סרט ביוגרפיה על המשורר אלכסנדר פן

מודעות פרסומת

יוסף ראלט על הרומן "היכן שאינם"

" תסתכל עלי, ארתור, זה הגוף שמנצח. זה הגוף שבורא בשר ודם. זה הגוף, ארתור, החומר, שבו תבא הרוח. בראשית היה גוף אשה. חושך על פניה, חתך ברחמה, זעקה.
לא שמת לב שסיפור הבריאה מסולף לחלוטין? "

לפני כמה ימים סיימתי לקרא את ספרה המופלא של חגית גרוסמן, " היכן שאינם ".
תענוג מתוק מריר בעל ניחוח סוריאליסטי,מיסטי הנוגע בשרשי ההויה שלנו כבני אדם .
הכמיהה לאהבה, הבדידות והחיפוש המתמיד אחר ישועה מתואר באפן ריאליסטי פיוטי על רקע השיממון של הישראליות התל אביבית מתערבבת בסחי של שכונות הדרום אך בו זמנית מלאת הוד קדומים ותחושת קודש מהול בחולין.
בשפה ישירה אך מלאת פיוט ושירה מחברת גרוסמן ברומן ביכורים שלה את שלושת היסודות של הנשיות האוניברסלית נצחית. האשה הזונה, לילית הפאם פאטאל המיסתורית ומריה הקדושה האם הגדולה שבוראת עולמות ובני אדם.

בעידן של זילות הקסם של האמנות הגדולה, מחזירה גרוסמן את קיסמו המשכר של הפאתוס למילה ומעבירה אותה מעבר לרמה אינטלקטואלית אל נישגבות השירה ומנטרה שבראה את העולם.

ירון לונדון קורא את השיר לנערות היפות של ג'נובה

חמש דקות לקראת סיום התוכנית, מדבר המשורר גלעד מאירי על האנתולוגיה שהוא יצר בנושא תעשיית הסקס וירון לונדון קורא את השיר הנערות היפות של ג'נובה. בעשירי לעשירי אקרא שירים בפסטיבל מטר על מטר בירושלים.

http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1267396שיר לנערות היפות של ג'נובה

 

 

 

A woman falls to earth

*

A woman falls to earth
Without Anima
Or spirit
Anonymous to the weeds
Ants call her by name
Sand encases her face
Roots sprout from her tongue.
A woman is interred in the pit
And her shell is emptied of spirit
Diapered in white like the day she was born
Her legs will not lift her to walk
But the Anima
Frees itself through her nose
And flutters like a kite held by her child
All the way back home

 

from the book trembling of the city

translated from the Hebrew  by Benjamin Balint

 

על הספר קרבת דם מאת מתן חרמוני, כתר, 2017

יש רגעים בספרים שמעיפים אותי אל אפלת השכחה ודולים מתוכי זכרונות מרעידים. רגעים שהתודעה לא מצפה להם. זו כנראה אחת הסיבות העיקריות לקריאה. היכולת לחדור אל החושך מבלי לדעת במה יפגעו המילים. אני מתייחסת כעת לרומאן "קרבת דם", שמאוחר יותר הוחלף שמו וכונה גם "ג'ון טרבולטה ואני". הסיבה שאני מכנה אותו עדיין "קרבת דם" היא מפני אותו רגע נדיר בספר שהצליח להרעיד את נשמתי ומהותו היא קרבה ודם.

ייתכן שרגעים כל כך עמוקים של קריאה תלויים גם בנושא הכתיבה. מקור ההזדהות העמוק ביותר בנפש האדם הוא של בן/בת אם ואב. לכל אדם יש בתחילת דרכו הורים. לכל אחד יש איזה פצע או שברון לב מאהבתם הראשונה להוריהם. שבורי הלב לעתים נהפכים לסופרים או למשוררים. ספר נוסף שגרם לי לבכות מעוצמת כאב הנטישה שבו, זה ספר השירים "מסע שנגמר בריקוד" מאת מוטי גלילי.

"וכמו שיודעים שהבן שלי הוא הבן שלי, לפי אותו העניין, דמיון של בן לאביו, ככה יודעים שההוא הוא הבן של ההוא. וככה עמדנו, הבן שלי הקטן בפיג'מה, אוחז באחת מירכי. גם אני הייתי לבוש בפיג'מה, ואילו הגבר האמריקאי ההוא, ולצדו הבן שלו, שכבר היה גבוה מהאבא בחצי ראש, שניהם היו לבושים בבגדים חגיגיים."

הסופר בתחילת הסיפור כבר אב בעצמו, גוף בנו קרוב אליו, הבגד שהוא לובש קרוב אל בגדו, הבשר קרוב אל הבשר. התלות של הילד באביו. הצורך הקבוע בהגנתו.

הדובר בסיפור גדל בבאר שבע, בסוג של מערב פרוע, מקום בו זקוקים הילדים להשגחה, אחרת יהיו חייבים ללמוד לעשן, לגנוב וללכת מכות. מקום שבו מתרוצצים כלבי פרא חופשיים.

אביו, ישי חרמוני, אשר לו מוקדש הספר,  מת בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. "היה לו איזה עניין במרכז הארץ, והוא נסע ונפגע ונהרג. הוא נטמן למחרת היום. כלומר, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זו הסיבה שבשלה האזכרה שלו נערכה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ומכיוון שממילא נלחם במלחמה, גם בהיא וגם בזו שקדמה לה, היה נדמה כאילו שמת במלחמה." (עמוד 29)

ומתוך הרגעים האלה, של דיווח הפרטים מגיח הרגע ששולח את ידו אל האפלה וקורע את שק הדמעות: " באותו הלילה נדחקנו אבא שלי ואני זה אל זה במיטה שלי וישנו חבוקים, ילד בן שמונה ולצדו גבר לא קטן. כמה שעות של שקט היו אז, אני זוכר עוד איך נרדמתי, ראשי נח על זרועו הפשוטה לרוחב המיטה שלי, מיטת ילד צרה. לפני שנרדמתי עוד אמרתי אבא ככה ואבא ככה. ואבא שלי שתק. אני זוכר את החזה שלו מתרחב עם כל נשימה. או שרק נדמה לי שאני זוכר." (עמוד 31)

גדולת הכתיבה היא בכך שהיא גם כלי לשחזור הזיכרון. לא רק של הסופר, אלא גם של הקורא. היכולת לשוב בלי שום התרעה, אל הגוף של אבא, לחוש שוב את חום נשימתו ובשרו, להניח עליו ראש ולהיות אתו שוב. כאב הנטישה הוא תהום שאין אפילו גשר מעליה, היא תהום של פצע מדמם ומלא בחוויות של מי שלא הגנו עליו. מי שהיה חשוף לצפורני המערב הפרוע שהשתלחו בעורו הצעיר, וגרמו לו לדמם. הספר הזה הוא חלק מהדם והוא קרוב מאוד אל החיים ואל מי שהצליחו לשרוד לבדם את הילדות.

קירבת דם

http://www.keter-books.co.il/page_15475

ג'ון טרבולטה

 

על הספר "באותו הרגע" מאת לאה טנצמן הוצאת אבן חושן, 2009

הספר "באותו הרגע" חושף את שירת הדם הזועק. וגורם לי לחשוב שהמשוררת לאה טנצמן נזקקה לשירה בשביל לנשום, לחיות, לסמן את מקומה כאישה בעלת מקום משל עצמה, שמבקשת לנפץ מסגרות פואטיקה מקובלות, כמו גם מסגרות אחרות שדורשות להשתיקה.

על פי השירים היא חוותה דחיה אחר דחיה, פנימית וחיצונית, יחד עם דחיית פרסום השירים. כמו ואן גוך זכתה שגוף עבודתה המרכזי יתפרסם רק לאחר מותה ויזכה להכרה של אמן שהצליח להמציא צורות חדשות. הפחד הגדול שעולה מן השירים הוא של דחיה חוזרת.

הדם זועק, מפני שהיא מנסה לקבע את האור הזה במדויק על גבי עקומת הזמן, כלומר לכתוב, לשיר, אבל לא מאפשרים לה והיא אפילו לא מסוגלת לומר זאת במפורש מפני מרידתה בצורות המקובלות. גם מפני נאמנותה למבנה שיר מהודק ומעוצב כאובייקט פלסטי.

מפני הדחיה היא חוששת לחייה וחשה במוות המתקרב, היא שומעת את הבכי מתקרב, בכי הסופדים עליה.

היא פונה אל האמנות כמרפא לעצב שנדמה כי מקורו בדיכאון עמוק. חייה הופכים אותה למרה והיא יודעת שלכל איש יש טרוף וכאב משלו וזו הנחמה לבדידותה.

היא מבקשת לומר את הכאב במפורש ככל הניתן, עם הרבה רווחים בין מילה למילה, כגדר תיל שמגדירה את אחרותה ואת שתיקתה שבין זעקה לזעקה ועד כמה היא רוצה שישמעו אותה. תמיד נענו לה בשלילה והיא נעלבה.

היחידים שנענו לה, שהיו בשבילה כעמוד שידרה, הם ילדיה. היא זכתה שילדיה ימשיכו לתמוך ביצירתה לאחר מותה ואין הדבר מובן מאליו.

האור שראתה כמו מוטיב ההתפצלות וההתפרקות, השבים בשיריה, הצבע מתפרק והזוג מתפצל. האור והגוף המתפצל אל בדידותו, הגוף הנפרד מאהבתו ונותר לבדו.

המקום המנחם שידעה הוא הים, שהיה לה כרחם המערסל ברוח איטית. שם ידעה רגעי שפיות מעטים וקצרים. שם נעצר הזמן והאור נהפך לשיר ואם לא לשיר אז לזעקה ואחר כך האור בא' התעבה ונהפך לעור בע' ואז שב הדם לזעוק.

השיר "עצובה" מעלה את הכמיהה להכיר את העולם עד תום ומזכיר את שאלה של זלדה: מדוע לא קיימתי את שבועתי לי? נדמה ששתי המשוררות חלקו גורל דומה של יוצרות מבית דתי שבו קיים קושי להשמע. הצניעות החונקת, האיסורים, העצב על המרחק מן העולם, ההסתגרות הכפויה, אי היכולת לומר את הדברים עד סופם. שתיהן צפו בעולם מבעד לכוכבי השמים, מבעד לחלום ולדמיון ובכמיהה גדולה לפרוץ החוצה, כמו בשיר צל שושן צחור בו היא נוכחת בליל ציפייה, סגורה בין קיר ללילה, לרחוב, למרפסת, מתרכזת ביפי השושן ובצלו הצחור. הציפיה היא תמיד לרוח.

עצובה מאת לאה טנצמן.jpg

 צל צחור 3צל צחור 2

צל צחור.jpg

הספר בהוצאת אבן חושן וקריאות נוספות של שיריו:

http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=156&ArticleID=336

דעה מאת חיים פסח 08/09/2017 פנדה, אינדיבוק.

במדינת הספרות אין דמוקרטיה. היא לא מונרכיה. היא אוליגרכיה. אין בה שוויון .יש בה היררכיה. בראש הפירמידה – הסופרות , הסופרים המשוררות והמשוררים. הם הפילוסופים של אפלטון. וכל מי שמתחתם – עורכות ועורכים, מבקרות ומבקרים, עיתונאים, מגיהים והמו"לים עצמם, הם מעמד השומרים, מי שאמורים לטפח ולתמוך בספר, אם הוא ראוי, כל אחד על פי יכולותיו והגדרת תפקידו, ואם אינו ראוי – פשוט להניח לו להישכח. ספר נחות הוא לא פצצה מתקתקת.
מדוע תמיד הסופרות והסופרים בראש הפירמידה? כי אם לפתע ייעלמו כולם, העורכים, המבקרים וכו. – הספרות תמשיך להתקיים. אם יוותרו כולם – אבל הסופרים ייעלמו – לא תהיה ספרות. וזה, לכאורה, מובן מאליו.
אבל, במציאות הקיימת בתקשורת זה ממש לא מובן מאליו. בעלי תפקידים שחובתם לקדם את הסופרים ואת יצירותיהם, המו"לים, עורכי מדורי הספרות, המבקרים – רואים את עצמם שווים בכל ליוצרים ואולי גם חשובים מהם, ולכן לא מהססים לחרוג מתחום אחריותם זו ומשתמשים בכוח הרב שניתן להם להכתיב ליוצרים מה ואיך לכתוב – באורח ישיר או עקיף – אם ברצונם לשרוד. יש פיתוי גדול למבקר או מבקרת להשתמש בכוחם שניתן להם על ידי עורך או עורכת המדור להצליף בכותב או בכותבת, בדרך כלל – לא בחזקים והידועים שבהם, אלא במי שעדיין מתמודדים על מקומם בעולם הספרות. זה פיתוי מוכר. די שעורך או עורכת המדור ירמזו בדרכם העדינה, הסובטילית, מה נדרש מכותבי הביקורת כדי שאלה, כדי לשמר את מעמדם בעיתון ובכלל אצל הקוראים – יחצו את הגבול שבין ביקורת בונה ומדודה להשתלחות פרועה. זה כמו מתאבק שרירן שלא מתאפק להפגין את כוחו על חלשים ממנו, גם מחוץ לזירה. ואין זו לעולם התמודדות בין שווים בכוחם. אומרים: הרי הנפגעת, הנפגע רשאים להגיב. אבל המבקר מכה במקום הרגיש ביותר לסופרת ולסופר, בלב הרוטט של היצירה. הנפגע רשאי אמנם להגיב – אבל שום דבר שיאמר לא יפגע במקום רגיש במידה שווה אצל המבקר, שתמיד יוכל לטעון שנקודת ראות שלה או שלו "אובייקטיבית", בעוד שהסופר לא יכול לטעון לראייה אובייקטיבית של יצירתו. רוב המבקרות והמבקרים האלה מאמינים שהם בעצם מקיימים מין שליחות. לשמר את איכות הכתיבה ולפסול את מה שראוי פסילה, גם במחיר ההשתלחות. אבל למעשה, כאמור, לא נחוץ להתייחס כלל למה שפסול בעיניך. ומה שמתחזה לשליחות הוא למעשה התפרקות של יצרים. הם לא משרתים את הקוראים אלא למעשה, משרתים את אל הממון. את הבעלים של העיתון שרוצים לרכוש קוראים נוספים בכל שערורייה. רק הם הנהנים האמיתיים . לכל היתר זוהי אשליה של כוח זמני וחולף – לעצמם, ונזק – בעיקר לסופרות וסופרים שעדיין מגששים את מקומם – שלפעמים הוא פגיעה חולפת ולפעמים סופנית.

זואי גרינדאה על שער עיתון 77, קיץ 2017

עיתון 77 נפרטיטי

זואי גרינדאה, צלמת, נולדה בפאריז ועלתה לארץ ישראל בגיל שש. היא גדלה עם הוריה ואחותה בירושלים. למדה בתיכון לאמנויות, במוסררה ובסם שפיגל. חיה כיום בתל אביב יפו, אם לבן ושתי בנות, יצירותיה מופיעות על כריכות ספרים ואלבומים והוצגו בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד בישראל, צרפת ואיטליה.

 

 

 

למה את יוצרת?

 

אני יוצרת כי זו הדרך הטבעית שלי לעבד נתונים. זה מה שגורם לי לקום בבוקר ולהרגיש שלחיים יש ערך מוסף, יש להם את הגוונים, הצורות והתוכן שאני יוצקת לתוכם. סוג של שליטה או לפחות אשליה של שליטה.

 

 

 

איזו אמנות את אוהבת?

 

 כרגע, בנקודת הזמן הזאת בחיים שלי, מרתקת אותי מצרים העתיקה והאפשרות של קיום של צורות חיים שאנחנו לא מכירים עדיין. אבל זה משתנה, כל תקופת חיים מולידה תחומי עניין חדשים. כשהילדים שלי היו קטנים יותר, הם היו נושא העניין המרכזי שלי.

 

 

בעצם את יוצרת בני אדם שמהם את יוצרת אמנות.

 

גם. אני מנסה לפענח את תולדות ומהות האנושות דרך האמנות שלי. אני חוקרת את העולם מהזמן הזה ואחורה, מוקסמת מסימני הדרך שתרבויות עתיקות השאירו אחריהן. ניסיון הפענוח שלי הוא רב ממדי. העובדה שההורים שלי אנתרופולוגים וסוציולגים מקבלת יותר ויותר מקום בחיים שלי כאמנית. תחומי העניין שלי מושפעים מהבית שגדלתי בו, שזה די מפתיע אותי.

 

 

 

למה זה מפתיע אותך?

 

כי כשאת גדלה בתוך זה, יש תחושה של מיצוי, תחושה של אדמה שכבר דרכו עליה ואין מה לחדש בעניינה, אבל עם הזמן אני מבינה שכל השאלות נותרו פתוחות, ושהמסקנות שלי יהיו שונות מאלו שהיו לפניי.

 

 

 

למה את מצלמת ולא מציירת?

 

קודם ציירתי, חשבתי שאהיה ציירת. ואז גיליתי שהציור פחות הוקוס פוקוס ומצריך יותר תהליכים. הוא יותר תהליכי, ההתגשמות שלו יותר איטית. אני אוהבת את הצילום, את ההתגשמות המהירה שלו. צילום זה אור וחושך, גילוי והסתרה עם כל מה שזה מייצג.

 

אחד הרגעים היותר מאושרים שלי כילדה זה הרגע שקיבלתי לידיים מצלמת פולרואיד. אני זוכרת את הרגע הזה בבהירות צלולה, הפעם הראשונה שבה צילמתי.  זה היה סוג של נס, אושר מזוקק, צילמתי ופתאום יצאה מתוך הקופסא תמונה. יצרתי משהו ברגע. זה היה בלתי נתפס. זה היה מעשה כישוף, מעשה קסמים, יכול להיות שהבחירה שלי בצילום היא נסיון לחזור לרגע הזה, לתחושה האפיפנית, הרגע של ההתעלות. ההבנה שיכול להיות לי חלק במעשה בריאה, אני כיוצרת, הופכת לשותפה אקטיבית בבריאה.

 

 

 

איך אפשר לחקור את הבריאה דרך צילום?

 

 הצילום מתחיל בחזון שאותו אני מנסה להוציא אל האור באמצעים די מינימליסטיים. הצילום עצמו הוא התממשות, ההתגשמות המלאה של החזון הראשוני. התהליך כולו מאוד טקסי, הזמן שבו אני מתיישבת מול המראה, מתאפרת, מתלבשת, בוראת את עצמי מחדש, החלל המומצא שאני יוצרת על ידי תפאורה ותאורה. בריאה.

 

 

 

מה את חולמת לצלם?

פורטרט משפחתי על הירח. לצלם את השבט שלי שם. או על כוכב אחר.

אל הסופרים

כתיבת שירה או סיפורת, זו אמנות של בני אדם שאינם מריונטות. איש לא יכול לומר לסופרים מה לעשות. לא מדובר בשחקנים. אין להם בימאי. איש לא יגיד להם מה לחשוב.

ספרות טובה אינה מכוונת לדעת הקהל. אל לסופר לצפות לביקורות טובות.

כנות בכתיבה זה מהלך של בדיקת האומץ. כתיבת רומן זה כיוון מצלמה על עצמך, על עברך, על מי שמסביבך, ביצוע זום אין וזום אאוט. הסופר הוא בעל עין נקיה על עצמו ועל העולם, הוא מעביר את האמת שחולפת בעד חלונו.

אם סופר כן עם עצמו הוא בוודאי לא ינסה לכוון לדעת מבקרים וקוראים. לכן ביקורות רעות בעיתון יכולות בעיקר להחמיא לו.

אם סופר הצליח לעורר רגש ומחשבה, זו הצלחה.

לדעתי רק סופר יכול לבקר סופר אחר באופן מועיל. רק מי שיודע את המלאכה יכול לומר לאחר אם מלאכתו טובה. עיתונאי לא יכול לומר לסופר איך לכתוב. עיתונאים אינם אמנים.

בביקורת על ספרי כתבה עיתונאית מבקרת: "סופרים אשכנזים, הזהרו איך שאתם כותבים על מזרחים."

וכל זה בעקבות סיפור שלא הופיעו ולא הוזכרו בו מזרחים. היא התייחסה למוצאי, למקום מגוריי ולמיני. מידע חוץ ספרותי. התייחסות לטוען ולא לטיעון.

הבאתי דוגמא זו רק בכדי לשאול את השאלה האם כעת סופר אשכנזי ינסה להזהר בכתיבתו משום שעיתונאי כתב על כך בעיתון? האם סופר אמור כעת לרשום לעצמו בפינקס רשימת איסורים והמלצות של מבקרים, רק מפני שהוא ישמח אם יכתבו שבחים על כתיבתו?

 

סופרים הם אמנים חופשיים. תפקידם לגרום לקוראים להרגיש ולחשוב. להיות לא פוליטיקלי קורקט, להיות לא פוליטי, אלא אני כל כך אני, עד שהוא העולם כולו.

 

 

 

על הסרט "מקווה שאני בפריים" מאת נטעלי בראון

מיכל בת אדם היא בימאית הקולנוע הראשונה בישראל. היא ביימה עשרה סרטים, השתתפה בהצגות תאטרון ובכשלוש עשרה סרטים כשחקנית, כתבה ספרי שירה והקליטה אלבומי קריאת שירה.

היא נשואה לבימאי משה מזרחי. הבמאי היחיד בישראל,  עד כה, שזכה באוסקר לסרט הזר, "כל החיים לפניו" בשנת 1977, על פי הרומן מאת אמיל אז'אר.

היום משה מזרחי בן שמונים וכבר לא מקבל תקציבים להפקת סרטיו. לכן הלכה מיכל בת אדם לפגישה עם המפיק משה אדרי, לבקש ממנו סיוע בתקציב, להפקת סרט שכותב מזרחי. משה אדרי אמר לה שהיא נראית נפלא. אחר כך נכנס מישהו אחר למשרדו ואמר לה אותו דבר. משה אדרי צחק וטען שזה בגלל שיש לה מאהב.

כך לכדה הבימאית נטעלי בראון את הגרעין, את לב העניין. בסצינה מבריקה אחת, הצליחה לחשוף את אחת הבעיות הגדולות והקבועות של בימאיות- שחקניות (גם של סופרות, ציירות וכל הנשים בעולם) העובדה שהן תמיד חלק בלתי נפרד מהמראה שלהן. שאיך שהן נראות זה חלק משמעותי מהיותן. 

כך כתבו גם בביקורות על הסרטים שהיא ביימה, היא יפה אבל.. יש יותר מדי ציצים בסרט, או שחבל שאין ציצים בכלל . אחרי כל סרט שהיא יצרה, הביקורות זרקו עליה פטיש, ניסו לבלום אותה.

היא שבה הביתה נחושה מהפגישה עם משה אדרי. בהליכתה ניתן לחוש את כוחה ללכת נגד כל הסיכויים, היא לא נעצרת. היא הולכת אל הגבר שהיא אוהבת. אין לה מאהב מלבדו. היא איתנה ועיקשת, היא הולכת בדרך שלה. הם חיים יחד. הוא כותב והיא ממשיכה לצלם סרטים, חלק מהם מתעדים את זכרונותיו.

אלה שני דברים בולטים, העובדה שכאישה היא הוטרדה מינית באופן קבוע, גם מאנשי התעשייה וגם מהמבקרים והעובדה שהיא אישה שעושה סרטים, היה בזה משהו כל כך לא מקובל. הטרדות מיניות לעומת זה היו עניין מקובל ויומיומי.

מיכל בת אדם היא בת לצלם ששמו אדם ולאם שחלתה בנפשה. אלה חומרי החיים שמרכיבים את סרטיה. בתור ילדה נשלחה לבדה לקיבוץ לאחר שהופרדה ממשפחתה שלא הצליחה לטפל בה. המאבקים הם תמידיים. המאבקים להשרדות כילדה, כאישה וכבימאית.

המשפחה היא הדבר הכי חשוב עבורה וזה גם המקום שמתוכו היא יוצרת.

היא יוצרת שקובעת את הדרך לעצמה. היוצרת שהולכת בדרך משלה. היא לא מתחנפת ולא מתכופפת מרוחות הביקורות.

ככל שהיא איתנה, כך מנסות הרוחות לנפץ את היכלה.

כמה שהיא יותר מצליחה, כך מנסים להתנגש בה.

תרבות שמכבדת את עצמה, מכבדת גם את יוצריה. תרבות גבוהה לא רומסת את מי שיוצר אותה, אלא אם כן היא חולה במחלה סופנית ומכרסמת את עצמה מבפנים באלימות. מיכל בת אדם ספגה אלימות, גם בגלל שהיא אמנית יפהפיה. מוזה מהפנטת, שהחליטה להיות הבוסית ולביים סרטים. זה היה קשה מדי לעיכול עבור גברים.

היא הייתה שחקנית תאטרון. משה מזרחי ראה אותה לראשונה על הבמה ולקח אותה לשחק בסרט "אני אוהב אותך רוזה". הוא גם זה שהאיץ בה לביים סרטים. אחר כך הם התאהבו והביאו ילד לעולם, דניאל,  שגדל להיות מוזיקאי.

מיכל  כתבה את הסרטים שלה וגם צילמה והשתתפה בחלקם. היא הצליחה לספר את הסיפורים שלה.

כשהייתי ילדה צפיתי בסרטה בן לוקח בת. הלכנו לבית הקולנוע לצפות בו. שם יש סצינה שבה הילדה מתקלחת לראשונה במקלחות המשותפות ובחלון עומדת חבורת ילדים שצוחקים עליה. היא נשארת בודדה מתחת למים הזורמים, ערומה, מתבוננת בתדהמה בחבורת הילדים הצוחקים ואין לה איש שיעזור לה.

אפשר אולי לומר שזה דומה למצב היוצרת היפה שמעזה ליצור סרטים ולרקוד ולהתנשק ולהראות איך נראית התשוקה שלה.

בסרט אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב, משחקת ריטה דמות של אישה שמראה עד כמה היא רוצה אהבה, עד כמה היא זקוקה שמישהו יגע בה. זה מצב פגיע לאישה, בעיקר היכן שאין לכך עדיין מקום מקובל. מיכל בת אדם פרצה דרך והראתה שלנשים יש חשק עצמאי משלהן, תשוקה חופשיה מספיק בשביל לאהוב נשים וגברים כאחד. היא הראתה שנשים רוצות שיאהבו אותן. היא חצתה קווים של בושה. ובאופן טהור, מתוך נאמנות לעצמה ולאמנותה.

בסרט "מקווה שאני בפריים" מוצגת דמות של אמנית החלטית, חזקה, עיקשת, שהולכת בדרך שלה בלי היסוסים. עם כוח לדחוף לצד את המדכאים. יש בסרט דמות ברורה של אמנית גדולה וגם של בת אדם עם אהבה אדירה.

בסוף הסרט מיכל ומשה רוקדים. זו אחת התמונות המציפות ביותר שראיתי בקולנוע לאחרונה. זה נדיר לבכות ככה למראה אהבה. האהבה בסרט הזה כל כך מוחשית עד ששק הדמעות מתפקע ומרטיב את הלחיים.

 

 

 

 

קריאה בספר האל שהכזיב הוא אתה מאת אלי שמואלי

הספר פותח בכותרת והכותרת הזו מבשרת על אכזבה. הכותרת מאשימה: "האל שהכזיב הוא אתה." התרגום לאנגלית מבשר על אל שנכשל THE GOD THAT FAILED IS YOU.

באדם קיימת אלוהות ואף על פי ולמרות זאת, הוא כשלון.

בעמוד הראשון נאמר שהכל על תנאי, בכל מתקיים תנאי, שלא מתקיים.

אין שקט, הכל זז ומשתנה עד כדי כך שהאדם לא מצליח אפילו ללכוד את מבטו שלו עצמו בראי. האדם מרוחק מעצמו, זר לעצמו, לא מגיע אל סוד עצמיותו, לא מצליח לפענח את מי שהוא. החיים הם מכונית שאין גישה אליה, אפילו שהיא ישנה ומכוערת, היא לא תהיה שלך. כאשר העצבות תתקוף תזכר בה ותשאר עם הדמיון של מה שהיה יכול להיות.

החיים נשפכים אל הביוב, מה שנשאר זה לצאת לעבודה, לשתות קפה ולעשן סיגריה. לשכוח את מה שמפריע בשביל לתפקד. לשכוח את העובדה שקברת מישהו כשהיית רק בן עשרים ואחת.

המוות תמיד יושב מול העיניים והאחרים בולסים בשביל לא לראותו, לועסים כדי שלא להבחין. אי אפשר לברוח מתחושת ההחמצה שגורמת לעשן, זו שיוצרת את הריק. אתה לא סתם אדם, יש בך אלוהות, אך גם תחושת כשלון. העובדה שיש בך אלוהות לא מעניקה אושר ארעי, אלא מבקשת דבר קבוע ונשגב.

אתה מאכזב כי נולדת לחיי בורגנות ודרשו ממך להיות העתק של מישהו אחר, להיות קונפורמיסט. הילדים בבית הספר נעלו דוקטור מרטינס ושינו את גוון הנעל לפי החלום והאמירה. הלכו לצופים, עמדו במסדרים.

אבל למשורר יש נעלי זמש חומות ונמוכות ויש בו דחף להשתנות, לקום וללכת, להתפלש בנשים, לפצח את סודן ולזכות באהבה.

לא להכשל באהבה זה כנראה הסיכוי היחיד לזכות בחיים ראויים. אבל המשורר יודע שהוא רק אבק כוכבים, מוקף בחומרים שאינו יכול למצוא בהם נחמה, הוא מנסה לדחוף לכיסים את תודעת המוות.

בכל מקום מקננת הריקנות, בעיקר בחנויות מלאות מוצרים. מה שצף מעל הריקנות זה דחף החיים הקמאי לזיין להתמזג להתפרק, דחף שהוא אולי מנגנון שמגן ואין לו סיפוק אף פעם. הוא תמיד משתוקק ושוקק. המשורר סובל מהצפות רגשיות, חרדות והחמצה. הצמצם שלו פתוח מדי, הוא רואה הכל יותר מדי טוב. הוא זקוק לאהבה, הוא מזהה את הצורך הזה גם אצל אחרים. זרים, בבית קפה. הוא זקוק לאהבה. הוא מחפש עיניים ונשימה. הבהלה התמידית נהפכה להרגל ואליה מצטרפים בהלות, חרדות ומשככי כאבים משתנים ומתחלפים בין פחד לשכחה. למשורר יש פנקסים, בזה הוא שונה, הוא כותב כדי לזכור את הרעיון שהציל אותו. בדרך כלל לא מוצא, אבל לפחות הוא ניצל בזכות רעיונות וטורח לכתוב אותם.

המשורר הזה נוסע באוטובוס, הזמן שלו עובר גם בהמתנה, בעצירה והתבוננות. אז הנפש עוזבת את הגוף, הגוף השבור. הנפש מחפשת אחר ממשות, אחר תחושת ההתקיימות, מה שניתן להרגיש בזמן צעקה.

החיוך מופיע כאשר מופיעה אישה, זו התקווה היחידה. ההתמודדות עם הכתיבה בהתמודדות ההיבריס, חטא הגאווה שבתוך העליבות. גם בבית קפה נגלית האמת, הכשלון נחשף מפני הראייה החשופה מדי שיודעת שכל אדם חולף מן העולם, אחרי שהוא מזדקן.

הכשלון הוא לא לחיות את החיים.

החיים שאתה לא חי, זה הכשלון. החיים שאתה הורג. העובדה שקיבלת רק הזדמנות אחת ופספסת אותה בעבודה מחורבנת. בדיבורים על פנסיה ודירות. החיים מלאים בכתמים, באכזבות, מכתם שמן על המכנסים הטובים ועד אהבה נכזבת.

אפילו להיות משוגע זה בלתי אפשרי. האדם נבעט, מטולטל, מנוער, מגולגל, פותח סתימות בכיור, אבל לא מניחים לשגעון שלו להיות לגיטימי. הוא שותה בירה, מפטפט ונכנס לחובות, אוכל מזון לא טרי, תמיד הוא בר החלפה, כל אחד יכול למלא את תפקידו, רדוף ממחשבות רעות הוא חונך להאמין בעצמו, לא לוותר על החלום. אבל התרמיות האלה מתפוררות. הוא חשוף, נכשל, אחראי על עולמו, מאונן בתחושת אכזבה.

התיקון היחיד יהיה אם יד שמחפשת יד שניה תמצא דבר להאחז בו, אולי אז תיפסק תחושת הנרדפות, משהו ישים סוף לפרסומות, לשלטונות.

ההמון מבקש שכחה עצמית בצפיה בטלוויזיה או בספרים שהטקסט שלהם מתפקד  כטלוויזיה, ההמון נאחז בחלומות של אחרים. זו פריבילגיה שהמשורר לא זוכה בה, כי הוא לא יכול להשלים עם הכשלון. עם הרעיון שהוא חי חיים לא אותנטיים. שבלתי אפשרי להיות בהם כמו שאתה, משוגע.

הרעיון הזה משאיר אותו ער.

למרות שאין לו את הכוח להלחם בכולם, הוא עבד של עצמו. הוא האדון של השגעון. בכל אחד יש עבד, אבל המשורר הוא גם אדון לעצמו.

עלילת הספר מתרחשת בעיר הגדולה, ירושלים ולפעמים גם בתל אביב. ירושלים עיר מלאת חלחלה ואימה ושיעורים ומחשבה, לימוד ההסתפקות במועט, בין הבניינים האבנים והשמש, אור צהוב בהיר, האורבניות המעופשת, הרפש השחור, דמעות החלונות, נשים בפיג'מות שאיבדו את האש. הגוף שלהן לא קורס, הוא נועד לעמידה.  אבל המשורר מתמוטט וקריסותיו יוצרות שירים. הנורמלים הם איתנים לא מתמוטטים.

ההרס העצמי, העישון ושתיית הקפה, הרעל הוא נחמה לחיים בלתי אפשריים.

האדם לא יודע היכן הוא נמצא לאחר מות הפוסט מודרניזם. כבר לא ניתן לו לזהות מה מתאר את התחושות שלו. מה שנותר זו רק השירה שלא דוחקים בה להיות מדוייקת. כי שירה לא צריכה להיות מדוייקת כדי להיות נכונה.

הבירוקרטיה היא בדיוק ההפך, היא מנסה לדייק בנתונים ולא רואה את האדם אלא כמסמך, אדם הוא משהו שניתן להכניס לקלסר ועוד יישאר מקום.

העצב שבחיי ההכרח החל כבר בגן חובה כשהוכרח המשורר לישון במיטה זרה בצהריים, פניו פונות הצידה ונאסר עליו לקום מהמיטה. עכשיו יש לו מכונית והוא מבקש לא לזהות עוד דבר. הכל נמאס. הוא נזקק לזרות למען ההנאה. לוותר על ההכרה ועל המציאות, לא לחשוב עוד על חייו המבוזבזים, למרות שהוא זוכר שהייתה זו הנאה לבזבז אותם.

מה שנותר לחיות למענו זו רק השירה וההתאחדות, שניים שמחזיקים זה את זה.

אין טעם לצפות מהחיים ליותר מנשימה.

הצורך בדיאלוג הכרחי לחיים, זה הרגע שבו האדם חש חי. כשהוא לבד הוא רואה יותר מדי ומזהה ייאוש של פועלים בצדי הדרכים, את משאלות המוות שהן גם הנחמה האחרונה.

מה שנותר זה העכשיו והפרחים שיוגשו לאישה.

המשורר תקוע בפקק ורואה את חייו מאחוריו, מתמוטט ומתבונן בחייו. החיים חולפים על פניו. החלוף מופיע במכונית כאילו שבדרך אל החיים אבדו החיים. כי אי אפשר לנצח אותם. מעל האדם יש חומות, מפלצות עיוורות, עדיף שלא תדע ושתמשיך במעשיך, בעולם הנורמלי, הלא ספרותני, המוקף באופק ואדמה, במקום הכי נמוך שאפשר. במקום של מנוחה נכונה.

בני האדם קשים יותר מדי, קיימים מדי, בתל אביב וירושלים להיות חזק זה לשכוח שאתה חלש. לעמוד עם הזקנות בשמש ולזהות את יופיין, לראות בהן גיבורות על.

לנסות לכתוב ולסלוח, להתאהב, להיות בעל חמלה וחוש הומור, להיות בצד שלא הורג.

 

חופש הנפש לצאת מהרפש

במקוֹם לְהִתְאַבֵּד אֶכְתֹּב שִׁיר

זֶה לֹא מְנֻמָּס לְהִדָּחֵף בּתוֹר

לִדְחֹף אֶת רָאשִׁי לַמָּקוֹם הַשָּׁחֹר.

 

במקום לִשְׁלֹחַ יָד בְּנַפְשִׁי

אֶדְלֶה מִתּוֹכָהּ שִׁיר.

 

בִּמְקוֹם לְהִשְׁתַּעְבֵּד 

ולנסוֹת לְעַבֵּד אֶת תְּחוּשַׁת הַלְאַבֵּד

בִּמְקוֹם כָּל זֶה אֶכְתֹּב שִׁיר

אָרֹךְ, לְהַצְהִיר עַל כּוַּנתִּי לִשְׂרֹּד

לְהַכְשִׁיר אֶת נַפְשִׁי לִמְרֹד.

 

לֹא אֶתֵּן לַעוֹלָם אֶת צַוָּארִי

גַּם אִם עַבָרִי הָיָה לֹא אֶפְשָׁרִי.

אֲנִי לֹא מַקְשִׁיבָה למְבַקֵּשׁ אֶת כֹּחִי

אֲנִי חָפְשִׁיָה לִכְתֹּב שִׁיר

אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִכְתֹּב שִׁיר.

 

 

שקיעת העולם

לא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶצְפה
בִּשְׁקִיעַת הָעוֹלָם.
כַּמּוּבָן שֶׁהַכֹּל בִּגְלָלָם
זֶה הָיָה טוֹב מִדַּי בִּשְׁבִילָם.
עַכְשָׁו הַכֹּל תם ונשלם.

אָנוּ גלְגל בגָּרוֹן לויתן
שַׂקִּית נַיְלוֹן בְּבֶטֶן שׁוּעָל
מַצִּית בקיבת שׁלְּדג
קַשִּׁית בְּלֹעַ כֶּלֶב יָם
עֵגֶל פּשׁוּט עוֹר, חֲזִיר שׁחוּט
אֶפְרוֹחַ גרוס, טָלֶה מרוט
יוֹרֵד בקיבת הוֹמוֹ ספיינס למוּד בּורות.

דָּג משוסף מְפַרְפֵּר
בְּעֹמֶק סִיר בּוֹעֵר.

לֵב סָגוּר,
מֹחַ נָעוּל
כְּמוֹ תֵּבָה במצולת אוֹקְיָנוֹס מזופת
אֲבָל לְמִי זֶה אכפת?

הַתַּאֲגִידִים דּוֹאֲגִים רַק לזקפת הַבַּנְק
הַצּוֹפֶה בְּעוֹלָמוֹ מִתְקַלֵּף מיופיו
ונחנק בלפיתת
פסיכופט.

מזון סבל

מִי שֶׁאֹכֶל סְטֵיְק מִתְנַתֵּק מלִּבּוֹ

לֵב – עגל בּוֹכה אֶל אמו

מִי שֶׁאֹכֶל סְטֵיְק יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק

א יודע שבגופו זורם סבל העגלול

בדמו מתמזג דמו ההומה אל אמו

וְאֵין עוֹד הפרד בֵּינוֹ לְבֵינו.

 

מִי שֶׁאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרו נֶהְפך לעגל בוכה

וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ שֶׁכךְ הַדָּבָר

כִּי לִבּוֹ סָגוּר ומוחו מסונוור

לֹא חוֹשֵׁב עַל מוֹת הַעגל

עַל הַפְּרידָה מעצמו וּמאמו.

 

גם מִי שׁלוגם חלב מִתְנַתֵּק מלִּבּוֹ,

לֵב – פָּרָה בּוֹכָה אֶל בְּנָהּ

מִי שֶׁלוגם חלב יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק

ולא יודע שבגופו זורם סבל הפָּרָה,

בדמו מתמזג החלב ההומה אל בְּנָהּ

וְאֵין עוֹד הפרד בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

 

מִי שֶׁלוגם את חלבה נֶהְפך לפָּרָה בוכיה

וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ שֶׁכךְ הַדָּבָר

כִּי לִבּוֹ סָגוּר ומוחו מסונוור,

לֹא חוֹשֵׁב עַל מוֹת הַפָּרָה

עַל הַפְּרידָה מעצמָה וּמִבְּנָהּ.

 

לרה

 

מעבר לקיר חדר בית המלון צוחקת לרה  עם ז'אן. הם לא מפסיקים לגעת זה בזה. מעבירים חום בחום. להט כפות ידיים בין הירכיים, הגב, הבטן. ברכבת משדה התעופה, סיפרה לי איך חלמה על גברים שיושבים סביב שולחנה וחושקים בה, על ימים שטופי בטלה והתפעלות מן היופי ואיך שביום השלישי ניגש ז'אן לשולחנה והיא נענתה לכל הזמנותיו, נאמנה לחלומותיה הניחה לו לפלוש אל ליבה.

ברגע הראשון שפגשה אותו, נשברה לה השן. ממש באותו רגע שבו הם הכירו, נשברה לה השן. ממש באותה שנייה שבה הוא הניח על שולחנה את המגש עם הדג, כך סתם בלי סיבה, נשברה לה השן והיא הרגישה איום ונורא. הוא אכל וביקש ממנה לבוא אתו לקונצרט סופרן ואלט ליד הים. שם הוא יקרא שירים וברקע תנגן מוזיקת אופרה.

אבל אחרי שנשברה לה השן היא לא הלכה לקונצרט הסופרן והאלט מול הים. היא חזרה לחדר בבית המלון, לישון. כל כך כאב לה שנשברה לה השן והיא שנאה את רופא השיניים שלה בכל דמה.

היא שכבה במיטה ובכתה עד הלילה, עד שהוא בא אליה וגילה לה מה עושים יחד בחדר בבית מלון, כשהאור האפור שוקע לאט בעשר בלילה. הוא הזכיר לה איך אנשים נוגעים זה בזה. מלטפים ומעריכים כל ליטוף. בין הרגליים וליד הערווה. יד חמה חולפת על הבשר המתרכך לקראתה.

לרה אמרה לו בביטחון שהיא אוהבת את השירים שלו. זה היה הרגע ששינה את הכול. הוא היה ישיר מאוד, אמר לה שהוא רוצה לקחת אותה לים והיא הפסיקה לנשום ורצתה להמשיך אבל אז נשברה לה השן מהדג שהוא הביא לה על צלחת נייר והיא כבר לא הצליחה לחשוב על הים ואמרה שהיא רוצה ללכת לישון והוא ויתר לה ולא לחץ והיא הלכה לחדר לבכות על השן השבורה ולנסות להדביק אותה בדבק שקוף שביקשה מפקיד הקבלה בבית המלון.

אחר כך נשבר לה הלב והיא לא ידעה את זה, עד שעלתה למטוס ובכתה ועדיין לא ידעה שזה בגלל שהיא עזבה אותו וזה בגלל שגילתה עד כמה הוא פרפר חופשי והיא כלבה קשורה. עד שירד הלילה החלו לדקור הסכינים בחזה שלה. ההבנה שהוא חופשי ושהיא כלואה כרסמה את השפיות בליבה. ההבנה שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, אלה שיש עליהם בעלות ואלה שהם חופשיים. הכלבים והפרפרים. ההבנה שהיא כלבה שנשואה לוטרינר, דווקא די ניחמה אותה. מזל שיש לה בית יפה.

ערב יום השואה

זה ערב יום השואה.

פסיה, סבתו של אבי, נורתה.

אמרו שזרקו אותה לבור

ככה רצו השמועות

שהסתירו מאוזניי כשהייתי ילדה.

זה ערב יום השואה ואני אוכלת לחם חם,

רחוקה מאירופה. אך עדיין

הילדים שנרצחו, האמהות שנורו

בתעלות. ההבנה שהדורות הבאים

עדיין מושפעים מהגהנום.

כלא הנישואין

 היום ראיתי אדם נשלח לכלא הנישואין. הוריו ליוו אותו אל החופה. השמש הייתה חזקה. האיש לבש חליפה ועניבה ורודה. לידו ענד הרב פרח צבעוני בכובעו השחור. אדם בן ארבעים קיבל נשיקה חזקה על שפתיו, לאחר שקידש אישה בת ארבעים. שניהם נכלאו בביתם לנצח נצחים. לטוב ולרע. הייתה תנועת לשונות בפיהם. האישה נישקה אותו חזק, בהערכה עמוקה, על שהסכים להיכנס איתה לכלא ולשחרר אותה מעול הבדידות. הם החליפו לשונות כנחשים ארסיים, שחררו ארס מתוק, זה לפה של זו. מסביב עמדו חברים. השמש הייתה בלתי אפשרית, היא הלבינה את הרחובות, שרפה את הכל והאיש בעניבה הוורודה עמד על המוקד והזיע. אמו ניגבה את הזיעה ממצחו הרחב והגבוה. האיש שנשלח לכלא ביקש לברך את המתים שנאלצו להעדר מטקס ההשלכה לכלא.

 מסביבו עמדו מוזיקאים וקולנוענים, מלצרים וברמנים, דוקטורים לכימיה, פרופסורים לספרות, כולם צפו בו מזיע על במה גבוהה, ענוב בעניבה ורודה, ברגעיו האחרונים כאיש חופשי. הוא שבר את הכוס והאישה נישקה אותו בחוזקה. כעבור דקות ספורות התפרץ הקהל לחופה והצטרף לנשיקתם. אישה בשמלה שחורה כרעה על הרצפה ואספה לתוך נייר הכסף הקרוע את שברי הכוס המרוסקת. אחר כך כולם רקדו ואכלו ושתו יין.

טקסי הכלא האלה עולים הרבה כסף, איש לא מנגב את זיעתו של האדם החופשי שעומד לבד בשמש הקופחת. האיש החופשי לא רוצה למות לבד. הוא יודע שיום יבוא והוא יזדקן. הוא אוהב סיפורים ושירים וזקוק למישהו שיאזין להם, מישהו שירקום איתו את הסיפורים שלו.

האיש החופשי מפחד מחירותו, בגיל ארבעים מואס בריקנותו ומוותר. הנתינה שלו היא ויתור. כניעה. הליכה איטית אל הבית. הדלת נסגרת. השמש נותרת בחוץ. בבית יש צל. אהבה. ספה ודממה. אחר כך צעקה. שנאה. ושוב אהבה.

כמה דברים על שירה לכבוד חג החירות

דיבורים של משוררים על פרסים, פרסום, תופעות של פרסום, קנאה בפרסום, הצלחה, שנאה, שיימינג למי שלא נתן להם קרדיט, הערצה עיוורת למשוררים חדשים, התנכלות, בריונות, מקדמי סדנאות כתיבה, מארגני ערבי שירה, מקדמי ספרים. כל מיני תופעות שליבי אומר לי שאינן קשורות לשירה. כל מיני בעיות שקשורות לתקופה שבה המדיה היא במה קבועה למבקשי אהבה. זה מעניין לגלות עד כמה בני אדם מוגנים באגו וצמאים להכרה. האגו מגן עליהם מפני דחייה ועדיין המעטפת דקה והם חייבים לחוש את חום האהבה. רבים כותבים מהסיבה הזו. אך יש ריחוק ברור מן השירה.

השירה היא טבעית, היא שייכת לטבע. נהרות אומרים שירה. לכן היא מרפאה. היא משמיעה אמת שאינה משתנה. מי שליבו נשבר יבוא אליה והיא תשמיע לו את השלמות. היא תתקן אותו. היא תעניק לו רגע של יופי ומשמעות, משהו גבוה ממה שנשבר. היא תביא אותו בחזרה אל השלם.

משוררים הם שליחי אהבה. הם רופאי נפש. מעניקי תקוה. מרפאי פצעים. אלה שמהדהדים כאב באופן כזה שהנפש השבורה יכולה להאזין לו ולחוש קירבה, להתרחק מן הבדידות.

יש משוררים שמטרתם היא אמנות והם יוצרים צורות חדשות.

הפטפטנות אינה דרך המשורר. משורר חייב למחוק ולשתוק ולדלות מתוכו אמת צרופה וטהורה בכדי להעניק אותה לאנושות. הוא שליח של אהבה. הוא לא מבזבז את זמנו בעשיית שיימינג בפייסבוק. הוא לא פוליטיקאי. הוא גבוה מן השבר. ליבו גדול ורחב.  לכן הוא צנוע. הוא יודע שמטרת השירה אינה פרסום ואינה אלימות ואינה רהבתנות.

הוא יודע שהוא יכול וחייב לכתוב, כי איש לא יעשה את מלאכתו למענו ואיש אינו תופס את מקומו ופרסום של אחד אינו מאיים על תפקידו. איש אינו מאיים עליו. יש לו דרך משלו. יש לו תפקיד. הוא שייך לטוב שבעולם. הוא לא גורם מפח נפש לאיש. הוא חכם ובעל בינה. הוא כפוף ראש, עושה את מלאכתו .

מלאכת המשוררים רבה, האנושות מאבדת מאנושיותה לטובת המחשבים.האדישות והעיוורון גדלים. הרגשות מתקהים. המבט אינו פונה החוצה, אל הזולת. אלא אל העצמי, אל הסלפי. המראה החיצוני, הקליפה קיבלה כוח מופרז של השפעה וזה גורם לסבל. זה דורש תיקון. תפקיד המשורר להעניק מילים ומבט. לנסות להאיר אפלות. לתקן את הכאב שנוצר בעולם בו שולט החומר והכליון.

המתופף

בחדרו החרישה חשכה. רק אור מנורת הקריאה הוטל על השולחן, מעל צלחת חרסינה שעליה טבק מעורב בפרורי חשיש. עיניו היו אדומות. בכל ערב הוא דופק על התופים בפראות. לא שם על השכנים או על התינוקת הישנה. ברגע שנכנס הביתה, שנייה לאחר שנטרקת דלתו, אפשר לשמוע איך מתפרק זעמו. בבוקר הוא עובד בחברת מחשבים ורק בערב מצליח להשכיח את שעות הבהייה על המסך ודחיקת חלומותיו וייעודו האמיתי אל המקשים הלא נכונים.

ביתו, דירת שניים וחצי חדרים, תמיד מואר וגדוש בקולות שירה. על הספה ישנים חברים חסרי בית ובמיטתו מתארחת לעתים אישה זהובת שיער ודקיקת ירכיים אשר לה הבטיח את ליבו, אך טרם ביקש את ידה. הם גרו יחד בדירה הקטנה הזו במשך שנתיים, עד שהחליטו לגור בבתים נפרדים.

על קירות הדירה תלויים דיוקנאות של מוסיקאים, לואי ארמסטרונג, פול רובסון ונינה סימון. מעל מיטתו תלוי ציור של גוף אישה עירומה שולחת יד אל מפשעתה. על החלונות שמעל מיטתו וילונות ורודים מפרפרים, בדים דקים שהותירה מאחור זהובת השיער. מתחת למיטתו זרוקות נעליה, עקבים שחורים, אותם השאירה כסימון טריטוריה מתוחכם. זיכרון לכך שהבטיח לה גם את גופו.

אך באותו יום, שמונה ימים לאחר מות אביו, חדרו שרה בעלטה קפדנית ובדירה עמדה דממה. על הספה בסלון לא ישבו עוד חברים ואף אחד לא פרט על הגיטרה. גם התופים לא נחבטו. רק ריח העשן המתוק הציף את הדירה. עיניו האדומות לא חייכו. על הספה שני בדים חדשים לציור, ממתינים לצער האיום להתפרק לתוכם ביצירה חדשה.

הוא לא הודיע לאף אחד על מועד ההלוויה. גם לא לנו, שכניו שמעבר לקיר. נדמה כי התמלא בושה על מות אביו. הוא הסתגר בחדרו, מבודד ואטום לקולות מבחוץ. אולי כך הצליח להחדיר להכרתו שלא יפגוש אותו שוב. רק השקט הבודד היה סימן להתחלה של חיים אחרים. הדממה המוזרה הזו הדאיגה אותנו מעבר לקיר. לא ידענו את מי נפגוש עת יפתח את דלתו. רק בלילה שמענו את זעקות התופים.

פעם אחת נכנסתי לחדרו להראות לו קסילופון חדש.

"זה קסילופון אמיתי" אמרתי.

"אני לא יודע לנגן על כאלה כלים." הוא השיב ומיד נסגר בתוכו ושתק.

באותו לילה שמענו את התופים נקרעים מגעגועים. הוא היה הבן הצעיר, כעת עטה מסכת קשיחות על פניו, ולא יניח לאף אחד לראות את העצב, גם לא לעצמו. כל חדריו חשוכים. הוא לא יתקל בראי הארוך שבחדר הכניסה. גם חדר האמבטיה הוכה בעלטה.

יום אחד ראיתי אותו בחדר המדרגות. "צר לי על אבא שלך" לחשתי.

"אה, את מתכוונת לאירועים אקטואליים." השיב בקרירות.

השיחה נקטעה. מישהו בא לתקן את הדוד המקולקל. איש מבוגר ועייף נכנס מבעד לדלת. המתופף פנה לאחור ונבלע בעלטה. כעבור רגע שמעתי את זעקת התופים מאיימת לנפץ את הזגוגיות. לתלוש עלים מצמרות העצים. להעיר את המתים.

הוא הסתגר מפנינו במשך שמונה ימים נוספים. לא שמענו את קולו ולא ראינו את פניו, אך חשנו בחושך המחלחל מבעד לקיר וריח הבדידות שמלווה את השקט. דלתו לא נטרקה עוד בלילות. אף אדם לא זעק את שמו מבעד למרפסת. רק השקט השקט השקט שנקרע לעתים בבכי התופים.

בלילה התשיעי בקעה מחדרו מוסיקה אחרת, מוכרת, חלחלה אל הסלון שמבעד לקיר. זו הייתה נינה סימון וידענו שהוא עושה אהבה. נינה סימון שרה במשך שעה ארוכה. הבטנו זה בזה וחייכנו. ידענו שזהובת השיער שבה לדירה.

Funeral for a Lone Soldier

Translated from the Hebrew by Mitch Ginsburg

 

Every summer human sacrifices are brought before the earth

And there's a great need for consolation and evasion.

Twenty-thousand people escorted the lone soldier to rest

A long convoy bore Sergeant Sean Carmeli to the earth.

Twenty thousand people strode behind and alongside him

Taking his beautiful body far from the lips of the girls.

War is the season of sacrifice,

The world watches us on screens.

We are a summer war movie, hostages of the government and arms dealers,

 of ignorance of the Arabic language and the silence between us and them.

And already more than twenty-thousand twenty-year olds have been killed,

At the peak of their love for life, at the summit of their longing for love.

How compelled is man to stray from himself

And disperse among the masses.

מתכון להתחזקות אחרי לידה והתגברות על דכאון

היא הולכת לשיאצו. אחרי כל טיפול היא מבינה שמרכז הכובד הוא על כפות הרגליים שלה ובכתפיים. יש כובד רב ומתח שמצטבר בצוואר. בבוקר היא לוגמת שתי כוסות מים פושרים, חצי שעה לפני הארוחה. אחר כך בולעת שתי כמוסות פרוביוטיקה. לאחר שלושים דקות אוכלת לחם כוסמין עם פסטו ועגבניה. אחר כך מזליפה שתי הזלפות של ברזל. מכינה חליטה של מליסה. כעבור שעתיים תאכל תפוח ירוק או שזיף עם חמישה שקדים או אגוזי ברזיל. לארוחת צהריים תבשל קינואה עם שעועית מאש וירקות. אחר כך עוד 2 הזלפות של ברזל וכפית של אומגה 3, שמן דגים בטעם לימון. בכל ארוחה חצי צלחת עם ירקות וחצי צלחת עם חלבון מן הצומח. אתמול אכלה כוסמת עם ירקות מאודים. זה השיב לה שמחה. גם האיש שלה היה מאושר. התינוקת שכבה על השטיח בסלון ודיברה. הילדה הגדולה צילמה הכל במצלמת וידאו.

אהבה

האם היא אהבה את הבני זונות האלה? היא רצתה להיות עם ההוא שדפק את הראש שלה בריצפה? היא הכריחה אותו לבוא לקחת אותה לפגישה הראשונה. היא חיכתה לו שעתיים על הכביש מתחת לבניין הג'ינג'י, שם היא גרה עם אבא שלה. היא חיכתה וחיכתה. אחרי שעתיים עלתה הביתה, החליפה בגדים וחזרה. היא שאלה את האנשים אם ראו אותו? כולם הכירו אותו ואת המכונית האדומה שלו. רק לו הייתה מכונית בלי גג והם אמרו לה שהוא היה פה ונסע. היא עלתה שוב לקומה השמינית, התקשרה אליו וצעקה: תשמע, י'חתיכת דפוק אתה בא לכאן עכשיו לקחת אותי.

קללות עשו לו טוב. הוא חזר. הם ישבו על הספה בבית של הסבתא המתה שלו והוא אמר לה: אם רק היית מורידה קצת מהירכיים שלך אז היית מושלמת. היא נישקה אותו על השפתיים. השפתיים שלו היו ספוגיות ורכות מדי, רטובות. שפתו העליונה מצולקת. הם הלכו למטבח להכין תה, הוא השעין אותה על השולחן, הוריד את המכנסיים ונכנס אליה חזק מאחור. הזין שלו היה כמו השפתיים שלו, גדול וספוגי. היא צרחה אל החלל החשוך והריק. היא ניסתה לסרב אבל חבטה את ראשה בקיר. הוא זרק אותה על הרצפה והיא עשתה את עצמה מתה. הוא ניער אותה והיא פקחה את העיניים.

האם היא אהבה את בני הזונות האלה? כמו את ההוא ששבר את שינה הקדמית כשנכנס למכונית עם חבילת אוכל לכלבים וזרק אותה על פניה. לא בכוונה. הוא היה שיכור. לא בטוח שהיא אהבה אותו, אבל לבשה את הבגדים שלו,  אפילו בתחתונים שלו השתמשה, שמעה את המוזיקה שלו, אכלה את האוכל שהוא בישל. גרה בדירה שלו בקטמונים, עישנה את הסיגריות שלו. קיבלה את הזרע שלו שנהפך לעובר קטן וחסר הגנה בבטנה. היא הרגה אותו. לא בטוח שהיא אהבה אותו, אבל את הבן זונה שעזב אותה ביום שאביה נפטר היא אהבה.

חתיכת חרא. היא חיפשה אותו בכל פינה, היא רדפה אחריו. חלמה עליו בלילה, הנשמה שלה הייתה יוצאת להתבונן בו מרחוק. פעם מישהו הניח אל אס די על לשונה, היא חיפשה אותו בהזיות, בין עשרות אלפי אנשים, מסוממים ומיוזעים, היא חיפשה אותו כל הלילה. בבוקר מצאה אותו, הוא הניח כדור אקסטזי על לשונה והשכיב אותה לישון בחדר ריק וקר. היא לא נרדמה. הנשמה התהפכה לה.

היא אהבה את הבני זונות האלה, בגלל שהם היו רעים אליה ובגלל שהיא יודעת שהרוע מניע את העלילה ובלי הרוע לא היה סיפור. הרוע מניע את העולם. היא אוהבת את הבני זונה האלה בגלל שהם שיקרו וכך אמרו תמיד את האמת. השקרים שלהם היו האמת. לא היו להם מילים יפות. השקרים היו הדבר הכי אמיתי שהם ידעו. הם לא ידעו דבר אחר.

על האלימות

התוקפים היו מבפנים

האגרופים היו לפנים.

במופע אימים חסר בלמים,

היו דמים זורמים חסרי רחמים.

הם באו מבפנים, הם היו הורים ואחים.

ללא תנחומים היו בועטים וממיתים.

הם קראו לזה חינוך

ועשו זאת בשמו של אלוהים.

וכך אלפי שנים היו טורפים

ומגדלים דורות של פסיכופטים.

דברים שכתבתי עם סיום כתיבת ספר הגוף

אני כותבת לנשים, לנערות בנות שבע עשרה שזקוקות לעזרה. אני כותבת לגברים שאוהבים נשים.

כולם יצירי האישה, לכן זה לא ייתכן שנשים יסבלו מחוסר כבוד, מאלימות, מאי שוויון בשכר. בעולם תרבותי אין מקום להפליית היוצרות המרכזיות של האנושות. אני אוהבת נשים וספר הגוף הוא ספר אהבה לנשים.

הרחם הוא גם כלא. על אישה קודם כל להגשים את עצמה ואחר כך להביא ילדים לעולם. אחרת היא תהיה כלואה בביתה בלי פתח יציאה. היצירה קודמת לאימהות משום שהיא הבסיס לחיים וכל ילד זקוק לאם חזקה שיש לה מקום בעולם והיא לא תלויה לחלוטין בזכר שיפרנס אותה, לכן ראשית יש לממש את הכישרון ורק אחר כך ללדת.

כמובן שלא תמיד יש שליטה על כך אבל אסור להיכלא בבית לחלוטין, גם ככה התפקיד האימהי כולל הסתגרות שכזו לשם טיפול בתינוק ובעולם כה אכזרי, אין לי אמון לתת את הילדות שלי לידיים זרות, אני אטפל בהן וזאת רק לאחר שיש לי קשרי יצירה עם העולם, כי הם חבלי הטבור שלי אל החופש והם מעניקים לי יציבות וביטחון, קשר. העולם המטורף שמשתולל בחוץ אינו נעים לנשים ובטח לא לנשים בהריון, כאשר הרגישות שלהן כה גבוהה, בזכות האמנות העולם הוא מקום שבו נשים יכולות להתבודד ועדיין לתקשר עם העולם. הבידוד הוא הכרחי. המשפחה היא תא הגנה מפני הטירוף, מפני מרוצי ההצלחות, מפני אנשים בוגדניים, שמונעים על ידי רווחים ומחשבות שטחיות על הצלחה.

המשפחה היא מקום שמעניק הגנה. אני לא שוללת אותה, כל עוד היא לא מפקיעה מהאישה את מקומה כיוצרת. כל עוד האימהות לא מוחקת את המשוררת, הסופרת, הציירת, הפסלת, הקולנוענית, הצלמת.

אחת מהסיבות שתולדות האמנות לא מוצפות בשמות נשיים, זה מפני אותם חוקים חברתיים שמנעו מנשים להשתלב בבתי הספר ובחיי החברה כיוצרות עצמאיות. וגם משום שהיה איסור על שימוש באמצעי מניעה והנשים היו עסוקות ביצירת בני אדם ובפרנסתם בעבודות כפייה מפרכות.

בריחה מן האימהות אינה באמת שחרור האישה. שחרור האישה הוא החופש לבחור מי להיות.

אבל תמיד עומדים בפני האישה מכשולים, כאלה שלא משתנים עם השנים. מכשולים שנובעים מהאופן שבו העולם מגיב לגוף שלה. באופן שבו הגוף שלה נע בעולם ומן האופן שבו מחנכים גברים להתייחס לנשים.

נשים יכולות להיות אימהות ועדיין לכבוש את העולם. זה חשוב לכבוש את העולם. זה חשוב לפרוש כנפיים מעבר לים, לחצות גבולות, להיות גדולות. להיות נשים ולא רק בתפקיד מטפלות. אלא יוצרות חיים ויוצרות אמנות. חלק בלתי נפרד מתולדות האמנות.

בכל אשה מתגלמות כל דמויות האגדות. יש תקופות שבהן את שלגיה ולפעמים סינדרלה ולפעמים רפונזל ולפעמים כיפה אדומה. תמיד את חייבת להיות אמיצה בשביל להוציא את עצמך מן המצבים הקשים של הדמויות האלה.

סוף שנת 2015

בְּעַד אֶשְׁנָב מסואב
הושתת החטַאת. אֶל מֵרחבֵי הַכּוֹכָב
הִתְגַנְּבָה תְּחוּשַׁת הַטָּעוּת.
הַמַּיִם שָׁטְפוּ אֶת הַבַּיִת מִכָּל כּיווּן.
בְּמַּבָּט עַל הָעוֹלָם, נָטְתָה לְשׁוֹן הַמֹּאזְנַיִם אֶל הָאֱוִילוּת.
זוֹ הָיְתָה תְּקוּפָה שֶׁל גַּאֲוָה לָעַמּוֹד בַּשּׁוּלַיִם.
הָיָה עָדִיף לִגְרֹף מַיִם, מִלִּהְיוֹת מוּכּר כָּאָדָם.
זוֹ הָיְתָה תְּקוּפַת הַמְּכֹעָרִים לִפְרֹחַ,
לְהַצְלִיחַ להבליח כּשְׁלִיחִי שנאָה.
זֶה הָיָה הַזְּמַן לִבְרֹחַ וְלֹא לִטְרֹחַ לִמְרֹחַ אֶת הָעוֹלָם
בְּעֹדֶף אֵיבָה. הַהִתְעוֹרְרוּת אֶל הַכִּעוּר, נוֹצְרָה לְלֹא שִׁעוּר
הַיֹּפִי התמזער וּביעֵר אֶת הַתִּקְוָה
וְהֶהָמוֹן נִסְחַף לַחֲשֹׂף אֶת הבֶל נְשִׁימָתוֹ הבוגדנית.
הַיֹּפִי הָיָה סוֹד שָׁבִיר וְרָחוֹק,
עֻבְדָּה שֶׁל הַטֶּבַע השדוּד.
הַטֵּרוֹר הָיָה חלֶק מִן הַתַּרְבּוּת
הַטֵּרוֹר הִתְחַיֵּב לְהַפְגָּנַת שָׁווּת.
וְהַיָּדַיִם הִתְרַחֲבוּ לִקְרָאתוֹ
בְּשִּׂנְאָה עצמית
וּבְהֲבָנָה.

הזמן מתנער מן היופי

הזמן מתנער מן היופי ומתערער כמו ביליונר

שהחליט לשלוט בעולם. מיסיונר במסווה ראקציונר.

פונקציונר שמתחזה לאינג'ינר.

הזמן מסרסר באקדח של גנגסטר בהליקופטר

על ראשו כתר ולצדו קופירייטר

מתחקר ומתמכר למחזמר המתנגן

בזמן שהבורים מתרבים ולא מוותרים על זכותם להחרים

להזרים לשליטה רמאים מרירים, מוכי סנוורים ירוקים.

העניים מכתירים עשירים,

 העניים מפוטרים ממפעלים

יושבים בבתים שכורים וצועדים למכולת בדרך חתחתים,

לעתים נהנים משירותים ציבוריים, גולשים על סקטים

מתחרים בתחרויות האבקות. מחוסרי שיניים נותנים עוד פוש לביליונר

שימכור להם סטייקים וחלומות גזעניים על עולם נקי ממקסיקנים.

זירת ההאבקות דחוקת הזדקקות,

בעלות על גדלות בדויה,

התנפלות על רגעי זוהר ואימה.

7.5.2016

שיחה שנייה עם המשורר מאיר ויזלטיר

 

מה ההשפעה של דוסטוייבסקי עליך?

אין השפעה. אני לא כותב רומן.

כמובן, בגלל זה אני שואלת אותך.

ואני עניתי לך כמובן בתשובה מתחמקת. כשמדברים על ההשפעה של דוסטוייבסקי לא מתכוונים בדרך כלל להשפעה ספרותית רגילה. כשניכרת השפעה של משורר על משורר, אתה מתכוון לומר שיש כאן שירים שדומים לשירים של מישהו. אותו הדבר עם סופרים. בורחס אמר על עצמו: אני אפיגון של קפקא, ואפשר להבין את זה אם קוראים את הסיפורים של בורחס. אפשר לטעון שאלמלא קפקא הסיפורים של בורחס, כפי שהם, לא היו קיימים. ההשפעה של דוסטוייבסקי היא יותר השפעה בשאלה, מהי נפש האדם. בעצם, זו השפעה על החשיבה, על החשיבה לגבי נפש האדם ולגבי כל מיני שאלות שקשורות בחברה. האדם והחברה, האדם והעיר, האדם במשפחה. האדם והפשיעה. מוסר ופשיעה. אדם ואלוהים. אלו השפעות של דוסטוייבסקי. הוא השפיע השפעה עצומה לא רק על סופרים, גם על פילוסופים במאה העשרים. זה סוג ההשפעה שלו, כאילו איך לקרוא את האדם. הקריאה בכתביו עשתה רושם עצום על הרבה אנשים, וזו ההשפעה שלו עלי.

קראת אותו הרבה?

כן. רוב שירותי בצבא עבר עלי בחיל אספקה, בסיס מזון 611. ניהלתי בפועל מחסן של מנות קרב. זה היה מחסן עצום מימי הבריטים, שהשאירו בו גם שולחן כתיבה גדול וכיסא עץ משרדי נהדר, מסתובב. רוב הימים לא היה לי מה לעשות. שם ישבתי לשולחן וקראתי בזה אחר זה את כל כתבי דוסטוייבסקי שהצלחתי להשיג.

קראת אותו במקור?

לא, בעברית ובאנגלית. אני לא קורא רוסית. אומרים שמכל הסופרים הרוסים, אותו הכי פחות חשוב לקרוא במקור, כי השפה שלו היא לא מי יודע מה. היא לא כל כך טובה. הוא אינו מקפיד בדיוקי לשון. כך אומרים, אין לי דעה על זה. אומרים טורגנייב הוא אמן השפה והפיסקה, וטולסטוי פחות – ודוסטוייבסקי פחות משניהם.

הוא השפיע עליי לא מעט כשהייתי צעיר מאוד, אני חושב, כשהייתי בסוף שנות העשרה שלי, בן שמונה עשרה, תשע עשרה, גם בתחילת שנות העשרים שלי. אז הוא היה לי סוג של כתבי קודש. לא שהייתה לי עמדה של סגידה. אני בכלל מתקשה לפתח עמדה של סגידה, הערצה, זה לא יושב לי בנוחיות על הנפש. אבל זה היה כאילו מין ספר קודש, במובן הזה שתמיד אתה יכול לפתוח אותו. יש דבר כזה שאנשים, מגידי עתידות בעיני עצמם, פותחים את התנ"ך במקום מקרי שמשיב על השאלה המטרידה אותך, כביכול. אתה שואל, להתחתן או לא להתחתן? פותחים את התנ"ך על פסוק שנותן את התשובה. במובן מסוים דוסטוייבסקי היה דבר כזה. זו כמובן מטאפורה, הרי לא פתחתי וקבעתי דברים, ולכן השיר הזה, "מכתב לדוסטוייבסקי", שהוא די מוקדם, מראה כי בשלב די מוקדם כבר הייתה לי גם בעיה עם זה.

יש לדוסטוייבסקי אמירה מפורסמת, שאם אין אלוהים הכל מותר. זו הבעיה שלו עם הסוציאליזם והרוחות החדשות של סוף המאה התשע עשרה. הוא נעשה ריאקציונר בעל תפיסה דתית. הוא לא קיבל את הכפירה באלוהים. גם טולסטוי לא, כמובן. אבל הוא מבחינה אחרת לגמרי. אצל דוסטוייבסקי התפיסה הזאת הייתה בעלת עומק דתי גדול יותר, מפותל יותר, תהומי יותר. הוא התייחס אל אלוהים כאלוהים הקמאי, ולא אלוהים כמסדיר את צרכי החברה. האמירה ההיא קובעת שהמוסר חייב להתבסס על הדת. ואם אתה כופר בדת, אם אתה אתאיסט, אז אין לך מוסר בעצם. אין לך בסיס למוסר. כי אין לך סמכות-על למוסר. המוסר שלך הוא קפריזי – אם נוח לך אתה לא רוצח, אם נוח לך אתה רוצח.

הרעיון הזה דומה לרוב הרעיונות של סיפורי בשביס זינגר

הם כולם מושפעים מדוסטוייבסקי. לרוב הסופרים במחצית הראשונה של המאה העשרים יש זיקה אליו, יש דוסטוייבסקי ברקע. אשר לקביעה ההיא שלו, בהתחלה זה נראה לי נכון, אבל זה היה בגיל שש עשרה, כשחשבתי/שקלתי להיות דתי. היה לי רעיון כזה, אפילו קניתי לי כיפת אטלס יפה וגדולה, לא הייתי מתהלך בה כל הזמן, אבל כשהייתי יושב לקרוא בתנ"ך או במישנה הייתי שם אותה על הראש, בבית. בבית הספר התיכון

בהשפעת דוסטוייבסקי?

לא. אבל זה התאים. אז קראתי את נחמן מברסלב. זו דתיות אחרת. אם כי לשניהם יש דמיון בשורשים הסלביים. אחר כך התפיסה שלי בקשר למוסר ולדת השתנתה. אם נדבר בשפה פילוסופית יבשה עד היום אני חושב ככה, שהמוסר קשור בדת. אבל רק מבחינה היסטורית. שהמוסר כמו שאנחנו מכירים אותו לא היה יכול לצמוח בלי המונותיאיזם. שיש סמכות אחת עליונה. שהיא קובעת מה מותר ומה אסור. מה שקוראים היום החרדים "יש מנהיג לבירה". הביטוי הזה אומר שאתה לא יכול להסביר את העולם בלי אלוהים, אין הסבר לעולם בלי אלוהים. אתה מסתכל בעולם באמת, מאיפה פתאום יש לך זבוב? הוא כל כך מורכב ומדויק. פה יש רצון , זה לא דבר שהתפתח כמו שדרוין מקשקש, מתוך אבולוציה. אם אתה רואה שעון, ברור שהוא לא צמח על העצים, שמישהו עשה אותו, בן אדם. זו התפיסה ש"יש מנהיג לבירה". מבחינה היסטורית זה נכון העניין הזה עם הדת והמוסר. כי אחרת המוסר הוא סתם כפיה של איזה חמורבי. של איזה מנהיג עם כוח שמכריח אנשים, מעניש.  מי שעושה כך וכך יקבל עונש כזה וכזה. גנבת? כורתים לך את היד, זה מקור אחר למוסר, זה מקור שלא באמת עובד כי הוא לא יוצר מצפון.

גם בנרטיבים של בשביס זינגר, הגיבור תמיד חוזר אל הדת ואל אלוהים, לאחר שטבע בתאוותיו והוא מבין שאם אין חיץ ממשי בינו לבין העולם, כמו לדוגמא הבגדים השחורים והלבנים, שמהווים עבורו חיץ ושמירה אז הוא תמיד יהיה מופקר ליצרים. ואז הוא מוצא גאולה דרך הביבים וחוזר אל אלוהים.

זו תפיסה דוסטוייבסקאית, זה תרגום של דוסטוייבסקי לשפה של בשביס זינגר. מבחינה פילוסופית.

דוסטוייבסקי עבד כל החיים בשבילנו.

זה גם דתי

זה לאו דווקא דתי. זה כמו מישהו שחרש את השדה הזה, ועכשיו הוא כבר לא בתולי. מבחינת החשיבה. עכשיו אתה יכול לעשות כל מיני דברים.

על פי דוסטוייבסקי, מבחינה מוסרית. אין אלוהים אז אני רוצח לפי החשק שלי. ומה עם חיי הנשואים? ומה בנוגע לבגידות?

יש אישה שמוצאת חן בעיניך, למה שלא תעשה הכל כדי לשכב איתה?

ואם היא נשואה?

זה בדיוק מה שאומר דוסטוייבסקי – שאם אין אלוהים שאוסר עליך, אז למה לא? זה המצב. זה רק עניין של צירוף מקרים אנושי. אם אתה פוחד מבעלה אז אתה לא תשכב איתה, כי הוא יבוא להרביץ לך.

מה דעתך על זה?

דעתי מאוד מסובכת, כי אני לא חושב שבגלל קיומו של מוסד הנישואים באמת אסור לאנשים לשכב זה עם זה. אני חושב שהגוף שייך לאדם, הוא וגופו חד הם, היא וגופה, והוא או היא רשאי/רשאית להתחבק ולהתעלס עם גוף אחר, גם אם לא באו בברית הנישואים. נישואים הם מוסד חברתי. יש מקומות שבהם הבגידה במובן המיני היא מילה מאוד חזקה. זה משקף את היחס של אותה תרבות לתופעה. מי שקורא לזה שאישה נשואה שכבה עם מישהו בשם בגידה, הרי הוא אומר שזה דבר נורא לעשות. הרי בגידה נחשבת לדבר שנורא לעשותו. בחברה שלנו רבים יאמרו על בן אדם שגילה איזה סוד ביטחוני קטן שהוא בוגד – גם זה מעיד על גישה מחמירה מאוד למעשה.

מה דעתך על מוסד הנישואים?

זו צורה של ארגון חברתי שהוכיחה את עצמה, במובן זה שעובדה – היא מחזיקה מעמד אלפי שנים ברוב החברות ועוזרת לציבור גדול של אנשים לארגן את חייהם. אנחנו הרי לא חיים על הירח אלא בתוך ציבור, בתוך קהילה, והמוסד הזה הוא גורם רב-עוצמה בקהילה. הוא מסדר, הוא עוזר לה להיות מקום סביר לחיות בו. זה הצד החיובי שלו.

מצד שני נישואים זה דבר שרירותי ואכזרי עד אימה. כי מה זה אומר לרוב האנשים? זה אומר שנערה בת שמונה עשרה או שש עשרה או עשרים ואחת בעצם ניתנת למישהו, בתור מה שפעם היה ממש רכוש, על פי חוק. היום זה לא מקובל ברוב המקומות לחשוב ככה אבל היא שלו, כי יש לו בלעדיות עליה, ובלעדיות זו היא הדדית רק בעירבון מוגבל. לגברים למשל יש כל מיני יציאות קטנות שלנשים לא כל כך יש. יש מוסד הזנות שהוא כמעט כולו נשי. נכון שיש גם זנות של נערים היום, אבל גם זה על פי רוב לגברים. יש מוסד הג'יגולו, אבל זה קיים בקנה מידה מאוד קטן מבחינת ההיקף החברתי, מספר הנשים שנזקקות לכך הוא מאוד קטן, זה אחוז אפסי. בעוד שאחוז הגברים אשר מתישהו במהלך החיים שלהם משתמשים במוסד הזנות, הוא ממש לא קטן. מתישהו בחייהם, כשקשה להם, נגיד שהאישה שלהם בהריון, זו כבר סיבה מצוינת ללכת לזונה.

.

הנישואים פותרים את מצוקת הבדידות.

נישואים זה לא הרעיון היחיד שאפשר להגות כדי לא להיות בודדים. יש אפשרות שאנשים יחיו בקבוצות, שזה יהיה יותר גמיש, יותר פתוח, שזה לא יהיה כל כך נוקשה, שזו אשתו של זה וזו אשתו של ההוא, ואם הם לא מתגרשים אסור לגעת. אם הם מתגרשים המשחק מתחיל מחדש. אבל זה מאוד אכזרי. האכזריות הגדולה היא שפוקדים על אנשים צעירים, בני עשרים בקושי, או פחות מזה: אתם לעולם לא תגעו עוד באדם אחר. אני חושב שזה דבר נורא, זוועת אלוהים, בעיני כל מי שמבין מה זה אומר. מי שמצליחים להפחיד אותו בעניין זה, כמו רוב החרדים, עד כדי כך שבאמת כל החיים שלהם לא הגבר ולא האישה, לא יגעו באצבע קטנה באישה או בגבר אחר. יש אנשים כאלה, והם חיים בינינו, הם לא חיים על הירח. תחשבי על זה, אישה שבגיל שבע עשרה פעם ראשונה נגע בה גבר, ושום איש אחר לא נגע בה, אפילו לא אצבע או לטיפה, לא לחיצת יד. גם בעולם המוסלמי זה מאוד נפוץ.

הנישואים מעניקים מחויבות עמוקה בשביל ליצור בית לילד שזקוק ליציבות.

ילד זקוק ליציבות, וזה לא אומר שילד זקוק למוסד המשפחה.

זה נכון, הרבה טראומות של ילדים נגרמו בעקבות נישואים גרועים.

רוב הנישואים גרועים, בפועל הם גרועים. אבל יש גם נישואים טובים באמת, שכל החיים שלהם היה להם טוב זה עם זה.

מה הסוד שלהם?

אני לא יודע, יכול להיות שהסוד שלהם זה משחק הקוביה, לפעמים יוצא לך כל הזמן שש שש. אני מתכוון לומר שבמקרה יוצא ששני טיפוסים או שתי נפשות שמאוד מתאימים זה לזה גם בטווח הארוך נפגשים להם. שני טיפוסים שהדרישות שלהם מהזולת הן לא קפריזיות. רוב האנשים היחס שלהם כלפי הזולת הוא קפריזי. מין "תבואי ותרקדי לפני עכשיו", כמו שאומר אחשוורוש לוושתי. ואולי היא רוצה מחר ולא עכשיו? רוב האנשים זה ככה, זה היחס שלהם לזולת בכלל.

אתה מתכוון לשתלטנות?

לא, קפריזה. זה לא אותו הדבר. אתה יכול להיות לא שתלטן וקפריזי, בעיית הקפריזה היא – מה שאתה רוצה מהזולת היא הקפריזה הנוכחית שלך.

זה חסך נרקיסיסטי.

ידוע שבני אדם מאוד מתקשים לחיות בחוסר ידיעה. אנשים צריכים את ההרגשה שהם יודעים את ההסבר לדברים, הם לא יכולים להתהלך במחשבה שלחלק גדול מהדברים אין להם הסבר ממש והפסיכולוגיה זה מה שהיא עושה. לכן היא כמו דת. באה הדת ומסבירה לך מה טוב ומה רע.

אבל הפסיכולוגיה גם נותנת כלים לריפוי

לדעתי לדת ולפסיכולוגיה יש דמיון בנושא הריפוי, שלפעמים זה עוזר ולפעמים זה מזיק. זו דעתי והיא התגבשה במשך שנים. גם דת מאוד מועילה לאנשים. היא מאוד עוזרת לשלוות הנפש. למה יש כל מיני תופעות בדת היהודית? יש זמנים שבהם המון אנשים צעירים הולכים למינזרים. זה נראה לנו לא טבעי אבל הדת הנוצרית אומרת שזה טוב ולהרבה אנשים זה פיתרון מסויים וזה עשה להם טוב. מצד שני זה עונש נורא. זה מה שמאפיין דת, שאותם דברים לחלק מהאנשים לחלק מהזמן עושים מאוד טוב ולחלק אחר זה עונש נורא ואיום וחסר הצדקה.

אז מה שנשאר לך זה תמיד רק להציל את הבשר שלך מהחברה? כי הרי לא נוכל לתקן את הפסיכולוגיה ולא את העולם ולא את הדת. מה נשאר לנו בעצם? להציל את הבשר? לברוח?

קודם כל, כל הזמן מתקנים את הפסיכולוגיה את הדת והעולם, התיקון הזה הוא תמיד חלקי ותמיד פגום, אבל כל הזמן אדם מתקן לפי צרכיו באותו. אם ההורים שלו מדכאים אותו אז בגיל חמש עשרה הוא בורח מהבית אם מדכאים אותו יותר מדי ויש לו כוח פנימי הוא יברח מהבית, זה לא אומר.

אתה עוד פעם מדבר על אינדיבידואל ואני מדברת על חברה.

אין חברה, היא פיקציה, מבחינה מסוימת מה שיש באמת זה הגוף שנולד ומת. זה מה שיש בטוח. זה מה שאנחנו יכולים לטעון שישנו, חברה מדינה זה עניין שהוא חצי מומצא, הוא מקבל קיום על ידי כל מיני מוסדות, אבל הוא חצי מומצא. עובדה שהוא יכול להיות נבדל מאוד אחד מהשני. האם בעינייך המדינה נגיד של רוסיה הסטליניסטית דומה לצרפת? לשני הדברים האלה קוראים מדינה.

מדינה עם משטרים שונים

זה שתי מדינות שמקיימות ביניהם יחסים דיפלומטיים, אבל אנחנו קוראים מדינה לשני דברים. ערב הסעודית וארצות הברית הן מדינה. זה אפשרי רק בדברים שהם חצי מדומיינים.

מה אתה חושב על רומנטיקה? זה גם שקר?

רומנטיקה זה היה הפיתרון לתקופה מסוימת. הרומנטיקנים זה המשוררים הרומנטיים. מדובר בקיטס זה סמינריון על קיטס כשהייתי סטודנט בירושלים בשנה א או ב באוניברסיטה באמת היה לי סמינריון על קיטס. של פרופסור אמריקאי שבא לפה לשבתון. יהודי אמריקאי והשיר נכתב בעקבות ויכוח שלי איתו בסמינריון.

זו דעתי על מה שאמרתי שקרנים, זה אני אמרתי שאני לא אוהב רומנטיקנים ואז הבנתי ששיקרתי. זה היה כשהייתי באוניברסיטה והאלוהים שלי היה עזרא פאונד והוא היה אנטי רומנטיקאי. גם את אליוט אהבתי מאוד וגם הוא היה אנטי רומנטיקאי היום אפשר לנתח ולהגיד שיש בהם משהו מן הרומנטיקה אבל באופן כללי ברור שהם אנטי רומנטיקנים, גון דאן, אנדרו מרוול, הרברט, המשוררים המטאפיסיים, זה כינוי שנתנו להם במאה התשע עשרה.

הם היו בעיני אליוט ופאונד האידיאל של שירה אנגלית, הם ולא הרומנטיקנים שבאו אחריהם, הם קילקלו לדעתם, זה לא שאליוט חשב שהם לא משוררים טובים אבל הוא היה בטוח שזה לא נכון, זו לא השירה שאנחנו צריכים.

באיזה משוררים רומנטיים מדובר?

וודסוורת', קולרדיג', ביירון, שלי וקיטס, זה סדר הלידה שלהם. אלה הרומנטיקנים. אם כי יש שגם סופרים את ויליאם בלייק בתור רומנקטיאי, הוא מבשר הרומנטיקה, הוא מין חצי נביא בעיני עצמו והוא לא יכול להיות רומנטיקאי במובן הזה, הוא גם האומן הטואטלי כי הוא היה גם צייר.

אז בעצם מה הפך את קיטס לרומנטיקאי?

לקיטס לדעתי לא הייתה ברירה אחרת. הוא מת נורא צעיר, כשהוא התחיל לכתוב שירה הוא נולד לתוך הרומנטיקה, לא הייתה לו אפשרות אחרת, כי זה הוא נולד בתוך הרגע הרומנטי. זו צורה שנכון לחשוב על משוררים צעירים. כשמשורר צעיר הוא שואל את עצמו מה זה שיר? זה שיר? זה לא שיר? מה זה שיר? אז נגיד הדור הזה של משוררי הפלמ"ח חיים גורי, ט. כרמי, ע.הילל, כשהם שאלו את השאלה הזו התשובה שלה הייתה: שיר זה מה שעושה אלתרמן. הם לא ניסחו את זה ככה אני מנסח את זה בשבילם. אני מסתכל בשירים שהם כתבו ואני רואה שאלה אנשים שבגיל מאוד צעיר הבינו ששיר זה לעשות כמו אלתרמן.

חיים גורי?

בוודאי, בשירה המוקדמת שלו יש אנקדוטה מוכרת שאמרו לאלתרמן הוא הוא גונב ממך בתים ואלתרמן השיב

בתים? שכונות. אוצר המילים הוא אלתרמני והמאמץ לחרוז כמו אלתרמן.

אבל אחר כך זה עבר

זה לא חשוב שזה עבר, זה לא ממש עבר, גורי הוא שבשבת, מכל דור הוא למד. אחר כך הוא ניסה לכתוב כמו עמיחי וכמו זך, אפילו אותי הוא חיקה בשירים מסוימים. הוא לא עומד במקום אחד, בעומק הדברים הוא משורר מאוד לא מקורי והוא בעצם מפתח את הפואטיקה שלו על ידי מבט מסביב. מה הולך?

זה אכזרי לומר את זה על גורי

כן. אבל בעיניי זה ברור. בהתחלה זה התחיל בצורה יותר רצינית. הוא גדל פה בתל אביב. הוא לא הכיר שירה אחרת, הוא הבין שזו שירה. היה לו דחף לכתוב שירים והוא שאל את עצמו מה זה שיר? אז זה היה "כוכבים בחוץ". והוא הבין שזה שירים. זו הייתה התשובה. כי הטמפרמנט היותר ישן של ביאליק וטשרניחובסקי לא התאים יותר. גורי הוא רק משל כאן, כי לכל משורר יש את זה.

כל משורר צעיר שואל את עצמו מה זה שיר. נניח התשובה שלי הייתה כשהייתי צעיר משהו בין פאונד לקמינגס זה שיר. גם אני התחלתי ככה. זו הייתה התשובה הראשונה. אחר כך שיניתי את התשובה שלי די מהר. תוך כמה שנים. צריך לעשות מה שפאונד אומר.

איך אתה יכול להיות מושפע כל כך ממשורר שלא כותב בשפה בשלך?

ואיך אליוט ופאונד עצמם ממי הם הושפעו לדעתך? ממשוררים צרפתיים. הם שללו את השירה הפוסט רומנטית במאה התשע עשרה, הם כולם בראונינג, סווינברן, משורר שבחייו הוא נורא נחשב, היום אף אחד לא קורא אותו. בראונינג היום עוד מתייחסים אליו. לסווינברן אף אחד לא מתייחס. הוא היה משורר מאוד פורה ומאוד מוזיקלי, האנגלית שלו מאוד מוזיקלית.

זה גם מהלך דומה לכתיבה שלך. גם אתה דחית את רוב המשוררים שהשפיעו בתקופה שהתחלת לכתוב, כמו אלתרמן, זך, עמיחי.

זה לא היה מהלך שלי זה היה מהלך דורי.

אתה מתכוון למניפסט של זך?

זך נבדל מעמיחי ומאבידן בזה שהוא כתב מניפסט, והם לא כתבו מניפסט. המשוררים לא כל כך מושפעים ממניפסטים. הקוראים מושפעים ממניפסטים. המשוררים מושפעים משירים ובהתחלה השירים של זך היו חלשים. המציאות יותר מסובכת. בשנת חמישים וחמש יצא הספר של זך "שירים ראשונים" וגם יצא הספר של אבידן "ברזים ערופי שפתיים" הספרים הראשונים שלהם יצאו באותה שנה. תקחי את שניהם ותראי זה ידהים אותך, את תראי שאבידן הוא משורר חדש, הוא כבר עומד בתור משורר וזך שהוא יותר מבוגר ממנו בארבע שנים, הוא לא ברור בכלל. יש שם שירים טובים, לא טובים, חדשים, מיושנים, יותר חדשים. ספר קטן ה"שירים ראשונים" וגם עם שם כזה מתנצל. אני מגיש לכם בינתיים שירים ראשונים, זה שם מתנצל, בעוד ש"ברזים ערופי שפתיים" זה שם עם העזה גדולה מאוד, בזמן ההוא לא היה שם כזה בשירה העברית. איפה היה ספר שירה עם שם כזה? וזה מה שאנחנו ראינו בתור אנשים צעירים, קוראים שירים, לא את המניפסטים של זך שעוד לא נכתבו אז.

יונה וולך הושפעה מאבידן?

היא הושפעה מכולם. בוודאי, היא הושפעה מאבידן באופן שאפשר להראות את זה. לדעתי היא הושפעה מכולם. אפשר להראות שהיא הושפעה מאבידן, שהיא הושפעה ממני, מזך. זה דברים שאפשר להראות.

אבל אבידן באופן מיוחד?

אני לא חושב

היא לא התחברה אליו באופן מיוחד?

בין אהבה ובין השפעה זה שני דברים שונים, זה שמישהו אוהב את מישהו באופן מיוחד זה לא בהכרח שהוא מושפע באופן מיוחד. לפעמים זה ככה ולפעמים לא. למשל יונה מאוד לא אהבה את דליה רביקוביץ' אז את רוצה להגיד לי שהיא לא הושפעה ממנה? בכלל אם תקראי את השירים הראשונים שלה תראי שכן, השפה שהיא בחרה בה יש דמיון מסוים לדליה רביקוביץ'. זה שירים של יונה לא של רביקוביץ. יונה משורר מאוד מקורי מההתחלה. יש משוררים שבהתחלה הם כותבים ממש כמו מישהו. היא לא כזאת.

אבל היא לא סבלה את דליה רביקוביץ' כמשוררת.

אולי היא קינאה בה?

היא הייתה מאוד תחרותית משלב מסויים ואילך. בהתחלה לא היה לה מאוד חשוב שהיא יותר חשובה.

מה דעתך על זה שהיום כל משוררת חדשה מושווית ליונה וולך?

תראי זה אופנה, העניין הזה הוא אופנה, אני מדי פעם קורא כל מיני משפטים כאלה בעיתונים אבל הם אומרים שהיא מושפעת מיונה וולך אפשר להגיד על אותו טקסט שהוא מושפע מדליה רביקוביץ' או ממישהו אחר אבל זה אופנתי לסדר בשורה אחרי יונה וולך, זה נעשה באופנה.

ומה דעתך על כך שכל הזמן מחפשים לה יורשת?

זה אותו דבר, יש אופנה כזאת לסדר את כולם שורה מאחוריה, חלק מהאופנה הזו אם יש שם מישהי שתהיה גבוהה כמוה שתהיה משוררת. זה הכל קשקושים אין ביקורת שירה היום יש רק קשקושים.

 יש נסיונות לכתוב דברים יותר ממשיים, אבל יש הרבה קשקוש. יש המון קשקוש במקום ביקורת שירה בעברית כיום ומה שהוא לא קשקוש זה מעט שהוא לא קשקוש.

זה לא היה ככה גם פעם?

פעם היה דיון, היו כל מיני מבקרים שיכול להיות עליהם כל מיני דעות אבל באותו זמן פעלו סימולטנית קורצוויל וצמח והצעירים כמו דן מירון וזקנים כמו דוב סדן כולם פעלו באותו זמן. היה דיון רציני. היום אין כמעט שום דבר חוץ מקשקושים. כל מיני משוררים מהללים אחד את השני, או שכל מיני אנשים חיוורים לחלוטין.

זה קשור לאינטרנט.

זה עוד לפני. זה תהליכים בספרות. יש אנשים חיוורים שאין להם דבר מעניין להגיד אף פעם, אבל הם כל הזמן כותבים. מבקר שירה צריך שתהיה לו תפיסה על השירה של הזמן והמקום שלו. יש מעט במות שעליהם כותבים על שירה וספרים.

בעצם אתה ואליוט דומים בכך ששניכם ביטלתם את דור השירה הקודם.

זה היה מהלך דורי לא כולם ביטלו אבידן מאוד העריך את אלתרמן כל ימי חייו הוא לא זז משם. אבל זה לא חשוב אפילו זה שהוא העריך את אלתרמן כי השירה שהוא כתב וזה העיקר היה בהרבה מובנים הפירוק של השירה של אלתרמן, למרות שהוא אהב חריזה ומישקל אבידן. יש לו כמויות עצומות של שירה שכתובה בחריזה ומישקל והמקום שבו הוא למד חריזה ומישקל זה האסכולה של שלונסקי ואלתרמן הוא שוקל וחורז בצורה דומה להם.

אבל הוא המציא עוד משהו

הוא המציא המון, בוודאי, אני אומר להיפך, הוא פירק את השירה הזו. אבל אם מצמצמים את זה לסוג החריזה והמישקל הוא השתמש בחריזה ומישקל שלהם.

ואליוט ופאונד זה מה שהם עשו לרומנטיקנים?

הם נורא נשענו על שירה צרפתית ואיטלקית. איטלקית ישנה, דנטה, פאונד העריץ את המשוררים האיטלקיים, את דנטה ואפילו לפני הטרובדורים אבל גם את השירה הצרפתית של המחצית השניה של המאה התשע עשרה. החל מבודלר והלאה. מלרמה, רמבו וורלן. מבחינה של פואטיקה המשוררים הצרפתיים לא חידשו הרבה. אצל רמבו מה שחזק זה התכנים והדימויים, המטאפורה זה מה שחזק זה הפורטה של רמבו, מבחינה פואטית מה הוא בדיוק חידש לעומת בודלר? הבית של רמבו זה הבית של בודלר. זה דומה מאוד. רמבו  התרומה שלו זה בהעזה הדימויית שלו, וגם במובן שבודלר זה לא שהוא דתי אבל הוא מקבל את המושגים של אלוהים ושטן. בעולם שלו המושגים של החטא הם של בולדר ואצל רמבו כבר לא. מבחינה זו הוא מודרניסט יותר.

בוא נחזור לאליוט

המשוררים הצרפתיים אלה המשוררים החשובים של המאה התשע עשרה ולא האנגלים והאמריקאיים

למרות שהם כותבים באנגלית. אנגלית זו השפה שלהם.

זה בזכות ההשכלה שלהם

זה היה דור של משוררים משכילים

למרות שרמבו הוא פרא אדם וגם בודלר, גם ורלן הוא פרחח

בולדר היה די משכיל יש לו כתבים חשובים מאוד על ציור, גם על שירה, גם על ספרות. רמבו הוא פרחח,

ורלן הוא גם משורר פחות חשוב. הוא כותב הרבה סקס בצורה יותר משוחררת. זה החידוש שלו.

הוא גם מאוד מוזיקלי כשקוראים אותו בקול קריינים טובים זה מאוד מוזיקלי, זה נשמע נורא יפה.

אבל בודלר משורר יותר טוב

אין בכלל מה להשוות. ורלן הוא יותר צעיר זה הדור הבא זה לא אותו דור. אין מה להשוות, בולדר הוא משורר ענק, וורלן הוא משורר מצויין. זה לא אותו דבר.

אז בעצם המשכילים האלה שבאו גם ממעמד סוציו אקונומי גבוה ושמרני

אליוט ופאונד זה לא אותו דבר. אליוט בא ממשפחה מבוססת, פאונד היה בחור די עני.

אבל שניהם כותבים שירה אקדמית

זו לא שירה אקדמית השירה המוקדמת של אליוט ופאונד היא אקדמית? לא. שניהם בוגרי אוניברסיטה שזה לא היה דבר מובן מאליו שניהם בוגרי אוניברסיטה שניהם יודעים שפות לשניהם יש כישרון לאותן שפות בעצם, הלטיניות, הרומניות. צרפתית איטלקית ספרדית פאונד תרגם גם מסינית וזה לא שהוא ידע סינית.  שניהם אמריקאיים בני אמריקאיים. הם היגרו אחרי האוניברסיטה. הרי את פאונד פשוט זרקו מהאוניברסיטה שהוא לימד בה, הוא היה עילוי, ברגע שהוא גמר את האוניברסיטה הוא התחיל ללמד בה, זרקו אותו בגלל המוסר, בגלל שהוא החביא אצלו בחורה חסרת בית. הוא נתן לה את המיטה שלו והוא ישן על הרצפה.

אז בעצם הוא המוסרי

סוכנת הבית הלשינה עליו, זו הייתה אוניברסיטה דרומית וזה לא היה מקובל. פיטרו אותו אז הוא נסע לאנגליה. אליוט בכלל לא חשב שהוא מהגר, הוא נסע לאנגליה, הוא התעניין בספרות האנגלית בת הזמן. הוא התעניין בייטס, שמבוגר ממנו בעשרים שנה. בספרות לא בשירה דווקא. בבלומסברי.

הוא נסע ללונדון, הוא רצה לראות מה נעשה בלונדון והוא נשאר שם. הוא יכול היה גם לחזור. הוא התחתן עם אנגליה משוגעת קצת. אליוט בכלל, הטיפוס הזה, הוא היה קצת פריג'ידי בתור גבר.

 

יומן מלחמה, יולי אוגוסט 2014, תל אביב- עזה

היום ילד בן 17 בעזה ביקש שהתקרה תיפול עליו ותהרוג אותו כבר, הוא לא ישן כמה ימים וכבר השתגע מפחד ואז התקרה נפלה עליו והרגה אותו. למחרת נהרג גם אביו. מתו מאה שישים וחמישה אנשים. ואנחנו עדיין מפחדים. נכתב בעיתון שרקטה חיסלה את תשתית החשמל ואין כעת חשמל בעזה. הם בחשכה ומעליהם יש מטוסים ומתוך אדמתם יורים עלינו מטחים. והם פוגעים בכולם, בנו ובעצמם. ואנחנו פוגעים בהם, מפילים פגז על הגג ותוך עשר דקות פצצה מחסלת את הבניין והורגת עשרים בני משפחה ברגע אחד. והם יורים עלינו ימים ולילות. זה לא מבצע. זו מלחמה. ואנחנו כך כבר שישה ימים.

המשורר נאסר רבאח מעזה לא עונה לי הלילה בפייסבוק. הוא מוטל בחשכה, אם יש לו מזל הוא רץ מחדר לחדר ומתפלל לא למות. אין לו מקלט. ומתוך אדמתו יורים עלינו. ומן השמים יורים עליהם. וזו מלחמה מחורבנת והיא חייבת להיפסק!!!

היום ראיון התפרסם בעיתון טיים אאוט עליי כסופרת שכותבת כדי להתגבר על טראומה. ואז נשמעה אזעקה ורצנו אל חדר המדרגות. למרבה הפלא היינו שם לבד. איש מהשכנים לא יצא. אתמול נהרגו בחוף הים ארבעה ילדים ששיחקו כדורגל. היום עוד שלושה. זו ארץ שחורה ורעה.

אני חושבת על סימון וייל. איך מתה משברון לב ומצער. ועל סטפן צוויג שהתאבד ולקח את חייו ואת חיי אשתו על גבול איזו ארץ אירופית שלא היה ממנה חזרה. ועל פאול צלאן שלא הצליח לשרוד את ההישרדות. והידיעה שמלחמות תמיד היו ויהיו. תמיד ישנן. אני פותחת בספר השירה של מחמוד דרוויש "מצב מצור" קנינו את הספר הזה ביפו. בחרתי בו במקום שירי פנחס שדה. דרוויש כותב בזמן מלחמה. ינואר 2002, רמאללה. אני זוכרת איך קנאתי אז בדרוויש. קשה לי להאמין איך קנאתי בו, על  שלא יצא מביתו וכל שנותר לו היה לכתוב שירים. שהיה כלוא בביתו ולא הצליח לעשות דבר אחר מלבד זה. איך המלחמה גרמה לו לא לצאת והותירה אותו בלי יכולת לעשות משהו אחר.

בעזה מתו למעלה ממאתיים אנשים. אי אפשר להסכים למות ילדים. עכשיו אני נזכרת שהייתי באוקראינה, בדרום צרפת, מרסיי סת' ונים, הייתי בג'נובה באיטליה ובפאריז. העברית היא שפה אזוטרית, קדושה, מי שכותב בה נשאר לא מובן לרוב העולם. אני כותבת גם באנגלית ובצרפתית אבל חולמת וחושבת בעברית. העט הזו מאיטליה, היא זיכרון למקום אחר.

שם הקרינו את הסרט:

GUERRA.

  וזו הייתה נבואה להתפוצצות הזו ולכל מה שקורה כאן בקיץ הזה. אחר כך זעמתי על הסרט והתפוצץ לי הרפס בשפתיים ונסעתי לקרוא שירים בפאריז, ארץ הנשיקות, פצועה ומוכת בשורות מודחקות.

זה כנראה לא משנה איפה אתה נמצא ואיפה תהיה. בזמן הזה יש לי הבנה שלכל אחד יש קיום בעל סבל וקושי, בכל מקום בעולם. לכל אדם קשה להתקיים. ההימצאות במקום אחד. ההשתקעות יוצרת משקעים.

אני חושבת שבני האדם קטנים. כל כך קטנים. מספיק להתבונן עליהם פעם אחת ממטוס ולהבין עד כמה הם קטנים וצפופים זה ליד זה וקשה להם לוותר על אדמה. קשה להם לחיות זה לצד זה. ממעוף המטוס זה כמעט מצחיק.

היום הייתה הפגנה בכיכר תאטרון הבימה. מצד אחד צעקו נגד הכיבוש, באמצע עמדה המשטרה, בשטח של שישה מטרים לבנים, במעין שביל לבן, כמו בתוך מופע של שוורים, ממול הניפו דגלי ישראל ושרו עם ישראל חי. ומעל כולם, בצל העץ הגבוה שמעל לכיכר עמדה התקשורת וצילמה הכל. גם בין המפגינים צילמו, כל השטח היה מוצף מצלמות, אפילו זיהיתי את האמן דויד ריב שהביא מצלמה גדולה וחשבתי לעצמי איזה אמן חכם, הנה הוא מכין סרט. כי זה המשל של חיינו. אנו חיים בסרט.

ממול עמדו בריונים ושאגו, הם לא באו לדבר, הם באו לשיר ולהתגרות במי שצעק נגד הכיבוש. כיכר הבימה לא הייתה חצויה, היא הייתה של הצועקים נגד הכיבוש. פתאום עבר איש מזיע, ואמר שהוא בהלם. שבאמצע הריצה זה תקף אותו והוא הופתע מן ההפגנה מאוד. ממול לצועקים נגד הכיבוש שרו עם ישראל חי והמשטרה באמצע, מעל לכולם, אנשי תקשורת אנשי סאונד שהיו מעדיפים להיות בבית עכשיו אבל הם שם, עובדים.

פתאום שני שוטרי חרש, אנשים בבגדים אזרחיים, גררו מישהו הצידה. הוא היה מהצד של הימין, שאלו אותו: מה צעקת? והוא ענה משהו. הם הביאו אותו הצידה והמצלמה שבצל העץ הסתובבה לקראתו. המצלמה זיהתה את המתרחש, הם רוקנו את כיסיו האחוריים ולקחו אותו אל מקום אחר. אמרתי לצלמים צלמו אותו צלמו אותו כי אולי הוא לא יחזור. אולי עכשיו הוא ייעלם לתמיד.

ממול היה שלט FREE PALESTINE, עד שזה יגמר לא יהיה שלום. כל עוד יהיה כיבוש לא יהיה שלום. חייבים לשחרר את עזה.

פתאום איזה בריון, איש שמן מאוד, עם כרס מתנפנפת וחולצה אפורה ורחבה, הגיח מתוך הקהל והתגרה במפגינים, עשה להם בוווו… ממש כך, בוווו….. להפחיד ולהתגרות, ואז אחד רזה ומתוח, עם מצלמת וידאו ביד פרץ אל עבר פניו וצילם אותו מקרוב וסינוור אותו עם המצלמה וגהר מעליו ולא הרפה וכל היצרים התלקחו והשוטרים באמצע מנסים להפריד וכל היצרים התלהטו בהתרגשות. הם נכנסו זה בזה. אז התפרקה ההפגנה לחצי, אלה שהלכו הביתה ואלה שנותרו להתכתש במכות ולצרוח ולהכנס זה בזה.

מרחוק מישהו השמיע את השיר ישראל זה הבית שלי.

חזרתי הביתה ופתחתי את הספר לפני שירד הלילה מאת רנאלדו ארנס. כך הוא כותב על המשורר לסמה לימה: "ניצבתי בפני אדם שהפך את הספרות לחייו, בפני אחד האנשים המשכילים ביותר שפגשתי מימיי, אך היה זה אדם שלא הפך את תרבותו לאמצעי התרברבות, אלא פשוט דבק בה כדי לא למות. תרבותיותו הייתה דבר מה מלא חיוניות שהטיל אלומות אור עליו עצמו, ובה בעת שפה מאורו גם על כל מי שנמצא לידו.

לסמה היה אדם שחונן בסגולה המוזרה להקרין חיוניות יצירתית. תכף אחרי שיחה אתו היית חוזר הביתה ומתיישב אל מכונת הכתיבה, כי לא יכולת להקשיב לגבר ההוא בלי שיאציל עליך מהשראתו. חוכמתו ותום לבו השתלבו זה בזה, והוא התברך ביכולת להעניק משמעות לחיי הזולת." (רנאלדו ארנס מתוך "לפני שירד הלילה" בתרגום רמי סערי עמוד 108).

"דברים כאלה קורים במשטרים פוליטיים נאלחים, רבים מן האנשים נעשים נאלחים גם הם. לא רבים מסוגלים להמלט מאותו רוע מטורף ועוטף כל, המשמיד את כל מי שאינו חובר אליו." (רנאלדו ארנס, לפני שירד הלילה, עמוד 107).

בשביל מה צריך שקט אם כולם שונאים אותנו מסביב? ישראל היא מדינה שנואה. אני חיה במדינה שנואה. זו ארץ רעה. כדאי שאלך מכאן.

הימים אינם רגילים. כל הארץ שקעה במתח ודיכאון. אי אפשר לנשום מרוב מלחמה. לא ידעתי שאחיה בתקופה פאשיסטית. כל מי שמדבר נגד המלחמה נחשב לבוגד. הצבא הרג למעלה מחמש מאות עזתים. יותר מעשרים חיילים ישראליים נהרגו.

אסור לדבר נגד המלחמה. המילה שלום איבדה משמעות. המילה שלום היא מילה מגונה. עכשיו זה זמן הנקמה, היצרים, השמש לוהטת, חיילים נהרגים במנהרות מתחת לאדמה, אם רק היו משקיעים בבני אדם כפי שמשקיעים בהריגתם.

נדמה שאין ברירה אלא לצאת למלחמה ואז נשאלת השאלה אם זו האמת, אם זו לא שטיפת מוח. לקפיטליזם אין ערך לחיי אדם, יש לו ערך לכסף ונשק מייצר הרבה כסף. עכשיו תעשיית המוות שוקקת חיים.

מלחמה היא זמן הקורבנות. חמש מאות ומעלה בצד הפלסטיני ועשרים ושישה בצד הישראלי. זה זמן עצוב.

ישראל פצעה בעזה פציעה עמוקה מפני שהחמס חפר מנהרות באדמה לפלוש אל ישראל ולפגוע ולרצוח את יושביה. זו הייתה הכרזת המלחמה: רצח שלושת הנערים ואז יהודי שרצח נער ערבי וכך החל חג הקורבנות בקיץ 2014.

איזו ארץ שחורה ומסכנה, בכל קיץ מאיימת איזו שכנה להרגה, ובכל קיץ מעלים קורבנות אדם, במלחמה על טריטוריה כמו חתולי רחוב מפותחים מדי. אני מחכה לאוגוסט, באוגוסט תמיד מתעייפים.

בינתיים אירופה מסתכלת עלינו מבעד למסכים ולתמונות, אנחנו מבודדים כאן וכל העולם צופה, כולם מצלמים. אירופה מסתכלת. איזה מדכא זה להיות במלחמה אני חייבת לשים לב לעיניים של הילדה, לבדוק שאינה מבוהלת מדי, להוציא לה דרכון ולנסוע מכאן לא יהיה רעיון גרוע, אני חוששת מהתור במשרד הפנים, ואין לי כסף לקנות כרטיס טיסה, אני חייבת לנסוע מכאן, להוציא מפה את הילדה שלי.

הפשיזם משתלט: אסור לדבר, אסור לומר מילים בעד השלום אלא רק לתמוך בחיילים שממש ברגע זה נתקלים בחמסניקים במנהרות וכבר נהרגו עשרים וחמישה מחטיבת גולני. מי שמתנגד לזה מפחד שיאבדו את חייהם, בסך הכל חיילים כלומר ילדים, בני עשרים, יפי תואר בשיא חייהם ובשיא רצונם לעשות אהבה. הם מחפשים טילים במנהרות מתחת לעזה ומעליה ודרך הים. זה מצור. מצב מלחמה.

אין מה לעשות אלא להיות לבד. במלחמה את יותר לבד. אורחים אינם באים. באמריקה אסרו על אזרחים לבוא אל ישראל. אין באים ויש יוצאים אבל לא מעזה כי היא במצור ובמנהרות פוסעים חיילים מתחת לאדמה. הם רצים מתחת לאדמת עזה.

ועכשיו אחרי מגעים אינטנסיביים חמס מסכים להפסקת אש וכבר לא מתעקש על פתיחת מעבר רפיח ושחרור אסירי שליט. צעיר נורה בטרמפיאדה בשומרון. מצבו קשה.

האם זה בגלל המדיניות שיש בישראל בחמש עשרה השנים האחרונות?

מאז שנרצח רבין ובנימין נתניהו עלה לשלטון, מאז מת כל רעיון השלום ומן הפלסטינים לקחו עוד ועוד אדמות ולא נתנו עוד תקווה, אלא רק מלחמה. לא כיבדו את הסכמי אוסלו שהיו אור בקצה המנהרה. כל מה שיצר רבין, ירד לטמיון.

ואחר כך שרון יצר את ההתנתקות ופינה את השטח לחפירת מנהרות.

נחטף חייל. דממה. דיכאון. עצב. פחד. חרדה. כל אלה המאפיינים של מצבי כרגע. דיכאון. עצב. פחד. חרדה. רצון לגדול במקום אחר. מצב של מלחמה. העיר שקטה וחשוכה. אין טיסות יוצאות ואין נכנסות. מעל הראש מרחפים מטוסים. רק קולות המטוסים והפחד שמחלחל אל תוך הראש כל הזמן ועייפות. מזל שיש לי את העט הזו ואת המחברת, אני יכולה לדבר כאן את הפחד, לצעוק לתוך המחברת ולדבר בה את התחושות הקשות.

אני חייבת אמונה חדשה. למצוא תקווה ותמימות. קשה להירדם עכשיו. כל כך הרבה מתים בימים האחרונים. אני קוראת שוב את "לפני שירד הלילה" מאת רנאלדו ארנס שברח מקובה ומפידל קאסטרו רק בשביל למות מאיידס בניו יורק. הוא כתב הרבה ספרים שיצאו לאור בצרפת ובארצות הברית, הספרים שלו תורגמו וזו הייתה סיבה נוספת למשטר להכניס אותו לכלא כסכנה למתנגדי המשטר. הסיבה השניה הייתה היותו הומוסקסואל. כל כך הרבה דיקטטורים יש והיו בעולם. כעת רוע חדש נחשף. כעת כולם מכורים למסכים ומתבוננים ברוע מתפרץ ובאנטישמיות החוזרת לרחובות אירופה. זו תקופה רעה. האלימות נמצאת בכל מקום ואני חולמת על מקום אחר שאוכל לגדל בו ילדה, בלי פחד מאזעקות וטילים.

במלחמה השאלה: "למה", היא לא רלבנטית. זו השאלה שאין עליה תשובה. אסור לשאול למה.

כל עוד פוליטיקאים מנהלים את העולם יהיו מתים חפים משפע. בעיקר אם הם טרוריסטים שלא רואים את חיי האדם כראויים לחיות אותם, עבורם אין ערך לחיי אדם, רק למטרותיהם יש ערך, לטרוריסטים האלה אין ערך לחיים, רק למוות.

הם רוצים להרוג את כולם ולכבוש את ארץ ישראל. זו מלחמת ג'יהאד, מלחמת טריטוריה. ישראל הרגה מאות אנשים שלא קיבלו הגנה משליטיה. שהפקירו אותם לפצצות.

בימים כאלה אין מה לעשות מלבד לכתוב. הכתיבה היא המוצא היחיד. העולם שטוף במראות זוועה. כולם צופים בנו, בסרט המלחמה הקיצי, זו תקופה של ריאליטי וזה סרט אמיתי ומזעזע. העולם השתגע לגמרי, בארצות הברית יש משפחה שמצלמת את חייה ומתעשרת מזה. ריאליטי. זה סרט אמיתי, ואנחנו השחקנים. כולם צופים ולוקחים צד, רבים שונאים את ישראל ויש כמה שמבינים שבעזה המסכנים העזתים הם גם קורבנות של הטרור וישראל אולי משחררת אותם מהם, אבל כובשת את עזה שוב.

קשה להירדם הלילה. הגוף מורעל מניקוטין וקפה. איזו שטות. הייתי אצל חבר והוא היה עם אהובתו הצעירה. מישהו שהיה מאוהב בי ועכשיו הוא שמח לנקום בי בהתנהגות גסה על שלא השבתי לו אהבה.

העיר שקטה כפי שלא שמעתי אותה מעולם. התקלחתי והמים ניקו את היום הזה מעליי. בדרך למקלחת חשבתי שכדאי שאתרגם את ספרי "רוחות פרצים" לאנגלית. שאוציא אותו לאור בארצות הברית, זה מה שאעשה, אנסה לפרוץ את גבולות השפה, איש לא ידאג לזה מלבדי.

בזמן מלחמה אי אפשר לחשוב על משהו אחר. המוזות חייבות לדבר ולזעוק את זעקת העם היהודי והפלשתיני. אסור לשתוק, האמת חייבת להתגלות. אנחנו לא חיים כאן לבד ועזה כבר חולה מרוב מצור.

בעזה יש מנהרות שחורות של רוצחים וישראל וחמס הורגים אלפי אנשים, הרבה ילדים נשארו יתומים,

הרבה ילדים נשארו לבד בין רוצחים, אולי הם יגויסו לחמס ולא תפסיק כאן המלחמה לעולם. אסור להניח לשנאה הזאת להתקיים.

הילדות כעת מכרסמות תפוח קר וירוק בחדר הצונן. במקומות אחרים ישנים במקלטים. צריך להיזהר לא לפגוע, לחוש את הזולת באופן בלתי מכאיב. עכשיו הפחד שולט כאן. עכשיו אני מבינה את זמן המלחמה.

סבי עלה ארצה ב- 1948 הוא היה ילד יתום שברח מהנאצים בפולין וגלה לסיביר, לכן התפתחה אצלו אובססיה עמוקה לאוכל. הוא היה רעב מאוד בילדותו וראה את אמו מנסה לגדל לבדה ארבעה ילדים. היא דיברה אליהם ביידיש.

עכשיו בעזה נופלים על הרצפה כמו יהודים בגטו וורשה, היהודים מוכים באשקלון ואשדוד בבאר שבע. עכשיו מכרסמים הילדים תפוח קר בחדר הצונן. בדרום נמצאים במקלטים. כמה מקלטים יש בארץ הזו? כמעט כמספר הבתים.

אי אפשר לשחרר את עזה במלחמה. אי האמון לא בונה שלום. כל עוד יש מלחמה אין סיכוי שצד אחד יבטח בשני. עשרות קורבנות רצים ברחובות. בתופת הדרומית, בין מצריים לישראל יש רצועת עזה, משם יורים עלינו טילים ויש גברים שלא מאמינים למה שאומרים הגברים האחרים וכל הנשים נחשבות לאימהות נאיביות. רק מי שלא מאמין באויב רשאי לנהל את המציאות ולהשליט על כולם פחד. כולם כבר משוגעים כאן.

שני מיליון איש חיים בכלא של כיבוש וטרור. 2 מיליון אנשים חיים בפחד מוות. מותם עדיף על חייהם. שני מיליון איש. עשרים ושניים ילדים מתו בשלושת הימים האחרונים ועוד שישים ושלושה גברים ונשים.

קשה להירדם הלילה בידיעה שכך נקבעה גם המלחמה הבאה. הייאוש שולט כאן והפחד. ושני מליון איש ועשרות ערים ואזעקות ופחדים ואין ברקים ואין רעמים, רק פצצות.

אם אדם יבוא לכאן במטוס, אולי יפגוש טיל באוויר. לא מלאך ולא כוכב.

אולי זה ירגש אותו לנחות בארץ הפחד, להיות חלק מתעשיית המתחים.

אדם זקוק לאהבה כמו אוכל ומים. אדם ימצא אהבה כמו אוכל ומים. דבר לא ירחיק אותו מן האהבה. גם אם לא תהיה זו אהבה, ימשיך לבקש בה.

בארץ יש עכשיו חסימה מסחרית, אם מישהו רוצה להיות מתורגם לאנגלית ולהיות מופץ בחו"ל, עליו להיות רב מכר קודם לכן. אז אם הוא כותב ספרות איכותית אין לו סיכוי להישמע מעבר לים. אלא אם כן יש לו מזל והוא פוגש איש יקר כמו מישל אקהרד אליעל שמוסר את נפשו על העברית ומתרגם את שיריו לצרפתית ותוך שנה מוציא ספר שירה לאור. וכעבור שנה עוד אחד. לכן נסעתי בעולם שוב ושוב במשך השנה.

היה לי מזל שמישל תרגם את שיריי לצרפתית. היה לי מזל גדול שיצא לי ספר בצרפת לפני שפרצה האנטישמיות הזו והמלחמה והחושך והפחד וחיילים מתים במנהרות מתחת לאדמה.

אני שואלת את עצמי למה לא גילו את זה קודם. לפני שנה הייתי בצרפת ודיברנו על ההתנחלויות שהן מחסום לשלום. כל השנה הממשלה התעסקה בהתנחלויות בשומרון ובחברון במשך שנים חפרו מנהרות בעזה, שם חיילים נהרגים עכשיו, אבל הממשלה התעלמה מהן.

למה לא התייחסו לזה קודם?

אני זוכרת שעקירת מתנחלי גוש קטיף נראתה לי כואבת כעקירת שן בלי הרדמה, שנראה שזה היה נורא מלהכיל, נראה כמו דבר לא נכון, אסון שבא על ישראל. מנהרות מתחת לאדמה.

אני לא יכולה שלא לחשוב שאם הייתי בארץ אחרת אולי היה לי מקום לפרוח ולגדול.

אני רוצה לצאת מכאן.

איזה שקט עכשיו, לילה, השעה שתיים או שלוש ואני עצובה ומתוחה מאוד. זהו. החלטתי. אתרגם את רוחות פרצים לאנגלית ואשלח להוצאה בארצות הברית, אני חייבת להרחיב את המעוף. אני חייבת לגדול ולפרוח ולצמוח.

קמתי מיד מן המיטה והתחלתי במלאכת התרגום. אני עייפה. חייבת ללכת לישון. עוד מעט אלך לישון. בינתיים אני שותה מים ומנקה את הרעל מן הגוף. אפסיק לעשן. כן. זה בטוח.

השמים נסגרו לטיסות. כרטיס טיסה מניו יורק לישראל עולה 6,000 דולר. יש אנשים שיש להם יכולת לשלם את זה. העניים נתקעו בשדה התעופה.

יש רגעים שבהם אני מבינה את קטנותי. אלה רגעים מצחיקים. הרגעים שאני מבינה שאני בעצם יצור שעושה טעויות בגלל השאיפה שלי לשלמות אני מבינה את זה. בגלל שיש רגעים שהם מביכים ורחוקים משלמות. רגעים מצחיקים שבהם אני צוחקת על עצמי וככל שאני צוחקת אני משתחררת מהשאיפה לשלמות. השאיפה המיותרת לשלמות. שאולי היא חיונית להמשך החיים. ההומור הוא נעלה.

מה שנדמה כאמור להיות אושר מתגלה כחולשה, החיים תמיד נמצאים מעבר לדמיון. כל מה שאדמיין לא יחזה את העתיד.

לפני חודש הייתי בפאריז ועכשיו יש שם הפגנות נגד ישראל ברחובות. לפני שנה הייתי בדרום צרפת וקראתי שירה. היה שקט. הייתה תקווה. אבל אנחנו קורבנות של השלטונות. של הפוליטיקה. של סוחרי הנשק והתקשורת.

התקשורת מכתיבה לכל העולם את מי לשנוא ואת מי לאהוב. זו קרציה שניזונה מדם המציאות. והאנשים ניזונים ממנה כדי להבין ולראות את המציאות אבל היא מלאת זדוניות וכוונות לא טהורות ואינטרסים ואמונות.

נפוליון אף פעם לא קרא עיתונים בצרפתית כי הוא ידע שתמיד כותבים בהם מה שהוא רוצה להשמיע. כך הוא כתב למלך בריטניה. יש שליטים פסיכופטים בעולם שממנים את המלחמות ואת התקשורת, הם מממנים את שני הצדדים הלוחמים. לאנשים הפשוטים אין קשר אליהם אבל הם הנפגעים.

גם אלה שניזונים מהתקשורת נפגעים מהתמונות המזוויעות.

"בן התרבות המערבית מציב בראש סדר העדיפויות שלו את המשאלה להיות ייחודי. רק לאחר שהשיג מטרה נעלה זו הוא מתפנה לעשות מעשים טובים." (להרבות טוב בעולם, אסתר פלד, עמוד 160).

אנחנו עושים אהבה בזמן מלחמה. זה גורם לי לנקיפות מצפון. מעל ראשינו המטוסים לא מפסיקים להרעיש ואני חושבת על הטייס שהיה רוצה בוודאי גם הוא לעשות אהבה עכשיו, להיות בתוך אישה.

אנחנו עושים אהבה במלחמה. זו אורגזמה בתקופת טראומה.

עצוב לי על המשוררים בעזה. נאסר ראבח הוא מהמשוררים הגדולים שפגשתי בחיי. יש לו לב ענק וסגנון ומוזיקה נפלאה. ועכשיו הוא כבר שבועיים תחת הפגזות ואין לו בית והוא בורח עם כל משפחתו, שלושה זקנים חולים, חמישה ילדים ואישה. כולם כבר בטח משוגעים לגמרי, אם הם הצליחו לשרוד את כל ההפגזות. אם הגוף לא נחבל, הנפש ודאי כבר חבולה.

נאסר הוא הוכחה עבורי שיש אנשי שלום בעזה ששואפים לשוב אל הזמנים שבהם ישראלים ועזתים היו חופשיים לבקר זה את זה. לחיות בשלום.

איך המצב הדרדר כל כך? איך השתלטה רשעות הטרור. 1000 איש נהרגו בהפגזות בעזה. כואב לי עליהם ועל אובדן האפשרות לכבד אותם ולנסות לחיות יחד. לעזור להם לחיות בשלום עם עצמם ואיתנו.

אני אוהבת את הלב שנגלה לי בשירה של נאסר, לב האהבה הרחבה. הרגשות העצמתיים והמוזיקה. כמה חבל על החיים ועל אובדן היכולת להשלים.

בדידות החכמים

זה שמדבר לא יודע

זה שיודע לא מדבר

הוא חוסם פתחיו

סוגר דלתותיו

מקהה חודו

מרכך זהרו

שומר על מסתורין

מתאחד עם אבקו

אין הוא מבקש כבוד

וללא מאמץ

הוא מוקף בו

בעיניי

כזה

הוא

איש

הטאו

רנאלדו ארנס נשלח לכלא בגלל שהיה משורר הומוסקסואל בזמן המהפכה בקובה. הוא היה בן של איכרים ובגלל זה הצטרף בתחילה למהפכה ואחר כך נטש אותה לטובת חיי כתיבה והתנגדות למהפכה. הוא הצליח לברוח מקובה בזכות זה שהודה בכך שהוא הומוסקסואל. הם שמחו להפטר ממנו. היו להם מחנות ריכוז להומואים. בזמן שבקובה במקביל למהפכה המדינית חלה גם מהפכה מינית. אחר כך הוא מת מאיידס בניו יורק בגיל ארבעים ושבע.

השעה כעת שבע וחמישה והאוויר שוקל טון כי עפים בו טילים. זוהי מלחמה. עד שלא יהיה רע זה לא יגמר. יש לנו מלחמה עם רוצחים. האווירה כבדה. חייבים לצחוק עכשיו. שלי מתגרדת כי היא חולה ויש מלחמה. שלי מתגרדת. היא חולה. זהו זמן מלחמה ויש לי מחברת ועט. זה כל מה שיש לי בתיק.

רנאלדו ארנס כתב כל הזמן. לא הייתה לו ברירה. הוא היה רדוף בגלל היותו משורר והומוסקסואל, שני דברים אסורים בזמן המהפכה של פידל קאסטרו בקובה.  זהו זמן מלחמה והאוויר שוקל טון. עפים בו טילים. יום ולילה.

שלי הלכה לראות את כוכב הקופים בתלת מימד.

איך נוצרו הקופים?

הם השתחררו מכל המכלאות.

אני כותבת סרט:

אישה נוחתת בשדה התעופה שארל דה גול עם המשורר התוניסאי אחמד וואלד. הם רצים יחד בין הרכבות, עולים אל רחוב מונמרטר ומגלים שמי תכלת בהירה, חבורת סינים חוצה את הכביש, הם יושבים בבית קפה, היא פוגשת איש נדל"ן שאומר לה שבית המלון שלה נמצא בקצה השני של העיר והיא לוקחת את המזוודה הכחולה שלה והוא אומר לה שהיא משוגעת, ועוד על עקבים. היא לוקחת את המזוודה הכחולה וחוצה את פאריז. היא פוסעת אל נהר הסיין, צועדת ברחוב כמו איש אציל עם מקל, לאט לאט נעים גלגלי המזוודה הכחולה, והיא אוחזת בה בעדינות ולובשת מקטורן מקטיפה. על העקבים הגבוהים היא מאוד מרשימה והם אפילו נוחים מאוד.

המצלמה מצלמת את כל פאריז. המצלמה מתפעלת מאוד מן הרחובות ומן העושר והגודל. המצלמה אוהבת את מה שהיא רואה. היא מתבוננת בנשים היפות. בעיקר בנשים היפות שפוסעות בפאריז. היא נעצרת בבית מלון וולטר שעל גדות הסיין. שם יש עובדת דלפק נדיבה במיוחד שמסמנת לה במפה היכן מלון התחנה הירוקה וזה רחוק, אחרי סנט ג'רמיין, צריך להגיע אל מונפרנס, צריך להמשיך ללכת, זה ליד רחוב דידו, בצד הדרומי של העיר, בזכות השאלה הזו גם פקידת הקבלה מגלה היכן הרחוב הזה.

האישה מסרבת לתפוס מטרו, אין להם מושג מה זה. או איפה זה. והיא נחושה בדעתה לא לרדת שוב אל מתחת לאדמה אלא ללכת ברגל אל בית מלון התחנה הירוקה והדרך מפותלת ואינסופית ובו זמנית כל הזמן ישרה. היא מגיעה אל rue דה רן. שם היא הולכת זמן רב ומחסלת בו זמנית בגט. היא מכושפת. חולפת ברחוב עם בגט מתכרסם והפנוט שמוביל אותה לא להתייאש מלהמשיך ללכת.

כעבור חמש שעות היא כבר דוחפת את המזוודה בקושי, מטה אותה בשתי ידיים קדימה ודוחפת מאחורה. השיער שלה סתור, המקטורן כבר לא עליה, היא עייפה עד אפיסת כוחות ופוגשת שני גברים שמראים לה במפת שבטלפון של אחד מהם היכן שהרחוב. הם מפעלים לשמוע שהיא הלכה ממונמרטר אל קצה מונפרנס. הנעליים שלהם יפות. הם מסתכלים על נעליה ומשתוממים איך עשתה את זה על עקבים כאלה גבוהים. משתנה לגמרי ומגיעה לבית מלון עלוב יושבת על הרצפה ומתקשרת בטלפון וצועקת לתוך השפופרת שנמאסו עליה החלומות שלה. "נמאס לי מהחלומות שלי."

בדרך אל בית המלון היא פוגשת אנשים נפלאים, יפים ואדיבים, כולם עוזרים לה להגיע לבית מלון התחנה הירוקה שבדרום העיר, יחד עם המהגרים ממרוקו.

זה היה איזור כפרי בתוך פאריז, שכונה דרומית. שש תחנות מרחוב רו דה רן. בית מלון ישן ומכוער למדיי מבפנים ודי מרשים מבחוץ. צר ובפינת הרחוב , ליד רחוב דידו. הכל בגלל החדר המכוער. אבל הייתה בו אמבטיה והיא שכבה בה לפעמים ושקעה במים. היא הייתה באפיסת כוחות אחרי שהלכה בכל פאריז. היא הייתה ממש מותשת, אבל למחרת כשקמה בבוקר הצליחה ללכת ברחובות בלי פחד וידעה את הדרך במדוייק אל שוק הספרים שליד כנסיית סנט סול פיס. ממש מתחת לכנסייה האדירה בגודלה, המה יריד הספרים מתחת לסככות לאוהלים לבנים. היא הלכה להשקת הספר שלה. לבושה בשמלה שחורה עם גלימה בצבע טורקיז.

*

צריך ליצור מזה הומור, לצחוק על כל מה שאפשר, כי רוצים למרר את חיינו, כי רוצים להרגנו. צריך למצוא את סוד הפסקת הרדיפות את סוד היהודי שמצליח להפסיק את עברו וליצור עתיד אחר. צריך לשבור את מעגל הכאב היהודי, מעגל הרדיפות, מעגל הרצון לפגוע בו, בתוך המלחמה חייבים לצחוק.

י' אמר לי שהטיל היה קרוב.

צריך להירגע בתוך זה. לא לפחד בתוך זה. להפסיק לפחד ולנשום ולנשום. מה נעשה עם הידיעה שכל כך הרבה ילדים מתו?

חובה לצחוק עכשיו. אני לוגמת תה. מוזר. מצב מוזר. זו העט מצרפת. זו המחברת מאיטליה. סימן שהייתי שם וחזרתי.

מילים מגוחכות/ אבסורדיות:

פשעי מלחמה – האין מלחמה היא פשע מעצם היותה?

הפסקת אש

הפוגה

המלחמה היא פשע. וכל מי שהורג הוא פושע. לשפוט אחר כך פשעי מלחמה? המלחמה היא פשע. הרג בני אדם הוא פשע. המלחמה היא רצח. אין בה חוקים ולכן היא פשע. ואין פשעי מלחמה כי היא היא הפשע.

 

אנחנו מוקפים משוגעים. סבא שלי נולד בפולין וברח לערבות סיביר וכך ניצל מן הנאצים. כבר חודש שיש מלחמה. אנחנו יהודים, בשם השם אלוהינו אלוהי ישראל, אבל גם בשם האדם שלא מבין

שאלוהים לא מתעניין במלחמות, רק זה שבספרים יוצר מלחמות, אבל זה שנושמים, הוא יוצר היופי

בורא הציפורים, אלוהים שאנו נושמים וחיים בו כדגים, בזמן מלחמה, נעלם מרוב בושה.

היום התקשר אליי המשורר נאסר ראבח מעזה.

"אני חושב שהמלחמה נגמרה," הוא אמר בקול רועד.

"זה כל כך טוב לשמוע ממך נאסר, איך אני יכולה לעזור לך?" שאלתי. "יש אנשים שמתעניינים בשירים שלך. כל מיני דברים מתרחשים."

"אני חייב לנוח עכשיו, הבן שלי חולה. הוא אמר בקול חלש ופגוע. אין לנו חשמל. ויש לי בעיות עם הבית. הגג שלו הרוס."

"איך אני יכולה לעזור לך נאסר?"

"את חברה טובה. אני חייב לנוח. אני חושב שהבן שלי חולה."

בשמונה בערב תרגלתי יוגה עם תחושה כבדה בחזה, מוצפת עצבות קשה, לא הצלחתי לנשום. בתחילת התרגול הקדשתי אותו לבנו והתפללתי למען בריאות בנו ובסוף התרגול הבנתי שהשירים של נאסר הם גם כנפיים שיכולות לעוף לפה ולחצות את הגבולות. הן יכולות לעוף מחוץ לעזה ולפתוח את המצור ולהניח  לנשום ושלילדים תהיה ילדות פשוטה וטהורה. זה מה שהכי חשוב בחיים. טוהר ופשטות.

כתבתי לו הודעת אס אם אס. בינתיים הוא לא עונה כי אין לו חשמל להטעין את הבטרייה של הטלפון. אני שמחה שהתקשר אליי לבשר שהמלחמה נגמרה. שלחתי את שיריו לעורך שלי בצרפת. שלחתי את שיריו לאיטליה. לכל מקום שיוכל לתת לו תקווה.  אני פונה אל אנשים שינסו לתת לו תקווה. שיכתבו לו מילה טובה. אור קטן של חברות כהבטחה לעתיד טוב יותר.

אין ספק שהאדם נהפך לאלים יותר, כאן במזרח התיכון, האלימות גואה. מה מקור פרצי האגרסיות הללו? מהיכן ולמה ולאן פניהם מועדות?

הכי מפחידים הם האנשים שלא אכפת להם על מות הילדים בעזה. הם לא מבינים שרוע הלב הזה יפגע בהם יום אחד. בעצם הוא כבר פוגע. ההשתקה של רגשי המצפון. המלחמה הזו חיסלה את התמימות. אין חוכמה בשלטונות. אין חוכמה.

היום ט' באב, ואני אוהבת אהבת אמת את הטאו שבחוץ: השמש והבוקר והפרחים. חיים בכנות, חיים של טוהר ופשטות.  כולם כל כך דואגים. אני קוראת בספר הטאו ושם מסתתרת כל החכמה. קיבלתי היום פרחים וזו הייתה הרגשה של האהבה האמיתית לפרחים. מרקו סרביה הביא לי היום פרחים סגולים כהים וסגולים בהירים. זה ליד זה וגם צהובים.

מתינות

עם בני אדם

כמו בעבודת האדמה

אין טוב

ממתינות

במתינות

הכל קורה במהירות

המתון מקדם בגבורה

גם את הצרה

וממתין הוא

שגם היא תעבור

איש

טאו

שורש

עמוק

גזע

איתן

אנשים שבירים

אנשים כל כך שבירים. החיים האלה נוראים ואלה הימים הנוראים. בהאיטי נסחפו ילדים בסערה אל הים, מתו בזרועות הוריהם. בירושלים נורו איש ואישה ואחר כך חגגו את רציחתם. בארצות הברית הזריקו הורים הרואין ומתו בזרועות ילדם. הלב נשבר כמה שהחיים האלה נוראים ואלה הימים הנוראים.

איבדתי היום זוג נעליים חדשות ברחוב. זה הרס לי את מצב הרוח. תמיד אפשר לחשוב על פרופורציות.

הזמן כעת הוא זמן תשובה. התבוננות על הערכים השחוקים ותיקונם. הרמתם. העלאתם.

בני אדם טועים תמיד. פושעים כלפי עצמם וזולתם. גונבים ובוגדים, נופלים על חרבות לשונם. יום כיפור נועד לתיקון. לשוב אל הרוח, להתנתק מן החומר. לקבל פרופורציה נכונה על החיים. להעריך אותם במידה הנכונה.

החיים הם מסע אל המידה הטובה. הבריאות והאושר תלויים במידות טובות. מאוזנות. באמת וביושר.

כל עוד אדם משקר וגונב, הקארמה מאיימת על חייו. אדם לא יכול לרדוף בצע ולחיות בשלווה. אדם לא יכול לגנוב ולחיות בשלום. ההפרזה מאיימת על שלוותו.

צניעות היא מנגנון הגנה חיוני והכרחי. יש לשוב אל הרוח ולא להניח רק לחומר לשמח את הלב, כי החומר מתכלה והרוח נצחית. החומר מתכלה והרוח מעליו מרחפת. זה הזמן לשוב אל הרוח ולהניח לה להציל את הנפש מן החומרים. לנקותה מרעל השקר והתאווה. להשיב את הנפש אל  תמימותה. ללמד אותה את המילים הטובות. להשמיע לה שירים. לשמח את הלב במוזיקה ולסלוח על המרחק שנוצר בינינו לבין עצמנו. על ההתמכרות להרס העצמי. לתקן ולנקות את הלב. למחול ולחמול . להוולד מחדש אל שנה חדשה. להאזין לשקט המתקרב ולנשום עמוק.

ג.ד.ל

את הגדולה הועידה הפטריארכיה לגברים. לעצמם. זין גדול נחשב לטוב. אישה גדולה? נחשבת ללא יפה. הגודל המיועד לנשים בעיני הפטריארך הוא פטיט, פחות בד, יותר זול למעצב, פחות אוכל, פחות משקל לסחוב. אפשר להניף את הגוף ולהצמידו לקיר ולחדור אליו. אפשר לחוש גדולים. נשים גדולות אינן מיועדות לגדולה, על אף גדולתו, הגודל הגדול אינו נחשב כמחמיא לנשים. נשים גדולות נחשבות למאיימות, גסות, רולות.

האם מישהו פגש פעם מישהו שכינו אותו רולה?

רולה זה שם גנאי לנשים גדולות. נשים גדולות אינן נחשבות ליפות. אבל הנתיבים החדשים נסללים אל עבר החופש. יש נשים שאין להן פוביה מנשים גדולות. נשים מתאגדות ומתחזקות.

 

"היא ניסתה למזער את עצמה/ זה לא עזר לה/ שום כישוף לא עזר לה/ שום לחש לא עזר לה/ היא יצאה הכי גדולה".

רחל חלפי

ב' בתשרי

יום טוב. תפילה וים. שמים ומים. חופש ובית כנסת. זה היום שבו נולדתי, לפני ארבעים שנים. הזמן עובר מהר בחללית הזאת.

מגובה השנים ניתן להבין שדבר בחיים האלה אינו מובן מאליו. דבר לא ידועי ואנ תמיד חולמת על מסעות, בלילה כשאני ישנה, מרחפות ערים זרות בחלום ואני בתוכן. ערים זרות ורחוקות עם הרבה מים. אלה מרכיבים קבועים בחלומותיי, מים, מסעות ואנשים זרים שבהם אני מתאהבת. ההיקסמות מן התנועה, המים והזרות.

נולדתי ביום טוב, כאשר כולם בילו בים או התפללו בבית הכנסת ואיש לא הלך לעבודה, אלא לגמו יין ואכלו ארוחה ביחד. זה היה ביום ראשון וברדיו ניגנו את השיר של אבבא

dancing queen

 

שואה בסוריה

שרי החוץ של האיחוד האירופי אישרו הטלת חבילה חדשה של סנקציות על המשטר בסוריה, נוכח האלימות שנוקט המשטר נגד מתנגדיו.

הסנקציות החדשות כוללות הקפאת נכסים של הבנק המרכזי של סוריה הנמצאים באירופה, איסור על רכישת מתכות יקרות, וכן אמברגו על טיסות תובלה היוצאות מהמדינה

הסנקציות האלה הוטלו לפני ארבע שנים. הסנקציות האלה לא הצליחו להפסיק את המלחמה. כעבור מספר שנים ניסה האיחוד להעצים את המגבלות וכך לעצור את המשטר של אסד מלהמשיך ולהרוג את אזרחיו. אך הסנקציות האלה לא עברו כי רוסיה התנגדה. כך רוסיה הודתה כבר לפני שלוש שנים שהיא נוטלת חלק בטבח ההמוני נגד האזרחים הסורים. עכשיו היא סייעה בהשמדת העיר חלב. מאות אנשים נרצחו. אנשים שהצליחו לשרוד את ארבע שנות המלחמה המדממת הזאת. זו שואה. תינוקות נטבחים. רוסיה רוצחת לצד אסד אזרחים. וזה לא נגמר עדיין. אסור לשתוק.