית. איטלקית ישנה, דנטה, פאונד העריץ את המשוררים האיטלקיים, את דנטה ואפילו לפני הטרובדורים אבל גם את השירה הצרפתית של המחצית השניה של המאה התשע עשרה. החל מבודלר והלאה. מלרמה, רמבו וורלן. מבחינה של פואטיקה המשוררים הצרפתיים לא חידשו הרבה. אצל רמבו מה שחזק זה התכנים והדימויים, המטאפורה זה מה שחזק זה הפורטה של רמבו, מבחינה פואטית מה הוא בדיוק חידש לעומת בודלר? הבית של רמבו זה הבית של בודלר. זה דומה מאוד. רמבו  התרומה שלו זה בהעזה הדימויית שלו, וגם במובן שבודלר זה לא שהוא דתי אבל הוא מקבל את המושגים של אלוהים ושטן. בעולם שלו המושגים של החטא הם של בולדר ואצל רמבו כבר לא. מבחינה זו הוא מודרניסט יותר.

בוא נחזור לאליוט

המשוררים הצרפתיים אלה המשוררים החשובים של המאה התשע עשרה ולא האנגלים והאמריקאיים

למרות שהם כותבים באנגלית. אנגלית זו השפה שלהם.

זה בזכות ההשכלה שלהם

זה היה דור של משוררים משכילים

למרות שרמבו הוא פרא אדם וגם בודלר, גם ורלן הוא פרחח

בולדר היה די משכיל יש לו כתבים חשובים מאוד על ציור, גם על שירה, גם על ספרות. רמבו הוא פרחח,

ורלן הוא גם משורר פחות חשוב. הוא כותב הרבה סקס בצורה יותר משוחררת. זה החידוש שלו.

הוא גם מאוד מוזיקלי כשקוראים אותו בקול קריינים טובים זה מאוד מוזיקלי, זה נשמע נורא יפה.

אבל בודלר משורר יותר טוב

אין בכלל מה להשוות. ורלן הוא יותר צעיר זה הדור הבא זה לא אותו דור. אין מה להשוות, בולדר הוא משורר ענק, וורלן הוא משורר מצויין. זה לא אותו דבר.

אז בעצם המשכילים האלה שבאו גם ממעמד סוציו אקונומי גבוה ושמרני

אליוט ופאונד זה לא אותו דבר. אליוט בא ממשפחה מבוססת, פאונד היה בחור די עני.

אבל שניהם כותבים שירה אקדמית

זו לא שירה אקדמית השירה המוקדמת של אליוט ופאונד היא אקדמית? לא. שניהם בוגרי אוניברסיטה שזה לא היה דבר מובן מאליו שניהם בוגרי אוניברסיטה שניהם יודעים שפות לשניהם יש כישרון לאותן שפות בעצם, הלטיניות, הרומניות. צרפתית איטלקית ספרדית פאונד תרגם גם מסינית וזה לא שהוא ידע סינית.  שניהם אמריקאיים בני אמריקאיים. הם היגרו אחרי האוניברסיטה. הרי את פאונד פשוט זרקו מהאוניברסיטה שהוא לימד בה, הוא היה עילוי, ברגע שהוא גמר את האוניברסיטה הוא התחיל ללמד בה, זרקו אותו בגלל המוסר, בגלל שהוא החביא אצלו בחורה חסרת בית. הוא נתן לה את המיטה שלו והוא ישן על הרצפה.

אז בעצם הוא המוסרי

סוכנת הבית הלשינה עליו, זו הייתה אוניברסיטה דרומית וזה לא היה מקובל. פיטרו אותו אז הוא נסע לאנגליה. אליוט בכלל לא חשב שהוא מהגר, הוא נסע לאנגליה, הוא התעניין בספרות האנגלית בת הזמן. הוא התעניין בייטס, שמבוגר ממנו בעשרים שנה. בספרות לא בשירה דווקא. בבלומסברי.

הוא נסע ללונדון, הוא רצה לראות מה נעשה בלונדון והוא נשאר שם. הוא יכול היה גם לחזור. הוא התחתן עם אנגליה משוגעת קצת. אליוט בכלל, הטיפוס הזה, הוא היה קצת פריג'ידי בתור גבר.

 

יומן מלחמה, יולי אוגוסט 2014, תל אביב- עזה

היום ילד בן 17 בעזה ביקש שהתקרה תיפול עליו ותהרוג אותו כבר, הוא לא ישן כמה ימים וכבר השתגע מפחד ואז התקרה נפלה עליו והרגה אותו. למחרת נהרג גם אביו. מתו מאה שישים וחמישה אנשים. ואנחנו עדיין מפחדים. נכתב בעיתון שרקטה חיסלה את תשתית החשמל ואין כעת חשמל בעזה. הם בחשכה ומעליהם יש מטוסים ומתוך אדמתם יורים עלינו מטחים. והם פוגעים בכולם, בנו ובעצמם. ואנחנו פוגעים בהם, מפילים פגז על הגג ותוך עשר דקות פצצה מחסלת את הבניין והורגת עשרים בני משפחה ברגע אחד. והם יורים עלינו ימים ולילות. זה לא מבצע. זו מלחמה. ואנחנו כך כבר שישה ימים.

המשורר נאסר רבאח מעזה לא עונה לי הלילה בפייסבוק. הוא מוטל בחשכה, אם יש לו מזל הוא רץ מחדר לחדר ומתפלל לא למות. אין לו מקלט. ומתוך אדמתו יורים עלינו. ומן השמים יורים עליהם. וזו מלחמה מחורבנת והיא חייבת להיפסק!!!

היום ראיון התפרסם בעיתון טיים אאוט עליי כסופרת שכותבת כדי להתגבר על טראומה. ואז נשמעה אזעקה ורצנו אל חדר המדרגות. למרבה הפלא היינו שם לבד. איש מהשכנים לא יצא. אתמול נהרגו בחוף הים ארבעה ילדים ששיחקו כדורגל. היום עוד שלושה. זו ארץ שחורה ורעה.

אני חושבת על סימון וייל. איך מתה משברון לב ומצער. ועל סטפן צוויג שהתאבד ולקח את חייו ואת חיי אשתו על גבול איזו ארץ אירופית שלא היה ממנה חזרה. ועל פאול צלאן שלא הצליח לשרוד את ההישרדות. והידיעה שמלחמות תמיד היו ויהיו. תמיד ישנן. אני פותחת בספר השירה של מחמוד דרוויש "מצב מצור" קנינו את הספר הזה ביפו. בחרתי בו במקום שירי פנחס שדה. דרוויש כותב בזמן מלחמה. ינואר 2002, רמאללה. אני זוכרת איך קנאתי אז בדרוויש. קשה לי להאמין איך קנאתי בו, על  שלא יצא מביתו וכל שנותר לו היה לכתוב שירים. שהיה כלוא בביתו ולא הצליח לעשות דבר אחר מלבד זה. איך המלחמה גרמה לו לא לצאת והותירה אותו בלי יכולת לעשות משהו אחר.

בעזה מתו למעלה ממאתיים אנשים. אי אפשר להסכים למות ילדים. עכשיו אני נזכרת שהייתי באוקראינה, בדרום צרפת, מרסיי סת' ונים, הייתי בג'נובה באיטליה ובפאריז. העברית היא שפה אזוטרית, קדושה, מי שכותב בה נשאר לא מובן לרוב העולם. אני כותבת גם באנגלית ובצרפתית אבל חולמת וחושבת בעברית. העט הזו מאיטליה, היא זיכרון למקום אחר.

שם הקרינו את הסרט:

GUERRA.

  וזו הייתה נבואה להתפוצצות הזו ולכל מה שקורה כאן בקיץ הזה. אחר כך זעמתי על הסרט והתפוצץ לי הרפס בשפתיים ונסעתי לקרוא שירים בפאריז, ארץ הנשיקות, פצועה ומוכת בשורות מודחקות.

זה כנראה לא משנה איפה אתה נמצא ואיפה תהיה. בזמן הזה יש לי הבנה שלכל אחד יש קיום בעל סבל וקושי, בכל מקום בעולם. לכל אדם קשה להתקיים. ההימצאות במקום אחד. ההשתקעות יוצרת משקעים.

אני חושבת שבני האדם קטנים. כל כך קטנים. מספיק להתבונן עליהם פעם אחת ממטוס ולהבין עד כמה הם קטנים וצפופים זה ליד זה וקשה להם לוותר על אדמה. קשה להם לחיות זה לצד זה. ממעוף המטוס זה כמעט מצחיק.

היום הייתה הפגנה בכיכר תאטרון הבימה. מצד אחד צעקו נגד הכיבוש, באמצע עמדה המשטרה, בשטח של שישה מטרים לבנים, במעין שביל לבן, כמו בתוך מופע של שוורים, ממול הניפו דגלי ישראל ושרו עם ישראל חי. ומעל כולם, בצל העץ הגבוה שמעל לכיכר עמדה התקשורת וצילמה הכל. גם בין המפגינים צילמו, כל השטח היה מוצף מצלמות, אפילו זיהיתי את האמן דויד ריב שהביא מצלמה גדולה וחשבתי לעצמי איזה אמן חכם, הנה הוא מכין סרט. כי זה המשל של חיינו. אנו חיים בסרט.

ממול עמדו בריונים ושאגו, הם לא באו לדבר, הם באו לשיר ולהתגרות במי שצעק נגד הכיבוש. כיכר הבימה לא הייתה חצויה, היא הייתה של הצועקים נגד הכיבוש. פתאום עבר איש מזיע, ואמר שהוא בהלם. שבאמצע הריצה זה תקף אותו והוא הופתע מן ההפגנה מאוד. ממול לצועקים נגד הכיבוש שרו עם ישראל חי והמשטרה באמצע, מעל לכולם, אנשי תקשורת אנשי סאונד שהיו מעדיפים להיות בבית עכשיו אבל הם שם, עובדים.

פתאום שני שוטרי חרש, אנשים בבגדים אזרחיים, גררו מישהו הצידה. הוא היה מהצד של הימין, שאלו אותו: מה צעקת? והוא ענה משהו. הם הביאו אותו הצידה והמצלמה שבצל העץ הסתובבה לקראתו. המצלמה זיהתה את המתרחש, הם רוקנו את כיסיו האחוריים ולקחו אותו אל מקום אחר. אמרתי לצלמים צלמו אותו צלמו אותו כי אולי הוא לא יחזור. אולי עכשיו הוא ייעלם לתמיד.

ממול היה שלט FREE PALESTINE, עד שזה יגמר לא יהיה שלום. כל עוד יהיה כיבוש לא יהיה שלום. חייבים לשחרר את עזה.

פתאום איזה בריון, איש שמן מאוד, עם כרס מתנפנפת וחולצה אפורה ורחבה, הגיח מתוך הקהל והתגרה במפגינים, עשה להם בוווו… ממש כך, בוווו….. להפחיד ולהתגרות, ואז אחד רזה ומתוח, עם מצלמת וידאו ביד פרץ אל עבר פניו וצילם אותו מקרוב וסינוור אותו עם המצלמה וגהר מעליו ולא הרפה וכל היצרים התלקחו והשוטרים באמצע מנסים להפריד וכל היצרים התלהטו בהתרגשות. הם נכנסו זה בזה. אז התפרקה ההפגנה לחצי, אלה שהלכו הביתה ואלה שנותרו להתכתש במכות ולצרוח ולהכנס זה בזה.

מרחוק מישהו השמיע את השיר ישראל זה הבית שלי.

חזרתי הביתה ופתחתי את הספר לפני שירד הלילה מאת רנאלדו ארנס. כך הוא כותב על המשורר לסמה לימה: "ניצבתי בפני אדם שהפך את הספרות לחייו, בפני אחד האנשים המשכילים ביותר שפגשתי מימיי, אך היה זה אדם שלא הפך את תרבותו לאמצעי התרברבות, אלא פשוט דבק בה כדי לא למות. תרבותיותו הייתה דבר מה מלא חיוניות שהטיל אלומות אור עליו עצמו, ובה בעת שפה מאורו גם על כל מי שנמצא לידו.

לסמה היה אדם שחונן בסגולה המוזרה להקרין חיוניות יצירתית. תכף אחרי שיחה אתו היית חוזר הביתה ומתיישב אל מכונת הכתיבה, כי לא יכולת להקשיב לגבר ההוא בלי שיאציל עליך מהשראתו. חוכמתו ותום לבו השתלבו זה בזה, והוא התברך ביכולת להעניק משמעות לחיי הזולת." (רנאלדו ארנס מתוך "לפני שירד הלילה" בתרגום רמי סערי עמוד 108).

"דברים כאלה קורים במשטרים פוליטיים נאלחים, רבים מן האנשים נעשים נאלחים גם הם. לא רבים מסוגלים להמלט מאותו רוע מטורף ועוטף כל, המשמיד את כל מי שאינו חובר אליו." (רנאלדו ארנס, לפני שירד הלילה, עמוד 107).

בשביל מה צריך שקט אם כולם שונאים אותנו מסביב? ישראל היא מדינה שנואה. אני חיה במדינה שנואה. זו ארץ רעה. כדאי שאלך מכאן.

הימים אינם רגילים. כל הארץ שקעה במתח ודיכאון. אי אפשר לנשום מרוב מלחמה. לא ידעתי שאחיה בתקופה פאשיסטית. כל מי שמדבר נגד המלחמה נחשב לבוגד. הצבא הרג למעלה מחמש מאות עזתים. יותר מעשרים חיילים ישראליים נהרגו.

אסור לדבר נגד המלחמה. המילה שלום איבדה משמעות. המילה שלום היא מילה מגונה. עכשיו זה זמן הנקמה, היצרים, השמש לוהטת, חיילים נהרגים במנהרות מתחת לאדמה, אם רק היו משקיעים בבני אדם כפי שמשקיעים בהריגתם.

נדמה שאין ברירה אלא לצאת למלחמה ואז נשאלת השאלה אם זו האמת, אם זו לא שטיפת מוח. לקפיטליזם אין ערך לחיי אדם, יש לו ערך לכסף ונשק מייצר הרבה כסף. עכשיו תעשיית המוות שוקקת חיים.

מלחמה היא זמן הקורבנות. חמש מאות ומעלה בצד הפלסטיני ועשרים ושישה בצד הישראלי. זה זמן עצוב.

ישראל פצעה בעזה פציעה עמוקה מפני שהחמס חפר מנהרות באדמה לפלוש אל ישראל ולפגוע ולרצוח את יושביה. זו הייתה הכרזת המלחמה: רצח שלושת הנערים ואז יהודי שרצח נער ערבי וכך החל חג הקורבנות בקיץ 2014.

איזו ארץ שחורה ומסכנה, בכל קיץ מאיימת איזו שכנה להרגה, ובכל קיץ מעלים קורבנות אדם, במלחמה על טריטוריה כמו חתולי רחוב מפותחים מדי. אני מחכה לאוגוסט, באוגוסט תמיד מתעייפים.

בינתיים אירופה מסתכלת עלינו מבעד למסכים ולתמונות, אנחנו מבודדים כאן וכל העולם צופה, כולם מצלמים. אירופה מסתכלת. איזה מדכא זה להיות במלחמה אני חייבת לשים לב לעיניים של הילדה, לבדוק שאינה מבוהלת מדי, להוציא לה דרכון ולנסוע מכאן לא יהיה רעיון גרוע, אני חוששת מהתור במשרד הפנים, ואין לי כסף לקנות כרטיס טיסה, אני חייבת לנסוע מכאן, להוציא מפה את הילדה שלי.

הפשיזם משתלט: אסור לדבר, אסור לומר מילים בעד השלום אלא רק לתמוך בחיילים שממש ברגע זה נתקלים בחמסניקים במנהרות וכבר נהרגו עשרים וחמישה מחטיבת גולני. מי שמתנגד לזה מפחד שיאבדו את חייהם, בסך הכל חיילים כלומר ילדים, בני עשרים, יפי תואר בשיא חייהם ובשיא רצונם לעשות אהבה. הם מחפשים טילים במנהרות מתחת לעזה ומעליה ודרך הים. זה מצור. מצב מלחמה.

אין מה לעשות אלא להיות לבד. במלחמה את יותר לבד. אורחים אינם באים. באמריקה אסרו על אזרחים לבוא אל ישראל. אין באים ויש יוצאים אבל לא מעזה כי היא במצור ובמנהרות פוסעים חיילים מתחת לאדמה. הם רצים מתחת לאדמת עזה.

ועכשיו אחרי מגעים אינטנסיביים חמס מסכים להפסקת אש וכבר לא מתעקש על פתיחת מעבר רפיח ושחרור אסירי שליט. צעיר נורה בטרמפיאדה בשומרון. מצבו קשה.

האם זה בגלל המדיניות שיש בישראל בחמש עשרה השנים האחרונות?

מאז שנרצח רבין ובנימין נתניהו עלה לשלטון, מאז מת כל רעיון השלום ומן הפלסטינים לקחו עוד ועוד אדמות ולא נתנו עוד תקווה, אלא רק מלחמה. לא כיבדו את הסכמי אוסלו שהיו אור בקצה המנהרה. כל מה שיצר רבין, ירד לטמיון.

ואחר כך שרון יצר את ההתנתקות ופינה את השטח לחפירת מנהרות.

נחטף חייל. דממה. דיכאון. עצב. פחד. חרדה. כל אלה המאפיינים של מצבי כרגע. דיכאון. עצב. פחד. חרדה. רצון לגדול במקום אחר. מצב של מלחמה. העיר שקטה וחשוכה. אין טיסות יוצאות ואין נכנסות. מעל הראש מרחפים מטוסים. רק קולות המטוסים והפחד שמחלחל אל תוך הראש כל הזמן ועייפות. מזל שיש לי את העט הזו ואת המחברת, אני יכולה לדבר כאן את הפחד, לצעוק לתוך המחברת ולדבר בה את התחושות הקשות.

אני חייבת אמונה חדשה. למצוא תקווה ותמימות. קשה להירדם עכשיו. כל כך הרבה מתים בימים האחרונים. אני קוראת שוב את "לפני שירד הלילה" מאת רנאלדו ארנס שברח מקובה ומפידל קאסטרו רק בשביל למות מאיידס בניו יורק. הוא כתב הרבה ספרים שיצאו לאור בצרפת ובארצות הברית, הספרים שלו תורגמו וזו הייתה סיבה נוספת למשטר להכניס אותו לכלא כסכנה למתנגדי המשטר. הסיבה השניה הייתה היותו הומוסקסואל. כל כך הרבה דיקטטורים יש והיו בעולם. כעת רוע חדש נחשף. כעת כולם מכורים למסכים ומתבוננים ברוע מתפרץ ובאנטישמיות החוזרת לרחובות אירופה. זו תקופה רעה. האלימות נמצאת בכל מקום ואני חולמת על מקום אחר שאוכל לגדל בו ילדה, בלי פחד מאזעקות וטילים.

במלחמה השאלה: "למה", היא לא רלבנטית. זו השאלה שאין עליה תשובה. אסור לשאול למה.

כל עוד פוליטיקאים מנהלים את העולם יהיו מתים חפים משפע. בעיקר אם הם טרוריסטים שלא רואים את חיי האדם כראויים לחיות אותם, עבורם אין ערך לחיי אדם, רק למטרותיהם יש ערך, לטרוריסטים האלה אין ערך לחיים, רק למוות.

הם רוצים להרוג את כולם ולכבוש את ארץ ישראל. זו מלחמת ג'יהאד, מלחמת טריטוריה. ישראל הרגה מאות אנשים שלא קיבלו הגנה משליטיה. שהפקירו אותם לפצצות.

בימים כאלה אין מה לעשות מלבד לכתוב. הכתיבה היא המוצא היחיד. העולם שטוף במראות זוועה. כולם צופים בנו, בסרט המלחמה הקיצי, זו תקופה של ריאליטי וזה סרט אמיתי ומזעזע. העולם השתגע לגמרי, בארצות הברית יש משפחה שמצלמת את חייה ומתעשרת מזה. ריאליטי. זה סרט אמיתי, ואנחנו השחקנים. כולם צופים ולוקחים צד, רבים שונאים את ישראל ויש כמה שמבינים שבעזה המסכנים העזתים הם גם קורבנות של הטרור וישראל אולי משחררת אותם מהם, אבל כובשת את עזה שוב.

קשה להירדם הלילה. הגוף מורעל מניקוטין וקפה. איזו שטות. הייתי אצל חבר והוא היה עם אהובתו הצעירה. מישהו שהיה מאוהב בי ועכשיו הוא שמח לנקום בי בהתנהגות גסה על שלא השבתי לו אהבה.

העיר שקטה כפי שלא שמעתי אותה מעולם. התקלחתי והמים ניקו את היום הזה מעליי. בדרך למקלחת חשבתי שכדאי שאתרגם את ספרי "רוחות פרצים" לאנגלית. שאוציא אותו לאור בארצות הברית, זה מה שאעשה, אנסה לפרוץ את גבולות השפה, איש לא ידאג לזה מלבדי.

בזמן מלחמה אי אפשר לחשוב על משהו אחר. המוזות חייבות לדבר ולזעוק את זעקת העם היהודי והפלשתיני. אסור לשתוק, האמת חייבת להתגלות. אנחנו לא חיים כאן לבד ועזה כבר חולה מרוב מצור.

בעזה יש מנהרות שחורות של רוצחים וישראל וחמס הורגים אלפי אנשים, הרבה ילדים נשארו יתומים,

הרבה ילדים נשארו לבד בין רוצחים, אולי הם יגויסו לחמס ולא תפסיק כאן המלחמה לעולם. אסור להניח לשנאה הזאת להתקיים.

הילדות כעת מכרסמות תפוח קר וירוק בחדר הצונן. במקומות אחרים ישנים במקלטים. צריך להיזהר לא לפגוע, לחוש את הזולת באופן בלתי מכאיב. עכשיו הפחד שולט כאן. עכשיו אני מבינה את זמן המלחמה.

סבי עלה ארצה ב- 1948 הוא היה ילד יתום שברח מהנאצים בפולין וגלה לסיביר, לכן התפתחה אצלו אובססיה עמוקה לאוכל. הוא היה רעב מאוד בילדותו וראה את אמו מנסה לגדל לבדה ארבעה ילדים. היא דיברה אליהם ביידיש.

עכשיו בעזה נופלים על הרצפה כמו יהודים בגטו וורשה, היהודים מוכים באשקלון ואשדוד בבאר שבע. עכשיו מכרסמים הילדים תפוח קר בחדר הצונן. בדרום נמצאים במקלטים. כמה מקלטים יש בארץ הזו? כמעט כמספר הבתים.

אי אפשר לשחרר את עזה במלחמה. אי האמון לא בונה שלום. כל עוד יש מלחמה אין סיכוי שצד אחד יבטח בשני. עשרות קורבנות רצים ברחובות. בתופת הדרומית, בין מצריים לישראל יש רצועת עזה, משם יורים עלינו טילים ויש גברים שלא מאמינים למה שאומרים הגברים האחרים וכל הנשים נחשבות לאימהות נאיביות. רק מי שלא מאמין באויב רשאי לנהל את המציאות ולהשליט על כולם פחד. כולם כבר משוגעים כאן.

שני מיליון איש חיים בכלא של כיבוש וטרור. 2 מיליון אנשים חיים בפחד מוות. מותם עדיף על חייהם. שני מיליון איש. עשרים ושניים ילדים מתו בשלושת הימים האחרונים ועוד שישים ושלושה גברים ונשים.

קשה להירדם הלילה בידיעה שכך נקבעה גם המלחמה הבאה. הייאוש שולט כאן והפחד. ושני מליון איש ועשרות ערים ואזעקות ופחדים ואין ברקים ואין רעמים, רק פצצות.

אם אדם יבוא לכאן במטוס, אולי יפגוש טיל באוויר. לא מלאך ולא כוכב.

אולי זה ירגש אותו לנחות בארץ הפחד, להיות חלק מתעשיית המתחים.

אדם זקוק לאהבה כמו אוכל ומים. אדם ימצא אהבה כמו אוכל ומים. דבר לא ירחיק אותו מן האהבה. גם אם לא תהיה זו אהבה, ימשיך לבקש בה.

בארץ יש עכשיו חסימה מסחרית, אם מישהו רוצה להיות מתורגם לאנגלית ולהיות מופץ בחו"ל, עליו להיות רב מכר קודם לכן. אז אם הוא כותב ספרות איכותית אין לו סיכוי להישמע מעבר לים. אלא אם כן יש לו מזל והוא פוגש איש יקר כמו מישל אקהרד אליעל שמוסר את נפשו על העברית ומתרגם את שיריו לצרפתית ותוך שנה מוציא ספר שירה לאור. וכעבור שנה עוד אחד. לכן נסעתי בעולם שוב ושוב במשך השנה.

היה לי מזל שמישל תרגם את שיריי לצרפתית. היה לי מזל גדול שיצא לי ספר בצרפת לפני שפרצה האנטישמיות הזו והמלחמה והחושך והפחד וחיילים מתים במנהרות מתחת לאדמה.

אני שואלת את עצמי למה לא גילו את זה קודם. לפני שנה הייתי בצרפת ודיברנו על ההתנחלויות שהן מחסום לשלום. כל השנה הממשלה התעסקה בהתנחלויות בשומרון ובחברון במשך שנים חפרו מנהרות בעזה, שם חיילים נהרגים עכשיו, אבל הממשלה התעלמה מהן.

למה לא התייחסו לזה קודם?

אני זוכרת שעקירת מתנחלי גוש קטיף נראתה לי כואבת כעקירת שן בלי הרדמה, שנראה שזה היה נורא מלהכיל, נראה כמו דבר לא נכון, אסון שבא על ישראל. מנהרות מתחת לאדמה.

אני לא יכולה שלא לחשוב שאם הייתי בארץ אחרת אולי היה לי מקום לפרוח ולגדול.

אני רוצה לצאת מכאן.

איזה שקט עכשיו, לילה, השעה שתיים או שלוש ואני עצובה ומתוחה מאוד. זהו. החלטתי. אתרגם את רוחות פרצים לאנגלית ואשלח להוצאה בארצות הברית, אני חייבת להרחיב את המעוף. אני חייבת לגדול ולפרוח ולצמוח.

קמתי מיד מן המיטה והתחלתי במלאכת התרגום. אני עייפה. חייבת ללכת לישון. עוד מעט אלך לישון. בינתיים אני שותה מים ומנקה את הרעל מן הגוף. אפסיק לעשן. כן. זה בטוח.

השמים נסגרו לטיסות. כרטיס טיסה מניו יורק לישראל עולה 6,000 דולר. יש אנשים שיש להם יכולת לשלם את זה. העניים נתקעו בשדה התעופה.

יש רגעים שבהם אני מבינה את קטנותי. אלה רגעים מצחיקים. הרגעים שאני מבינה שאני בעצם יצור שעושה טעויות בגלל השאיפה שלי לשלמות אני מבינה את זה. בגלל שיש רגעים שהם מביכים ורחוקים משלמות. רגעים מצחיקים שבהם אני צוחקת על עצמי וככל שאני צוחקת אני משתחררת מהשאיפה לשלמות. השאיפה המיותרת לשלמות. שאולי היא חיונית להמשך החיים. ההומור הוא נעלה.

מה שנדמה כאמור להיות אושר מתגלה כחולשה, החיים תמיד נמצאים מעבר לדמיון. כל מה שאדמיין לא יחזה את העתיד.

לפני חודש הייתי בפאריז ועכשיו יש שם הפגנות נגד ישראל ברחובות. לפני שנה הייתי בדרום צרפת וקראתי שירה. היה שקט. הייתה תקווה. אבל אנחנו קורבנות של השלטונות. של הפוליטיקה. של סוחרי הנשק והתקשורת.

התקשורת מכתיבה לכל העולם את מי לשנוא ואת מי לאהוב. זו קרציה שניזונה מדם המציאות. והאנשים ניזונים ממנה כדי להבין ולראות את המציאות אבל היא מלאת זדוניות וכוונות לא טהורות ואינטרסים ואמונות.

נפוליון אף פעם לא קרא עיתונים בצרפתית כי הוא ידע שתמיד כותבים בהם מה שהוא רוצה להשמיע. כך הוא כתב למלך בריטניה. יש שליטים פסיכופטים בעולם שממנים את המלחמות ואת התקשורת, הם מממנים את שני הצדדים הלוחמים. לאנשים הפשוטים אין קשר אליהם אבל הם הנפגעים.

גם אלה שניזונים מהתקשורת נפגעים מהתמונות המזוויעות.

"בן התרבות המערבית מציב בראש סדר העדיפויות שלו את המשאלה להיות ייחודי. רק לאחר שהשיג מטרה נעלה זו הוא מתפנה לעשות מעשים טובים." (להרבות טוב בעולם, אסתר פלד, עמוד 160).

אנחנו עושים אהבה בזמן מלחמה. זה גורם לי לנקיפות מצפון. מעל ראשינו המטוסים לא מפסיקים להרעיש ואני חושבת על הטייס שהיה רוצה בוודאי גם הוא לעשות אהבה עכשיו, להיות בתוך אישה.

אנחנו עושים אהבה במלחמה. זו אורגזמה בתקופת טראומה.

עצוב לי על המשוררים בעזה. נאסר ראבח הוא מהמשוררים הגדולים שפגשתי בחיי. יש לו לב ענק וסגנון ומוזיקה נפלאה. ועכשיו הוא כבר שבועיים תחת הפגזות ואין לו בית והוא בורח עם כל משפחתו, שלושה זקנים חולים, חמישה ילדים ואישה. כולם כבר בטח משוגעים לגמרי, אם הם הצליחו לשרוד את כל ההפגזות. אם הגוף לא נחבל, הנפש ודאי כבר חבולה.

נאסר הוא הוכחה עבורי שיש אנשי שלום בעזה ששואפים לשוב אל הזמנים שבהם ישראלים ועזתים היו חופשיים לבקר זה את זה. לחיות בשלום.

איך המצב הדרדר כל כך? איך השתלטה רשעות הטרור. 1000 איש נהרגו בהפגזות בעזה. כואב לי עליהם ועל אובדן האפשרות לכבד אותם ולנסות לחיות יחד. לעזור להם לחיות בשלום עם עצמם ואיתנו.

אני אוהבת את הלב שנגלה לי בשירה של נאסר, לב האהבה הרחבה. הרגשות העצמתיים והמוזיקה. כמה חבל על החיים ועל אובדן היכולת להשלים.

בדידות החכמים

זה שמדבר לא יודע

זה שיודע לא מדבר

הוא חוסם פתחיו

סוגר דלתותיו

מקהה חודו

מרכך זהרו

שומר על מסתורין

מתאחד עם אבקו

אין הוא מבקש כבוד

וללא מאמץ

הוא מוקף בו

בעיניי

כזה

הוא

איש

הטאו

רנאלדו ארנס נשלח לכלא בגלל שהיה משורר הומוסקסואל בזמן המהפכה בקובה. הוא היה בן של איכרים ובגלל זה הצטרף בתחילה למהפכה ואחר כך נטש אותה לטובת חיי כתיבה והתנגדות למהפכה. הוא הצליח לברוח מקובה בזכות זה שהודה בכך שהוא הומוסקסואל. הם שמחו להפטר ממנו. היו להם מחנות ריכוז להומואים. בזמן שבקובה במקביל למהפכה המדינית חלה גם מהפכה מינית. אחר כך הוא מת מאיידס בניו יורק בגיל ארבעים ושבע.

השעה כעת שבע וחמישה והאוויר שוקל טון כי עפים בו טילים. זוהי מלחמה. עד שלא יהיה רע זה לא יגמר. יש לנו מלחמה עם רוצחים. האווירה כבדה. חייבים לצחוק עכשיו. שלי מתגרדת כי היא חולה ויש מלחמה. שלי מתגרדת. היא חולה. זהו זמן מלחמה ויש לי מחברת ועט. זה כל מה שיש לי בתיק.

רנאלדו ארנס כתב כל הזמן. לא הייתה לו ברירה. הוא היה רדוף בגלל היותו משורר והומוסקסואל, שני דברים אסורים בזמן המהפכה של פידל קאסטרו בקובה.  זהו זמן מלחמה והאוויר שוקל טון. עפים בו טילים. יום ולילה.

שלי הלכה לראות את כוכב הקופים בתלת מימד.

איך נוצרו הקופים?

הם השתחררו מכל המכלאות.

אני כותבת סרט:

אישה נוחתת בשדה התעופה שארל דה גול עם המשורר התוניסאי אחמד וואלד. הם רצים יחד בין הרכבות, עולים אל רחוב מונמרטר ומגלים שמי תכלת בהירה, חבורת סינים חוצה את הכביש, הם יושבים בבית קפה, היא פוגשת איש נדל"ן שאומר לה שבית המלון שלה נמצא בקצה השני של העיר והיא לוקחת את המזוודה הכחולה שלה והוא אומר לה שהיא משוגעת, ועוד על עקבים. היא לוקחת את המזוודה הכחולה וחוצה את פאריז. היא פוסעת אל נהר הסיין, צועדת ברחוב כמו איש אציל עם מקל, לאט לאט נעים גלגלי המזוודה הכחולה, והיא אוחזת בה בעדינות ולובשת מקטורן מקטיפה. על העקבים הגבוהים היא מאוד מרשימה והם אפילו נוחים מאוד.

המצלמה מצלמת את כל פאריז. המצלמה מתפעלת מאוד מן הרחובות ומן העושר והגודל. המצלמה אוהבת את מה שהיא רואה. היא מתבוננת בנשים היפות. בעיקר בנשים היפות שפוסעות בפאריז. היא נעצרת בבית מלון וולטר שעל גדות הסיין. שם יש עובדת דלפק נדיבה במיוחד שמסמנת לה במפה היכן מלון התחנה הירוקה וזה רחוק, אחרי סנט ג'רמיין, צריך להגיע אל מונפרנס, צריך להמשיך ללכת, זה ליד רחוב דידו, בצד הדרומי של העיר, בזכות השאלה הזו גם פקידת הקבלה מגלה היכן הרחוב הזה.

האישה מסרבת לתפוס מטרו, אין להם מושג מה זה. או איפה זה. והיא נחושה בדעתה לא לרדת שוב אל מתחת לאדמה אלא ללכת ברגל אל בית מלון התחנה הירוקה והדרך מפותלת ואינסופית ובו זמנית כל הזמן ישרה. היא מגיעה אל rue דה רן. שם היא הולכת זמן רב ומחסלת בו זמנית בגט. היא מכושפת. חולפת ברחוב עם בגט מתכרסם והפנוט שמוביל אותה לא להתייאש מלהמשיך ללכת.

כעבור חמש שעות היא כבר דוחפת את המזוודה בקושי, מטה אותה בשתי ידיים קדימה ודוחפת מאחורה. השיער שלה סתור, המקטורן כבר לא עליה, היא עייפה עד אפיסת כוחות ופוגשת שני גברים שמראים לה במפת שבטלפון של אחד מהם היכן שהרחוב. הם מפעלים לשמוע שהיא הלכה ממונמרטר אל קצה מונפרנס. הנעליים שלהם יפות. הם מסתכלים על נעליה ומשתוממים איך עשתה את זה על עקבים כאלה גבוהים. משתנה לגמרי ומגיעה לבית מלון עלוב יושבת על הרצפה ומתקשרת בטלפון וצועקת לתוך השפופרת שנמאסו עליה החלומות שלה. "נמאס לי מהחלומות שלי."

בדרך אל בית המלון היא פוגשת אנשים נפלאים, יפים ואדיבים, כולם עוזרים לה להגיע לבית מלון התחנה הירוקה שבדרום העיר, יחד עם המהגרים ממרוקו.

זה היה איזור כפרי בתוך פאריז, שכונה דרומית. שש תחנות מרחוב רו דה רן. בית מלון ישן ומכוער למדיי מבפנים ודי מרשים מבחוץ. צר ובפינת הרחוב , ליד רחוב דידו. הכל בגלל החדר המכוער. אבל הייתה בו אמבטיה והיא שכבה בה לפעמים ושקעה במים. היא הייתה באפיסת כוחות אחרי שהלכה בכל פאריז. היא הייתה ממש מותשת, אבל למחרת כשקמה בבוקר הצליחה ללכת ברחובות בלי פחד וידעה את הדרך במדוייק אל שוק הספרים שליד כנסיית סנט סול פיס. ממש מתחת לכנסייה האדירה בגודלה, המה יריד הספרים מתחת לסככות לאוהלים לבנים. היא הלכה להשקת הספר שלה. לבושה בשמלה שחורה עם גלימה בצבע טורקיז.

*

צריך ליצור מזה הומור, לצחוק על כל מה שאפשר, כי רוצים למרר את חיינו, כי רוצים להרגנו. צריך למצוא את סוד הפסקת הרדיפות את סוד היהודי שמצליח להפסיק את עברו וליצור עתיד אחר. צריך לשבור את מעגל הכאב היהודי, מעגל הרדיפות, מעגל הרצון לפגוע בו, בתוך המלחמה חייבים לצחוק.

י' אמר לי שהטיל היה קרוב.

צריך להירגע בתוך זה. לא לפחד בתוך זה. להפסיק לפחד ולנשום ולנשום. מה נעשה עם הידיעה שכל כך הרבה ילדים מתו?

חובה לצחוק עכשיו. אני לוגמת תה. מוזר. מצב מוזר. זו העט מצרפת. זו המחברת מאיטליה. סימן שהייתי שם וחזרתי.

מילים מגוחכות/ אבסורדיות:

פשעי מלחמה – האין מלחמה היא פשע מעצם היותה?

הפסקת אש

הפוגה

המלחמה היא פשע. וכל מי שהורג הוא פושע. לשפוט אחר כך פשעי מלחמה? המלחמה היא פשע. הרג בני אדם הוא פשע. המלחמה היא רצח. אין בה חוקים ולכן היא פשע. ואין פשעי מלחמה כי היא היא הפשע.

 

אנחנו מוקפים משוגעים. סבא שלי נולד בפולין וברח לערבות סיביר וכך ניצל מן הנאצים. כבר חודש שיש מלחמה. אנחנו יהודים, בשם השם אלוהינו אלוהי ישראל, אבל גם בשם האדם שלא מבין

שאלוהים לא מתעניין במלחמות, רק זה שבספרים יוצר מלחמות, אבל זה שנושמים, הוא יוצר היופי

בורא הציפורים, אלוהים שאנו נושמים וחיים בו כדגים, בזמן מלחמה, נעלם מרוב בושה.

היום התקשר אליי המשורר נאסר ראבח מעזה.

"אני חושב שהמלחמה נגמרה," הוא אמר בקול רועד.

"זה כל כך טוב לשמוע ממך נאסר, איך אני יכולה לעזור לך?" שאלתי. "יש אנשים שמתעניינים בשירים שלך. כל מיני דברים מתרחשים."

"אני חייב לנוח עכשיו, הבן שלי חולה. הוא אמר בקול חלש ופגוע. אין לנו חשמל. ויש לי בעיות עם הבית. הגג שלו הרוס."

"איך אני יכולה לעזור לך נאסר?"

"את חברה טובה. אני חייב לנוח. אני חושב שהבן שלי חולה."

בשמונה בערב תרגלתי יוגה עם תחושה כבדה בחזה, מוצפת עצבות קשה, לא הצלחתי לנשום. בתחילת התרגול הקדשתי אותו לבנו והתפללתי למען בריאות בנו ובסוף התרגול הבנתי שהשירים של נאסר הם גם כנפיים שיכולות לעוף לפה ולחצות את הגבולות. הן יכולות לעוף מחוץ לעזה ולפתוח את המצור ולהניח  לנשום ושלילדים תהיה ילדות פשוטה וטהורה. זה מה שהכי חשוב בחיים. טוהר ופשטות.

כתבתי לו הודעת אס אם אס. בינתיים הוא לא עונה כי אין לו חשמל להטעין את הבטרייה של הטלפון. אני שמחה שהתקשר אליי לבשר שהמלחמה נגמרה. שלחתי את שיריו לעורך שלי בצרפת. שלחתי את שיריו לאיטליה. לכל מקום שיוכל לתת לו תקווה.  אני פונה אל אנשים שינסו לתת לו תקווה. שיכתבו לו מילה טובה. אור קטן של חברות כהבטחה לעתיד טוב יותר.

אין ספק שהאדם נהפך לאלים יותר, כאן במזרח התיכון, האלימות גואה. מה מקור פרצי האגרסיות הללו? מהיכן ולמה ולאן פניהם מועדות?

הכי מפחידים הם האנשים שלא אכפת להם על מות הילדים בעזה. הם לא מבינים שרוע הלב הזה יפגע בהם יום אחד. בעצם הוא כבר פוגע. ההשתקה של רגשי המצפון. המלחמה הזו חיסלה את התמימות. אין חוכמה בשלטונות. אין חוכמה.

היום ט' באב, ואני אוהבת אהבת אמת את הטאו שבחוץ: השמש והבוקר והפרחים. חיים בכנות, חיים של טוהר ופשטות.  כולם כל כך דואגים. אני קוראת בספר הטאו ושם מסתתרת כל החכמה. קיבלתי היום פרחים וזו הייתה הרגשה של האהבה האמיתית לפרחים. מרקו סרביה הביא לי היום פרחים סגולים כהים וסגולים בהירים. זה ליד זה וגם צהובים.

מתינות

עם בני אדם

כמו בעבודת האדמה

אין טוב

ממתינות

במתינות

הכל קורה במהירות

המתון מקדם בגבורה

גם את הצרה

וממתין הוא

שגם היא תעבור

איש

טאו

שורש

עמוק

גזע

איתן

אנשים שבירים

אנשים כל כך שבירים. החיים האלה נוראים ואלה הימים הנוראים. בהאיטי נסחפו ילדים בסערה אל הים, מתו בזרועות הוריהם. בירושלים נורו איש ואישה ואחר כך חגגו את רציחתם. בארצות הברית הזריקו הורים הרואין ומתו בזרועות ילדם. הלב נשבר כמה שהחיים האלה נוראים ואלה הימים הנוראים.

איבדתי היום זוג נעליים חדשות ברחוב. זה הרס לי את מצב הרוח. תמיד אפשר לחשוב על פרופורציות.

הזמן כעת הוא זמן תשובה. התבוננות על הערכים השחוקים ותיקונם. הרמתם. העלאתם.

בני אדם טועים תמיד. פושעים כלפי עצמם וזולתם. גונבים ובוגדים, נופלים על חרבות לשונם. יום כיפור נועד לתיקון. לשוב אל הרוח, להתנתק מן החומר. לקבל פרופורציה נכונה על החיים. להעריך אותם במידה הנכונה.

החיים הם מסע אל המידה הטובה. הבריאות והאושר תלויים במידות טובות. מאוזנות. באמת וביושר.

כל עוד אדם משקר וגונב, הקארמה מאיימת על חייו. אדם לא יכול לרדוף בצע ולחיות בשלווה. אדם לא יכול לגנוב ולחיות בשלום. ההפרזה מאיימת על שלוותו.

צניעות היא מנגנון הגנה חיוני והכרחי. יש לשוב אל הרוח ולא להניח רק לחומר לשמח את הלב, כי החומר מתכלה והרוח נצחית. החומר מתכלה והרוח מעליו מרחפת. זה הזמן לשוב אל הרוח ולהניח לה להציל את הנפש מן החומרים. לנקותה מרעל השקר והתאווה. להשיב את הנפש אל  תמימותה. ללמד אותה את המילים הטובות. להשמיע לה שירים. לשמח את הלב במוזיקה ולסלוח על המרחק שנוצר בינינו לבין עצמנו. על ההתמכרות להרס העצמי. לתקן ולנקות את הלב. למחול ולחמול . להוולד מחדש אל שנה חדשה. להאזין לשקט המתקרב ולנשום עמוק.

ג.ד.ל

את הגדולה הועידה הפטריארכיה לגברים. לעצמם. זין גדול נחשב לטוב. אישה גדולה? נחשבת ללא יפה. הגודל המיועד לנשים בעיני הפטריארך הוא פטיט, פחות בד, יותר זול למעצב, פחות אוכל, פחות משקל לסחוב. אפשר להניף את הגוף ולהצמידו לקיר ולחדור אליו. אפשר לחוש גדולים. נשים גדולות אינן מיועדות לגדולה, על אף גדולתו, הגודל הגדול אינו נחשב כמחמיא לנשים. נשים גדולות נחשבות למאיימות, גסות, רולות.

האם מישהו פגש פעם מישהו שכינו אותו רולה?

רולה זה שם גנאי לנשים גדולות. נשים גדולות אינן נחשבות ליפות. אבל הנתיבים החדשים נסללים אל עבר החופש. יש נשים שאין להן פוביה מנשים גדולות. נשים מתאגדות ומתחזקות.

 

"היא ניסתה למזער את עצמה/ זה לא עזר לה/ שום כישוף לא עזר לה/ שום לחש לא עזר לה/ היא יצאה הכי גדולה".

רחל חלפי

ב' בתשרי

יום טוב. תפילה וים. שמים ומים. חופש ובית כנסת. זה היום שבו נולדתי, לפני ארבעים שנים. הזמן עובר מהר בחללית הזאת.

מגובה השנים ניתן להבין שדבר בחיים האלה אינו מובן מאליו. דבר לא ידוע, לכל אחד יש משמעות. .

אני תמיד חולמת על מסעות, בלילה כשאני ישנה, תמיד יש ערים זרות שמרחפות בחלום ואני מרחפת בתוכן. ערים זרות ורחוקות עם הרבה מים. אלה מרכיבים קבועים בחלומות שלי, מים, מסעות ואנשים זרים שבהם אני מתאהבת. ההיקסמות מן התנועה, המים והזרות.

אלה החלומות של מי שנולדה ביום טוב. כאשר כולם בילו בים או התפללו בבית הכנסת ואיש לא הלך לעבודה, אלא לגמו יין ואכלו ארוחה ביחד. זה היה ביום ראשון וברדיו ניגנו את השיר של אבבא

dancing queen

 

שואה בסוריה

שרי החוץ של האיחוד האירופי אישרו הטלת חבילה חדשה של סנקציות על המשטר בסוריה, נוכח האלימות שנוקט המשטר נגד מתנגדיו.

הסנקציות החדשות כוללות הקפאת נכסים של הבנק המרכזי של סוריה הנמצאים באירופה, איסור על רכישת מתכות יקרות, וכן אמברגו על טיסות תובלה היוצאות מהמדינה

הסנקציות האלה הוטלו לפני ארבע שנים. הסנקציות האלה לא הצליחו להפסיק את המלחמה. כעבור מספר שנים ניסה האיחוד להעצים את המגבלות וכך לעצור את המשטר של אסד מלהמשיך ולהרוג את אזרחיו. אך הסנקציות האלה לא עברו כי רוסיה התנגדה. כך רוסיה הודתה כבר לפני שלוש שנים שהיא נוטלת חלק בטבח ההמוני נגד האזרחים הסורים. עכשיו היא סייעה בהשמדת העיר חלב. מאות אנשים נרצחו. אנשים שהצליחו לשרוד את ארבע שנות המלחמה המדממת הזאת. זו שואה. תינוקות נטבחים. רוסיה רוצחת לצד אסד אזרחים. וזה לא נגמר עדיין. אסור לשתוק.

מתוך סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי מאת נתן שחם

חילוקי דיעות אינם מולידים איבה אלא במי שאינם מכבדים זה את זה.

*

אין צורך להרים את הקול כדי להיות צודק.

*

חכמה מוצנעת עדיפה מחכמה התובעת שיכירו בה.

*

על האמנות להיות נאמנה רק לעצמה.

מתוך הביוגרפיה שכתב שטפן צוויג על בלזאק

 נקמתה האכזרית ביותר של החברה, היא במי שמתעב אותה ואינו יכול להתקיים בלעדיה בעת  ובעונה אחת.

*

גורלו (של בלזאק) לא לזהור  בעולם ארעי וחולף, אלא להנציח את העולם הזה באמצעות תיאורו ועיצובו, על כל נקודות השגב והשפל שלו.

*

מי שיש לו, נותנים לו, ובעולם שבו רק מראית העין נחשבת, אתה חייב לעשות רושם שיש לך הרבה, אם אתה רוצה לקבל הרבה.

*

"עיצוב דמויות משמעו אפוא להביט היטב, למקד ולהעצים, להוציא את המרב, לבודד את התשוקה מן ההשתוקקות, לזהות את החולשה בכל עוזה, לחלץ את הכוחות הרדומים. הסיפור על אז'ני גרנדה היה הצעד הראשון בדרך זו. המסירות המפעמת בלב בת האיכרים הפשוטה והאדוקה מועצמת עד כדי כך שהיא נעשית כמעט דתית. קמצנותו של גרנדה הזקן נעשית דמונית בדיוק כמו נאמנותה של המשרתת הזקנה והכעורה. גם באבא גוריו הופכת אהבת האב לילדיו לדחף יצירתי ומקובע. כל אדם מתוצפת כהלכה וסודו נעשה גלוי. כל מה שצריך לעשות הוא להניח להתנהל זה מול זה, לערבב בין העולמות, להניח לרשע להיות רשע ולטוב להיות טוב, לקבל את הפחדנות, את התחבלנות ואת הרשעות ככוחות פועלים, ללא כל שיפוט מוסרי. האינטנסיביות היא הכל. מי שהיא מקננת בו ומי שיודע לזהותה הוא סופר."

פרישה

פרשתי מן העולם, אני לבד בחדר

כבר כמה חודשים.

פרשתי כנפיים אל הפרישות ועדיין המחשבות

על האנושות. העבר רדוף מחשבות

חודר כאן לחדר,

לאחר שפרשתי מן העולם.

רוב המחשבות גורמות לי בחילות

לאט הן אוזלות. יש נחישות בפרישות.

התמכרתי לפרישות בחלישות הריונית

אני בולשת אחר השקט

זו ממשות פשוטה, תלישות מבורכת

המזגן מצנן את החדר

אני בפישוט איברים על המיטה

על סדין סגול תשושה ותלושה

חצי ערומה, מכורה לדממה.

(מאי, 2016)

ד"ר נתן בירנבוים כותב על השבת, המקדשת את הבריאה

עונג שבת! כל החפץ לדעת את טעמו האמיתי, אל לו להישאר במחצית הדרך. אמת, שאין להטיל ספק בפירושם של הדברים: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך – וזכרת כי עבד היית במצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה." פשיטא, שבאה כאן לידי ביטוי דרישה בעלת ערך סוציאלי עיקרי. ובמתכוון הוזכר שעבוד מצרים בנכרך לדרישה זו, בכדי לתת טעם ולנמק את התביעה הקוראת בדברים האלה ממרומי הר סיני אל האנושות כולה "אל תלחצו". ברם, אין זו אלא מסקנה חיובית הנובעת כמן הכלל אל הפרט, דוגמא מחיי הנפש לחיי הגוף. מהותה של השבת היא המנוחה המתייחסת לכל, לאדון כמו לעבד (כמוך) המנוחה של היום הקדוש והמבורך, המנוחה המתנשאת בצביונה המהותי לעילא ולעילא מכל מרגוע ונופש או הבראה גופנית שיש בעולם. היא ההברקה, ההארה, של הידמות האדם לאלוקים, "מה הוא – אף אתה.." יום השבת, אינו אלא חג הנשמה, חגה של הנשמה היתרה, זו הנשמה החדשה, המצטרפת אל הראשונה – נשמת ששת הימים – המעונה מחיי יום – יום, מתוך התרשמות חדשה מדי שבת בשבתו.

ברי, גם השבת אינה ממלאה את התשוקה של אותו צדיק גדול ומנעים – זמירות, אשר נפשו כוספת לראות בהסתלקותו המוחלטת של העולם המחייץ בינו לבין קונו. גם השבת איננה מתירה מעל אסירי ארץ את אזיקי אדמתם. לא לה לעשות זאת. אבל היא מטהרת להם את האדמה הזאת, היא עושה למענם את העולם שקוף כל כך, עד שמבעד לאספקליירתו, ירחיקו ראות, ויבחינו באותו מקום המעיד על מרכבת השכינה באמצעות האור הגדול עד מאוד שמקיף אותה. השבת איננה לוקחת מכל הדברים מאומה, אבל היא מטבילה אותם בצבע שלא מעלמא הדין, למען לא יפריעו את הנפש. היא מעניקה ציפוי לעולם החדלון, עוטפתו בקרום הנצח, עד כי תעמודנה כל בריותיו כאילו אך היו אנדרטאות לאין – סוף (ובאמת: כלום יתכן שתהיינה משהו אחר?). השבת מסירה את נטל הזהב והכסף מעל שכם העשיר ומפצחת את חרצובות המחסור המעיקות בחזהו של העני, היא משקיטה את הצמאון לאלוקים של הירא והשלם ואת צערו המתחרט של החוטא, היא מזכה את החכם ואת התם לראות בזיו החכמה העליונה – איש כפי מדרגתו."

 (מובא בספר "מתנה טובה" עמוד י"ב)

יום חדש

בחוץ כבר נושבות רוחות, רמזים של סתיו. ספטמבר תוחב את אפו הלבן למצחו המזיע של אוגוסט ולוחש באוזנו שבקרוב עליו ללכת מכאן. ספטמבר עדיין לח אבל סופו קריר. הימים מספרים שבני אדם משתנים. אין קול ילדים משחקים ברחובות. במקום זאת נשמעים צפצופים, מכשירי טלפון ואמצעי תקשורת אחרים, ילדים מתכתבים, מרוחקים, לא מגלים רגשות מלבד ציורי לב מוכנים מראש.

ילדים רבים במכשירי קשר מרוחקים, לא מבינים אחד את השני, כותבים דבר מעליב ונעלמים. הניכור גדול. זה כמו לשחק מחבואים ואף פעם לא לצאת מהמחבוא. במקום להפגש יחד ולרוץ, יש קבוצות שמדווחות מעולם הבדידות מה הם עושים כעת. אחד צופה בטלוויזיה, אחר מטפס על ההר הכי גבוה באוסטריה. אחרת מנסה להתאושש ממשבר הגירושין של הוריה, שניה מנסה להתגבר על מחלתה של אמה. שלישית יושבת לבד בבית וחולמת על חברים. אין לה טלוויזיה. היא מוקפת ספרים. הם משתפים מילים קטנות. אחת מספרת שהיא צופה בתוכנית טלוויזיה מסויימת, השני כותב לה שזו תוכנית אפס ומי שצופה בה הוא אפס, שלישית מתערבת ואומרת לו שאולי הוא חושב שזה אפס אבל יש אנשים שאוהבים את זה. וככה הם מתנתקים, במריבה. בלי מילת שלום.

כולם לבד. כל אחד מסתתר במחילתו, באנוכיותו. השריטות עמוקות יותר. אין מי שיעזור להתאושש מן הפצעים. הלבד מוחלט. יש טלפון ביד. מישהו המציא תוכנות להפגת הבדידות והצליח להעמיק אותה. מישהו יצר תהום במקום שהיה בו פעם גשר וגינה וילדים שיחקו בחוץ ואפשר היה לרוץ ולצחוק ואולי למצוא חתלתול בין השיחים.

עכשיו זה יום חדש, ילדים בני תשע כבר הטעינו את מכשירי הקשר שלהם ועוד מעט יתעוררו. אחד ידליק את הטלוויזיה, שניה תמחה את הדמעות, שלישית תאזור אומץ לקום מהמיטה, רביעי ירד מההר הכי גבוה באוסטריה.

בנימין באלינט קורא את ירושלים

http://www.peoplefromhere.com/#!%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%98-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%90-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%9B%D7%98%D7%A7%D7%A1%D7%98-%D7%A9%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%91-%D7%9E%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%95%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%A9-%D7%98%D7%A7%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%9D/fwjpq/57a991cd0cf2b4e1e13213a4

על פחדים וזבל

אני מפחדת מכמויות הזבל שאנשים מייצרים. כל משפחה מייצרת לפחות שקית זבל אחת ליום. אנחנו מוקפים בזבל. כל מוצר, החל מפלסטר, דרך מסטיק או בובה ועד מקרר, עטוף בניילון. הכל מעיד על זלזול בסביבה.

שמתי לב לאחרונה שבני אדם כבר לא אומרים תודה. אם הם שואלים שאלה ברחוב או בסופרמרקט, אדם זר יכול לעזור להם והם ישתמשו בעזרתו וילכו בלי להודות לו. יש קשר ישיר בין העיוורון הזה וחוסר הנימוס המוחלט לבין העובדה שמספר  ההרוגים בכבישים עלה. אנשים לא רואים אחד את השני יותר.

זה עידן הזבל והחום. אני מפחדת מהחום. כרגע עוד ניתן לקרר את החדר במזגן אבל יש סיכוי שגם זה לא יהיה אפשרי בעוד כמה שנים. אני מפחדת מבני אדם, הם הוכיחו את אטימותם, חוסר ההתחשבות שלהם, בזיזתם את הטבע עד חיסולו.

הזבל מצטבר, התרבות שקעה בזבל, יחד עם הקולנוע, המוזיקה, הספרים, כמה שהתרבות יותר נמוכה ובוטה כך היוצר שלה מתעשר יותר.

 אולי אם לא היו לי ילדים, לא הייתי כל כך פוחדת. אולי לא היה איכפת לי לראות את הספינה הזו שוקעת. אבל יש לי ילדים ואני רוצה שחייהם יהיו טובים. הקרחונים נמסים בקוטב הצפוני, דובים לבנים נכחדים. העולם מתחמם. דיקטטורים שולטים בישראל, הפשיזם חוגג. ובתוך כל העצב הזה והצער, יש לנו עבודה, לראות את הרווח שבחיים, לשמוח בהם, לראות את הצד החיובי.

אני יודעת שאני מלאה צער. תמיד יש בי צער. צער הדיבור וצער החלוף. לאחר שנים במדינה הזו, במקום הקשה הזה, בו אנשים מאבדים את ילדיהם במלחמה אחת ארוכה שאין לה סוף, הצער הוא ברור. אני מתבוננת בו. הוא   קיים.  רק התמימים יכולים להיות מאושרים ושמחים. רק התמימים. הילדים. אלה שלא יודעים עד כמה אכזריים וטיפשים בני האדם. שהם הרסו את הטבע. שהם אנוכיים ורודפי בצע עד כדי כך שמילאו את כל היופי הזה בזבל. רק למען הילדים והתמימים שווה להאבק לשינוי.

זה עידן של שפה נמוכה, החומר מנצח את הרוח. הבינוניות נתפסת כמצוינת. הפוליטיקה היא נושא השראה מרכזי. הפחד שמציף את הלב הוא הדבר הכי משותף שיש בין בני האדם. פחד ובדידות והתקפי חרדה. קינאה ורהב וכמיהה לרזון ולעושר. אלה המרכיבים האופנתיים המרכזיים. כולם מפחדים. מכורים לאיזו תרופת הרגעה, לסם, לסוכר, לאוכל, לספורט. התמימות אבדה. הלב דוקר בכאב. כמה חבל על כל היופי האבוד.

יופי הוא דבר מה שלא בוחרים בו

יופי הוא דבר מה שלא בוחרים בו. הוא גורל. דווקא הדבר הזה שלא בוחרים בו מנהל את המציאות. הגנים הניתנים לעובר, הם הקלפים שמחלק לו הגורל. עם אלה ישחק האיש במהלך חייו. הקלפים האלה הם הרגעים שבו יחיה. צבע העיניים והעור. העולם מעדיף יופי לבן עם עיניים כחולות. למרות השמש הצורבת. העולם אוהב דברים לבנים, כמו שלג וגלידת וניל וקרח ושמלה לבנה לחתונה. הלובן והכחול, כמו שמים עם עננים ביום אביב נעים. הצבע השחור שייך לאינסוף. הוא הפלנטות שסובבות את החלל. שם כוכב נוגה בוער בצבע כתום כפני השמש.

העולם גזעני. מעדיף עיניים כחולות. זו תפיסה של יופי. חוש הראיה מסובב ראשים של גברים. משהו מסתובב להם בראש כשהם רואים אישה יפה. חוש הראיה משנה את הנתיב שלהם. הם הולכים אחר עיניהם. חוש הראיה כה חזק ופועל דווקא על מה שלא ניתנה בו זכות בחירה אלא מה שחילק אדון גורל. וזה חוסר צדק מובהק. ודווקא שם הגורל. זה חוסר צדק להשפט על מה שלא בחרת. מה שקיבלת זה מה שקיבלת. הצורה שלך.

השאלה היא אם הצורה משפיעה על החומר. אם מישהו שלא קיבל קלפים של יופי חיצוני מקובל, מפתח אופי יותר טוב מזה שהדלתות נפתחות לו רק מפני שהוא מסנוור?

מי שלא מסנוור, מה הוא עושה? מי שלא יפה בצורה קיצונית, האם הוא נכנס פנימה? למחילה? לאורווה, לדיר, לאן הוא הולך? הוא מפתח אופי. החיים משתפשפים בו. יש לו יותר סיכוי לקבל תפקידים של גברים מורכבים.

אבל למה בעצם לכתוב בלשון זכר? צריך לכתוב זאת בלשון נקבה, האם היא, שלא הוטרדה כל ילדותה על ידי שריקות בוטות וגברים שכל הזמן ניסו ואף הצליחו לגנוב אותה. זאת שהצליחה ללכת ברחוב ולא הציקו לה. זאת שהיה לה שקט וכוח להלחם, כי היו לה צבעי הסוואה.  זו שתקבל תפקידים כמו גלן קלוז ולא של מרילין מונרו. מישהי כמו ג'יטה מונטה, או ג'ודי דאנש. או הסופרת אייריס מרדוק לעומת סילביה פלאת', שכל מבט בה הרעיד את עולמה והמחזור היה טראומה וככה גם המין הראשון. אייריס מרדוק הייתה חופשיה לעומתה, היא בחרה את האיש שיאהב וישכב איתה ונשארה איתו מתוך אהבה, לאחר התנסויות מיניות לרוב ותחושת עצמאות מוחלטת.

אייריס איבדה את מחשבתה מול הים. היא חלתה באלצהיימר וג'ון ביילי טיפל בה עד היום האחרון.

היא לא הייתה אישה יפה על פי התפיסה הרווחת בתרבות באלפי השנים האחרונות. היא כתבה ספרים מופתיים וקיבלה תואר אצילות  מהמלכה. היא זכתה בפוליצר וזכתה באהבתו של ג'ון ביילי.

קיץ 2011

 

המשורר מרחב ישורון סגר את עצמו בדירת חדר ברחוב דובנוב. דירת החדר היחידה בכל השכונה. דירת חדר שפעם הייתה דירתו של המשרת אשר למפקד יגאל ידין. דירה זעירה כמקרר ובה חלון אחד מסורג. מטבח ברוחב של שתי בלטות. מקלחת בעמידה. מיטת יחיד. שולחן עץ. ושמו של המשורר מרחב. ואיך ינוח מרחב בצינוק? ולא עירוני הוא, אלא יליד הכפר, בן למורה לספרות.

מדט מרחב בתא הקטן אותו כינה בית. מדט ובירך שאינו חייב עוד לגור בדרום העיר. מדט וכינס אל ליבו את השקט. מדט והחליט שהוא חייב לעזוב את החדר הזה. בסך הכל צינוק שעולה לו שלושת אלפים שקלים בחודש. מדט וגמר בדעתו לעזוב.

נסע מרחב לגרמניה. טס במטוס לברלין. לאחר שנת מגורים בצינוק שבאמצע רחוב דובנוב. תא בבניין משפחות. ברח מרחב מפני האור הישראלי. נדד לזמן אחר.

עכשיו בכל בוקר הוא שומע גרמנית:

  • גוטן מורגן.
  • קומן זי הרין.
  • אס איסט מיר אין, דנקה שון.
  • גליק אונד גזונטהיט.

דמעות בוקעות מעיניו התכולות.

מרחב מטייל בברלין. בחדרי החשוך נראים החפצים כגוף אחד. כל כך שייכים זה לזה שקשה להפריד.

נטול חפצים משייט מרחב בעולם.

בעת ששייט בעולם, בא על הארץ גל מחאה. כל העיר נמלאה אוהלים. מרחב משייט בברלין ובשדרות רוטשילד פרצה מהפכה. כל המואסים ביוקר המחייה ובשחיתות יוצאים לרחובות ומכים בתופים. נפשם קצה בביזה. בעבדות. בחזירות. כל העבדים התקבצו יחדיו ויצאו למרד.

וודסטוק התעורר בשדרה. נשים יצאו במחולות לקצב חלילים הודים. תופי המהפכה נשמעו למרחוק ואיימו על השולטים בממון. פוליטיקאים שהגיעו לארח חברה למפגינים ולתמוך במחאתם ולהרוויח זמן מצלמות, גורשו במטרי מים וקללות. החום היה כבד והאוויר לח, המצח נוטף זיעה.

בשבוע הראשון האריך המאהל זרועו עד רחוב הנביאים ובשני הגיע לשינקין ובשלישי עד לנחמני והלאה. ברביעי הגיע המאהל עד רחוב נחלת בנימין ולבסוף להרצל. המרחב התמלא במחאה וכל התומכים בירכו זה את זה: תחי המהפכה! מועקת הלב הכללית נהפכה לשמחת הלב, הסולידאריות והאושר פשטו ברחובות. שכבות הניכור נמסו בשמש. אנשים חייכו זה לזה. כולם דיברו על חוסר הצדק. ניגנו בגיטרה. התנשקו. רקדו. זעקו לדיור ומחיה שווים לכל נפש. ביקשו להשיב את המדינה לשלטון העם.

מרחב נסע לברלין ובארץ מהפכה. שדרת רוטשילד נהפכה לעיר אוהלים. כל יושבי הצינוק יצאו והתאחדו בקול זעקה. חלום המהפכה התגשם וקולות העשוקים והבוכים הבודדים התאחדו לקול זעקה אחת: "העם דורש צדק חברתי!"

הוחלט כי המחאה לא תהיה אלימה;  שכאשר לא נוקטים באלימות והשקט והשמחה מושלים ברוח, יבוא ניצחון בטוח. כל העם התאחד, הפועלים, הרפתנים, המורים, האמנים, הבימאים, המוזיקאים, כל בעלי החלומות למען עתיד טוב יותר. האימהות, הילדים, הסטודנטים, המעמד הבינוני התעורר!! גם בעלי המזגנים נטשו את בתיהם ובאו אל חום אוגוסט הגדול, אל התקופה המבעבעת בתולדות מדינת ישראל.

בשדרה התעורר פסטיבל שנולד מעצרות המוניות במחאה על מחירי הדיור ופלש אל כל שכבות האוכלוסייה ואל שלל המצוקות שנוצרו מחוסר צדק. שחיתות שלטונית. התעלמות מהאזרח. צעדות לפידים זעקו: מ – ה – פ – כ – ה!

הלמות התופים העירה את דמעות הלב הבודד. מול התיאטרון הלאומי קמה בימה ועליה שלט: "לא נזוז עד שנראה שינוי. סוף סוף התעוררנו!"

על כל אוהל, עץ, עמוד, נכתבה צעקה: "נזרקתי מהדירה אתמול כי סירבתי לעליית שכר דירה דורסנית!

"הדירה יקרה וגם הבירה! 25 ₪ לבירה ישראלית, יולאמו הפאבים, בירה בת השגה."

"איפה הדמוקרטיה שלנו? 70% ממשפחות ישראל אינן מסוגלות לרכוש דירה בארץ."

"בהתנחלות הזו הממשלה לא תומכת!" "מחרימים את הארנונה!" "אין לי דרך אחרת" "הציבור לא מטומטם ולכן הציבור לא ישלם." "בצער רב אנו מודיעים על מותו של האבא ז"ל" "ביבי תוציא את היד הנעלמה מהתחת שלי!" "מהפכה עושים באהבה" "בבילון איז פולינג" "כאן נולדו לי ילדיי" "מי אמרה אהבה ולא קיבלה?" "ילדים לא מתגרשים מאבא" "עובד כמו חמור למזוזה אני עבד" "תל אביב – לא רק למשפחות עשירות" "גלעד עדיין חי" "שטייניץ תעשה לי בית" "החיים יפים והאהבה מנצחת" "מדינת רווחה עכשיו!" "מאבק חברתי – לא מפלגתי" "אין לנו בית ואין דירה ואין קראוון" "אין אוהלים ואין מערות יש לנו מקום רק בבית קברות" "קשה לנו למצוא דירה!" "אנחנו בעד סובלנות."

ברוכים הבאים: מאהל המחאה מייצר תרבות מחאה חדשה. שימו לב, קחו אחריות על הזבל, אין סיבה שעובדי קבלן דרוסי זכויות ינקו אחרינו! לוקחים אחריות על החברה כולה ומתחילים גם בבדל!

בברלין יורד גשם כבר שבוע. אם מרחב היה פה בוודאי היה מקים אוהל בשדרה ופורח, קורא שירת מחאה, מקים צעקה ומוצא אהובה חדשה. צועד ברחובות וזועק: העם דורש צדק חברתי! העם דורש צדק חברתי!

דניאל עוז אמר שהוא רוצה לצלם אותו לסרט. אך מרחב בגרמניה, הולך לראות אומנות מצרית ובליבו טמונה אמונה שתל אביב היא העיר הכי מעניינת בעולם. תל אביב רותחת ובברלין חורף וקר בלב. תל אביב מבעבעת ומרחב נרדף מקנאה. הוא יחזור רק בעשרים באוגוסט ואין לו שם אהבה. שלח שירים במייל לשירון המהפכה.

הוא יושב בבתי קפה ומנסה לערוך את החקירות המקראיות שלו.

בלילה הוא לא נרדם, הרגיש שהוא חייב לחזור לארץ, שהארץ משתנה ושלא יכיר אותה כשיחזור. אך מכיוון ששילם על הדירה עד ה-20 בחודש, הוא חייב להישאר. אחרת כבר היה חוזר.

מברלין הרחוקה מצטיירת לו תל אביב כעיר המרתקת בעולם.

"ברלין בובה, האנשים נחמדים, האומנות די מנומנמת, הכל סבבה ורגוע, אנשים פשוט חיים, קאנט כבר כתב, ברכט כבר כתב, אין מה לרוץ. יושבים על גדות התעלה, מעשנים. גם אני מעשן קצת ואחר כך מחפש שעה וחצי את הבית."

"תגיד, איך אתה חי עם כל הגרמנים האלה? אתה לא כועס עליהם?"

"מסכנים, זה סבא שלהם."

אתה מדבר איתם על זה? על סבם הרוצח?"

"משתדל שלא. באתי לפה בשביל השקט, זו עיר כיפית ורגועה."

"אפשר לחיות, פשוט לחיות."

"כן, זה מה שהם הבינו."

מרחב שט במרחב הפתוח, נקי מחפצים ומרהיטים, מחפש שורשים בגרמניה, מקום שאפשר פשוט לחיות בו. בתוך תוכו כואב לו מאוד. הוא מרגיש כמו היהודי הנודד שרץ מבועת וחצי עירום בין חורבות ושברי צלבים, לאחר שירק על ישו וקולל בנדודי נצח.

בחוץ לוהבת העיר, זרמי אנשים מתנגדים, מתאחדים בשאיפה לצדק, חלומות מתגשמים בין הבניינים, רפתנים זועקים לקדושת חלבם, לקדושת עמלם, אוגוסט רותח והדעות מתלכדות, לא עוד אדישות, לא עוד תנומה. עכשיו העיר ערה.

קטנות האזרח מתעצמת כאשר הוא נהפך לאזרחים. המצח נוטף זיעה אך בלב שמחה מתפרצת ודמעות זולגות לנוכח הצעקה והלמות התופים. תופי המהפכה קורעים את שדרות שאול המלך כקול מגדל פלישתים מתנפץ. תחיה נפשי עם המהפכנים. תחיה נפשי עם האמונה בשינוי.

בשדרות רוטשילד ראיתי עם דורש את שלטונו בחזרה. דורש צדק. מוכן להקריב את גופו. עגלות תינוקות לצד נרות בוערים. אל תשכחו גם את ניצולי השואה, זועקים השלטים השחורים.

ראיתי זרמי מתנגדים מתאחדים בשאיפה לצדק, חלומות מתגשמים בין הבניינים, רפתנים זועקים לקדושת חלבם, לקדושת עמלם, אוגוסט רותח והדעות מתלכדות, לא עוד אדישות, לא עוד תנומה, עכשיו העיר ערה. מול שערי הקריה שמעתי חולדה נשספת בשיני חתול, ראיתי את זנבה הארוך ושמעתי את זעקותיה הראשונות והאחרונות.

רעב

אני מוכנה להישבע שגדלתי מורעבת לאהבה

זה קרה לאחר שאמי התאהבה

מפני עזיבתה גודלתי נטולת גאווה

דבר בי לא גבה

מלבד המחשבה על ההקרבה של אבי

על ההרקבה וההרעבה של לבי

הייתי כאובה ודפוקה במכונת כתיבה

שהניח אבי בחדרי

והייתה לי מחצבה

בלב המריבה בניתי מרכבה

האבדה נגלתה לי כלידה

חדרי היה למעבדה

ליבי חבש קסדת פלדה

ועלה על רפסודת המילים

המתין לי שאחלים ואאבד את הבתולים

שאזכה במעללים

שנות האימים חלפו, דמים נשפכו

מבין רגליי, משפטים מילאו את דפיי

רחמים נשקפו מעיניי

למדתי לא להאשים

על האדם או מדוע נשים מודרות מתולדות האמנות

 

לשווא נשב מקסם הסם

האדם הוא מכרסם זמן מפורסם.

כל מה שהיה בו ער

בבוא היום מתכער ומתמזער.

 

האדם לא משתפר ולא מתנער

מכעסו, הוא מצער את עצמו

ופונה אל פסיכיאטר

שירשום לו כדורים כפלסטר

המכסה על תהום.

 

האדם מוחזק בפלונטר

מקסם הסם.

 

האגו יוצר לו ורטיגו,

הוא רוקד טנגו לבדו

לא תופס שהוא נחות מפלמינגו.

האדם הוא סוג של אבוקדו,

נאכל בזמן. כמו טורנדו

כך הוא עושה רוח

ונעלם.

 

האדם מתברג לתוך הזמן מתוך חללית הרחם

בחירתו להוולד אינה ידועה

אך עיניו לעומתו קוראות לו לחטוא.

דו דו דו האדם אכזרי יותר מאבוקדו

וטיפש יותר ופחות טעים.

דו דו דו אבוקדו עם דם בורדו

דבר לא עומד בעדו והכל מחרידו.

 

אימהות בוהות בו, מלבות אהבה

מרובות תקוות, מעובות תאווה

לבריאותו, זו אהבה ראשונה

ולה תפקיד ההשרדות, לחיות או למות.

 

מקסם הסם צף ברחמן והחיים מפעפעים

המשכיות. חיי האדם מוטלים על כתפיהן

אם ישמטו ידיהן יפול האדם אל התהום

וישוב אל הפסיכיאטר לבקש פלסטר כדורים

תחליף לאהבה.

 

האימהות בוראות סיפורי בלהות

האימהות כלואות וחוטאות לחלומותיהן

לכבוש עולם, ליצור דבר

נצחי, שאינו בן מוות.

 

האימהות מחמיאות זו לזו

מטאטאות ומקנאות

מקיאות וקוראות לתשואות

 

תפקיד האימהות לא להיות נשכבות על גבן בייאוש

לא נרעבות ולא נרקבות,

תפקידן להמריא, לא לחוש מופסדות.

בינתיים הן מפקדות ומרקידות כדבורים

היוצרות דבש מתכלה, לחיות ולמות,

לכן הן מודרות מתולדות האמנות.

וזו עובדה שראוי כי תשתנה.

צלצול מאת נאצר ראבח, מערבית: יותם בנשלום

1

עָלֶה מֵעֵץ הַמִּשְׁפָּחָה חָזַר אֶל הֶעָבִים, וְכֹה זִמֵּר: הֱיֶה לִי פֶּתַע, הַמַּלְאָךְ; מַלְאָךְ שֶׁיִּשָּׂא אֶת הַסַּל לְמַעַנְךָ בַּשִּׁעוּל, בַּסְּפָרִים הַמִּתְגּוֹלְלִים בֶּעָפָר, בַּכּוֹכָבִים הַיּוֹרְדִים עַתָּה מֵעַל כֶּתֶף הַבַּיִת וְשׁוֹטְפִים בְּאַחֲרוֹן הַפְּלָגִים אֶת מַדְוֵי אוֹרְחֶיךָ הַקָּשִׁים מִנְשֹׂא. הֱיֶה לִי פֶּצַע, הַמַּלְאָךְ, נְאַם נְאוּם כְּנִיסָה תַּקִּיף, בְּטַח בְּצִדְקַתְךָ הַקַּטְלָנִית, הָשֵׁב אֶת הַסּוּסִים אֶל הַתְּמוּנָה שֶׁעַל הַקִּיר וְאֶת הַגַּנִּים אֶל מִטְפְּחוֹתֵיהֶם הַיְּשָׁנוֹת, כִּי הַבְּכִי הוּא סְעֻדָּה, הַזִּכְרוֹנוֹת הֵם סֵפֶר אָהוּב; הָנַח מַכְשִׁיר טֶלֶפוֹן שֶׁיְּצַלְצֵל בְּאֶמְצַע חֲלוֹמָהּ שֶׁל גְּבֶרֶת הַמְּנַמְנֶמֶת עַל סַלָּה.

2

הַפַּעֲמוֹנִים הַתְּלוּיִים לְגַרְגְּרוֹת הַחֲתוּלִים צִלְצְלוּ וְצִלְצְלוּ, כִּשְׁבִיל בִּשְׂדֵה עַגְבָנִיּוֹת הַמְּשֻׂרְטָט עַל כֻּתָּנְתֵּךְ וְחוֹצֶה אֶת חֲלוֹמִי. אֶת הַפַּעֲמוֹנִים הִשְׁתִּיק קוֹלוֹ שֶׁל מוֹכֵר פֵּרוֹת בְּבֹקֶר יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ הִמְתַנְתִּי לָךְ בְּבֵית הַקָּפֶה "שִׁבְעַת הַחֲתוּלִים", שָׁם הִפִּיל עָלַי הַמֶּלְצָר תְּנוּמָה כָּל אֵימַת שֶׁרְאִיתִיו. שָׁכַחְתִּי אֶת הַפְּגִישָׁה שֶׁקָּבַעְנוּ, וְסִיַּמְתִּי אֲרוּחַת בֹּקֶר עֲצֵלָה שֶׁאֵינָהּ יָאָה לְלַיְלָה רַע כִּמְשׁוֹרֵר הַסּוֹבֵל מִבְּדִידוּת, מְחַפֵּשׂ רְמָזִים מְעֻרְפָּלִים וּבוֹדֶה לוֹ בֵּית קָפֶה וַאֲהוּבָה וּמֶלְצָר וְשִׁיר.

3

כַּמָּה סְפִינוֹת עֲשׂוּיוֹת לִטְבֹּעַ בִּשְׁתִיקַתֵךְ כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה אוֹתִי חוֹזֵר מִלְּוָיָה? כַּמָּה הָרִים יוּכְלוּ לְטַפֵּס בְּחִיּוּךְ עַל כְּתֵפַיִךְ, אִמָּא, כְּדֵי שֶׁלֹּא אוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַתְּהוֹם? אֲנִי חוֹזֵר בְּמַדֵּי צָבָא סְפוּגִים, מָהוּהַּ כִּשְׁטִיחֵי תְּפִלָּה, מְבֻלְבָּל כְּכֶלֶב הָרוֹדֵף אַחֲרֵי זְנָבוֹ, כְּמִלְחָמָה הָרוֹדֶפֶת אַחֲרֵי שְׁמוֹתֶיהָ. אֲנִי אוֹמֵר: רְחוֹב, הֱיֶה נָא אָב לַנְּבִיחוֹת, בִּנְיָנִים, הֱיוּ נָא אֵם לַחֲרָטָה; כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְנַסּוֹת לְהַעֲמִיד אֶת לְבָבִי עַל מְכוֹנוֹ בְּפֶלֶג שֶׁל מֵי קֶרַח, לְהַזִּיעַ שְׁאֵלוֹת קוֹדְחוֹת בִּכְפוֹר מְבוּכָתִי; כְּדֵי שֶׁאִמָּא תּוּכַל לִגְמֹר אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב בְּלִי לִבְכּוֹת.

אֵין מָוֶת בַּבִּנְיָן הַסָּמוּךְ, וְעוֹדֶנִּי שׁוֹמֵעַ אֶת הַדֶּלֶת חוֹרֶקֶת בַּלַּיְלָה.

אֵֵין חַיִּים בַּבִּנְיָן הַסָּמוּךְ, וְעוֹדֶנִּי שׁוֹמֵעַ אֶת הַזְּמַן נָבוֹךְ עָמֹק בַּלֵּב.

رنين

1

ها أنت تهبط درج المسرة حاملاً سلة مهملات حفظت أحلامك كلها: صور حبيبات لم يعرفن عنك شيئاً، غبار مشاوير تمنيتها، شرفات نسيت على كتف مساءاتها شالات ملونة. ها أنت تهبط درج المسرة، تسعل دماً كلما عادت إلى الغيم ورقة من شجرة العائلة. ترتل: كن فجأة أيها الملاك؛ الملاك الذي سيحمل السلة عنك ، بالسعال، بالكتب المتربة، بالنجوم التي تنزل الآن من على كتف البيت، تغسل في النهير الأخير أوجاع زوارك المرهقين. كن جرأة أيها الملاك، حازماً في خطاب الحضور، واثقاً من عدالتك القاتلة، رد الجياد إلى صورة الحائط، والبساتين إلى منديلها القديم حيث البكاء مائدة، والذكريات كتاب أثير، فقط دع هاتفاً يمكنه الرنين في حلم سيدة توسدت سلتها ونامت.

2

 الأجراس المدلاة من أعناق القطط كانت تغرد، وهي تعبر خط مشاة في حقل طماطم ِمرسوم على قميصك العابر في حلمي. الأجراس أسكتها صوت بائع فاكهة في صباح الأحد الموافق لانتظاركِ في مقهى القطط السبعة، ونادله الذي يجلب النعاس لي كلما رأيته. نسيت موعدنا، وأكملت إفطاراً كسولاً يليق بليلة سيئة، وشاعر مستوحش يهتم بإشارات غامضة، ويخترع مقهى وحبيبة ونادلاً وقصيدة.

3

كمْ سفينةً يُمكنُها الغرقُ في صمتِكِ، حينَ ترينَنِي عائداً مِنْ جنازةٍ؟ كَمْ جبلاً يمكنُه الصعودُ على كتفيكِ مُبتسمةً يا أمّي، كي لا أُبصرَ الهاويةَ؟ أعودُ مبللاً بثيابِ جنودٍ، ذابلاً كسجّادةِ صلاةٍ، مُشوّشاً مثلَ كلبٍ يلاحقُ ذيلَهُ، وحَربٍ تلاحقُ أسماءَها. أقولُ: كُنْ أباً للعواءِ أيّها الطريقُ، كوني أُمّاً للندمِ أيّتها البناياتُ؛ كي أُجرِّبَ قلبي راكداً في نُهيرِ صَقيعٍ، أُجرّبُ تعرُّقَ الأسئلةِ محمومةً في شتاءِ ذُهولي؛ كي تُكملَ أُمّي عَشاءَها بلا دموعٍ.

لا موتَى في البنايةِ المجاورةِ، فما زلتُ أتسمَّعُ في الليلِ سُعالَ البابِ.    

لا أحياءَ في البنايةِ المجاورةِ، فما زلتْ أتسمّعُ في القلبِ خجلَ الوقتِ.

 

ناصر رياح غزة/ فلسطين

שיבת הדרקון הגדול

 

לאחר שלגם הדרקון הגדול מן הבקבוקון

הוא סגר את הספר וקפץ מן הבלקון

עף מעל לעיר וראה אנשים זובחים לאלוהי המהלכים

בכלום המלא שיעבוד לחומרים

והיו האנשים מתאבדים מול מסכים וזובחים לרווחים מהירים

על המדפים דברי חכמה נרקבים והאנשים ממלאים נפשם בשפכים

הספרים נותרים סגורים והאנשים נובחים ורוצחים

רותחים מעוצמת מזגנים מאיצים התחממות גלובלית

עוטים על כתפיהם טלית ועוצמים את העיניים

מפחדים מלילית ודורשים להשליט דת, צללית של תכלית

מחול בשלולית בקצב קליט של פולחן

זוהי תרמית, לחש הדרקון הגדול, אל תאבד את הצלמית

אחרת תתרסק לאבדון

וכך שב הדרקון אל הבלקון וחזר אל הספר

להיטהר מן הרעלים, חזר כמי שמכפר

וליבו המפרפר מספר להפטר ולעלות מן האפר