עדויות מאמצע דצמבר

מודעות פרסומת

Love Poem for a Cook from Florentine Street

I won’t corner you into small spaces
I’ll pull up a sofa wherever you want to rest your head
I now know how
When everyone else is out celebrating
You hide among the pots

When everyone goes out into the streets
You enclose yourself into a narrow room
They are gorged, and you haven’t rested since morning
Though there is a war on, the restaurant is full

 

from the book Trembling of the City

translated from the Hebrew by Benjy Balint

 

 

 

צילום מאת יוסי אלוני 2010

הנקה

צילום אחד מתוך סידרת צילומים לרגל הוצאת ספר השירים "ליוויתני האפר", לראיון שנערך בעיתון סוף השבוע של "מעריב" עם הסופר רן יגיל.

איילה בצילום הזה בת שנתיים, היא סבלה באותו ערב מדלקת אוזניים ונזקקה לחיבוק מפיג כאב. למרות שלא רואים בצילום, אני מיניקה אותה. תליתי את התמונה בביתי. אני אוהבת אותה מאוד.

אני חוזרת אל מאי 1937 / שרון אולדס מאנגלית: שירה סתיו

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם עוֹמְדִים בְּשַׁעֲרֵי הַקּוֹלֶגִ'ים שֶׁלָּהֶם
אֲנִי רוֹאָה אֶת אָבִי מְהַלֵּךְ
מִתַּחַת לְקֶשֶׁת הָאוֹכְרָה, הָעֲשׂוּיָה אֶבֶן חוֹל, הָאֲרִיחִים
הָאֲדֻמִּים מַבְהִיקִים מֵאֲחוֹרֵי רֹאשׁוֹ כְּמוֹ
טַסִּיּוֹת דָּם מְעֻקָּמוֹת, אֲנִי
רוֹאָה אֶת אִמִּי מַחְזִיקָה כַּמָּה סְפָרִים קַלִּים עַל יְרֵכָהּ
עוֹמֶדֶת לְצַד עַמּוּד עָשׂוּי לְבֵנִים זְעִירוֹת, וּמֵאֲחוֹרֶיהָ
שַׁעַר הַבַּרְזֶל הַמְחֻשָּׁל, עֲדַיִן פָּתוּחַ, חֻדֵּי הַחֶרֶב
בִּקְצוֹתָיו שְׁחוֹרִים בָּאֲוִיר שֶׁל מַאי,
הֵם עוֹמְדִים לְסַיֵּם אֶת לִמּוּדֵיהֶם, הֵם עוֹמְדִים לְהִתְחַתֵּן,
הֵם יְלָדִים, הֵם טִפְּשִׁים, הֵם יוֹדְעִים רַק שֶׁהֵם
חַפִּים, לְעוֹלָם לֹא יִפְגְּעוּ בְּאִישׁ.
אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם וְלוֹמַר, עִצְרוּ,
אַל תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה – הִיא הָאִשָּׁה הַלֹּא נְכוֹנָה,
הוּא הַגֶּבֶר הַלֹּא נָכוֹן, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים
שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם,
אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים,
אַתֶּם תִּסְבְּלוּ בִּדְרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶן מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעְתֶּם,
אַתֶּם תִּרְצוּ לָמוּת. אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת
אֲלֵיהֶם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי וְלוֹמַר זֹאת,
פָּנֶיהָ הָרְעֵבִים הַיָּפִים הָרֵיקִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפָהּ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
פָּנָיו הַיְהִירִים הַיָּפִים הָעִוְרִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפוֹ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. אֲנִי
מְרִימָה אוֹתָם כְּמוֹ בֻּבּוֹת נְיָר זָכָר וּנְקֵבָה
וְחוֹבֶטֶת אוֹתָם זֶה בָּזֶה
בַּיְרֵכַיִם כִּשְׁבָבֵי חַלָּמִישׁ, כְּמוֹ כְּדֵי
לְהַתִּיז מֵהֶם נִיצוֹצוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת,
תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר עַל זֶה.

 

 
שירה סתיו, משוררת ומתרגמת. מלמדת במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. ספר השירים שלה "לשון איטית" ראה אור בשנת 2012 בהוצאת "דביר". הספר "קרקעית חיינו" מאת המשוררת שרון אולדס ראה אור השנה בתרגומה של שירה בהוצאת "אפיק".

That Crazy Night

Do you remember that crazy night?
When I forced the whole room to listen to my poems
and then I came to you and kissed you on the lips?
You didn’t know who I was. In other words, we hadn’t met. I just saw you
standing on the side talking with some professor,
dark circles under your eyes.
The moment I remember those dark circles
I get the urge to smoke something really strong.
Maybe because that night I rolled cigarettes for everyone in the room.
Afterwards you took me home. Even though I didn’t want to go.
You listened to my poems on the radio in your car
and when we arrived I discovered that you were a vampire.
You sat on the couch and seemed so sad.
You had sunk into the depths of some hole within.
And I did not want to come to you.
I told you I had someone else.
To this day I regret having said that.
I regret not having hugged you, not having kissed you.
Not having plunged into your abyss, filling it with my whole being.
With my poems. With everything you feared to look at
for more than a single night

 

 

 

from the book Trembling of the City by Hagit Grossman

translated from the Hebrew by Benji Balint 

http://www.shearsman.com/ws-shop/category/801-translations/product/6012-hagit-grossman—trembling-in-the-city

https://pionline.wordpress.com/2016/07/17/hagit-grossmans-trembling-but-open-space/

 

 

עדויות מסוף נובמבר

 

 

הספר להחיות דברים דוממים מטייל בדרמסלה

ספר הגוף בידיה הענוגות של החיילת אופיר ג.

אנה הרמן קוראת שיר בערב שכולו נגד אלימות כלפי נשים.

המשורר מרוואן מחול קורא שיר על אמו, בערבית ובעברית

המשורר מאיר ויזלטיר בערב לכבוד הוצאת הכרך השלישי של כל שיריו עד כה. משמאל חגי ליניק וקרני פוסטל.

הפסקת חשמל באמבטיה

הסופר עמוס עוז נושא דברי פתיחה בערב לכבוד ביוגרפיה חדשה לשאול טשרניחובסקי מאת עידו בסוק.


המשורר אהרון שבתאי קורא את תרגומו הנפלא לאודיסאה בערב לכבוד טשרניחובסקי.

בלי ידיעה

 

היה זה לילה אפל ומלא ערפל
מתחשמל בצינה אחרונה.

לפנות בוקר חלמה אישה על נחשים
היו לה הרבה ימים קשים,
בהם נאסר עליה לחשוב על עצמה.
היא הלכה בפסיעה רדומה.
מלאת התחשבות, לא בה.
בלי ידיעה, הצטברה בה הלבה.

ובחלומות נהפכה האש לנחשים
היו לה כמה רגעים נואשים
ביום אחד. היא רחקה מאנשים
ובחרה להיות לבד.

אף בחלומות הייתה הבדידות
למשאלת לב. גופה שקע במים בכבדות
מצטלב בנחשים, מלבלב בין ארס ללחשים
מתעצם באפלת ההתנגדות.

פרוייקט עם הספר בהקפאה

אחד הדברים שמסייעים לאמנים ישראלים להפיץ את בשורתם בעולם זה פרוייקט עם הספר. פרוייקט שמופעל במשך שנים על ידי משרד התרבות ומממן לסופרות/ים ומשוררות/ים תרגום של ספריהם. זה פרוייקט חשוב מאין כמוהו, גם לישראל וגם ליוצריה. זו דרכם של הסופרים והסופרות לחצות את הים ולהשמיע את קולם. להתחבר עם תרבויות שונות ולהרחיב את דעת העולם על ישראל.

היום נודע לי שהפרוייקט הזה הוקפא, כנראה מפאת חוסר תקציב. התקציב אינו גבוה מלכתחילה, לספר שירה מקבל מתרגם 15,000 ש"ח. לספר פרוזה זה 30,000 ש"ח בערך. בכל פעם נבחרים עשרה ספרים. קשה לי להבין למה אין תקציב לכך. הסכומים אינם אסטרונומיים והמטרה חשובה מאוד.

מוכרחים לדאוג שהפרוייקט הזה ישוב לזרום ולהזרים את קולות  האמנים לרחבי העולם.

יוסף ראלט על הרומן "היכן שאינם"

" תסתכל עלי, ארתור, זה הגוף שמנצח. זה הגוף שבורא בשר ודם. זה הגוף, ארתור, החומר, שבו תבא הרוח. בראשית היה גוף אשה. חושך על פניה, חתך ברחמה, זעקה.
לא שמת לב שסיפור הבריאה מסולף לחלוטין? "

לפני כמה ימים סיימתי לקרא את ספרה המופלא של חגית גרוסמן, " היכן שאינם ".
תענוג מתוק מריר בעל ניחוח סוריאליסטי,מיסטי הנוגע בשרשי ההויה שלנו כבני אדם .
הכמיהה לאהבה, הבדידות והחיפוש המתמיד אחר ישועה מתואר באפן ריאליסטי פיוטי על רקע השיממון של הישראליות התל אביבית מתערבבת בסחי של שכונות הדרום אך בו זמנית מלאת הוד קדומים ותחושת קודש מהול בחולין.
בשפה ישירה אך מלאת פיוט ושירה מחברת גרוסמן ברומן ביכורים שלה את שלושת היסודות של הנשיות האוניברסלית נצחית. האשה הזונה, לילית הפאם פאטאל המיסתורית ומריה הקדושה האם הגדולה שבוראת עולמות ובני אדם.

בעידן של זילות הקסם של האמנות הגדולה, מחזירה גרוסמן את קיסמו המשכר של הפאתוס למילה ומעבירה אותה מעבר לרמה אינטלקטואלית אל נישגבות השירה ומנטרה שבראה את העולם.

ירון לונדון קורא את השיר לנערות היפות של ג'נובה

חמש דקות לקראת סיום התוכנית, מדבר המשורר גלעד מאירי על האנתולוגיה שהוא יצר בנושא תעשיית הסקס וירון לונדון קורא את השיר הנערות היפות של ג'נובה. בעשירי לעשירי אקרא שירים בפסטיבל מטר על מטר בירושלים.

http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1267396שיר לנערות היפות של ג'נובה

 

 

 

A woman falls to earth

*

A woman falls to earth
Without Anima
Or spirit
Anonymous to the weeds
Ants call her by name
Sand encases her face
Roots sprout from her tongue.
A woman is interred in the pit
And her shell is emptied of spirit
Diapered in white like the day she was born
Her legs will not lift her to walk
But the Anima
Frees itself through her nose
And flutters like a kite held by her child
All the way back home

 

from the book trembling of the city

translated from the Hebrew  by Benjamin Balint

 

על הספר קרבת דם מאת מתן חרמוני, כתר, 2017

יש רגעים בספרים שמעיפים אותי אל אפלת השכחה ודולים מתוכי זכרונות מרעידים. רגעים שהתודעה לא מצפה להם. זו כנראה אחת הסיבות העיקריות לקריאה. היכולת לחדור אל החושך מבלי לדעת במה יפגעו המילים. אני מתייחסת כעת לרומאן "קרבת דם", שמאוחר יותר הוחלף שמו וכונה גם "ג'ון טרבולטה ואני". הסיבה שאני מכנה אותו עדיין "קרבת דם" היא מפני אותו רגע נדיר בספר שהצליח להרעיד את נשמתי ומהותו היא קרבה ודם.

ייתכן שרגעים כל כך עמוקים של קריאה תלויים גם בנושא הכתיבה. מקור ההזדהות העמוק ביותר בנפש האדם הוא של בן/בת אם ואב. לכל אדם יש בתחילת דרכו הורים. לכל אחד יש איזה פצע או שברון לב מאהבתם הראשונה להוריהם. שבורי הלב לעתים נהפכים לסופרים או למשוררים. ספר נוסף שגרם לי לבכות מעוצמת כאב הנטישה שבו, זה ספר השירים "מסע שנגמר בריקוד" מאת מוטי גלילי.

"וכמו שיודעים שהבן שלי הוא הבן שלי, לפי אותו העניין, דמיון של בן לאביו, ככה יודעים שההוא הוא הבן של ההוא. וככה עמדנו, הבן שלי הקטן בפיג'מה, אוחז באחת מירכי. גם אני הייתי לבוש בפיג'מה, ואילו הגבר האמריקאי ההוא, ולצדו הבן שלו, שכבר היה גבוה מהאבא בחצי ראש, שניהם היו לבושים בבגדים חגיגיים."

הסופר בתחילת הסיפור כבר אב בעצמו, גוף בנו קרוב אליו, הבגד שהוא לובש קרוב אל בגדו, הבשר קרוב אל הבשר. התלות של הילד באביו. הצורך הקבוע בהגנתו.

הדובר בסיפור גדל בבאר שבע, בסוג של מערב פרוע, מקום בו זקוקים הילדים להשגחה, אחרת יהיו חייבים ללמוד לעשן, לגנוב וללכת מכות. מקום שבו מתרוצצים כלבי פרא חופשיים.

אביו, ישי חרמוני, אשר לו מוקדש הספר,  מת בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. "היה לו איזה עניין במרכז הארץ, והוא נסע ונפגע ונהרג. הוא נטמן למחרת היום. כלומר, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זו הסיבה שבשלה האזכרה שלו נערכה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ומכיוון שממילא נלחם במלחמה, גם בהיא וגם בזו שקדמה לה, היה נדמה כאילו שמת במלחמה." (עמוד 29)

ומתוך הרגעים האלה, של דיווח הפרטים מגיח הרגע ששולח את ידו אל האפלה וקורע את שק הדמעות: " באותו הלילה נדחקנו אבא שלי ואני זה אל זה במיטה שלי וישנו חבוקים, ילד בן שמונה ולצדו גבר לא קטן. כמה שעות של שקט היו אז, אני זוכר עוד איך נרדמתי, ראשי נח על זרועו הפשוטה לרוחב המיטה שלי, מיטת ילד צרה. לפני שנרדמתי עוד אמרתי אבא ככה ואבא ככה. ואבא שלי שתק. אני זוכר את החזה שלו מתרחב עם כל נשימה. או שרק נדמה לי שאני זוכר." (עמוד 31)

גדולת הכתיבה היא בכך שהיא גם כלי לשחזור הזיכרון. לא רק של הסופר, אלא גם של הקורא. היכולת לשוב בלי שום התרעה, אל הגוף של אבא, לחוש שוב את חום נשימתו ובשרו, להניח עליו ראש ולהיות אתו שוב. כאב הנטישה הוא תהום שאין אפילו גשר מעליה, היא תהום של פצע מדמם ומלא בחוויות של מי שלא הגנו עליו. מי שהיה חשוף לצפורני המערב הפרוע שהשתלחו בעורו הצעיר, וגרמו לו לדמם. הספר הזה הוא חלק מהדם והוא קרוב מאוד אל החיים ואל מי שהצליחו לשרוד לבדם את הילדות.

קירבת דם

http://www.keter-books.co.il/page_15475

ג'ון טרבולטה

 

על הספר "באותו הרגע" מאת לאה טנצמן הוצאת אבן חושן, 2009

הספר "באותו הרגע" חושף את שירת הדם הזועק. וגורם לי לחשוב שהמשוררת לאה טנצמן נזקקה לשירה בשביל לנשום, לחיות, לסמן את מקומה כאישה בעלת מקום משל עצמה, שמבקשת לנפץ מסגרות פואטיקה מקובלות, כמו גם מסגרות אחרות שדורשות להשתיקה.

על פי השירים היא חוותה דחיה אחר דחיה, פנימית וחיצונית, יחד עם דחיית פרסום השירים. כמו ואן גוך זכתה שגוף עבודתה המרכזי יתפרסם רק לאחר מותה ויזכה להכרה של אמן שהצליח להמציא צורות חדשות. הפחד הגדול שעולה מן השירים הוא של דחיה חוזרת.

הדם זועק, מפני שהיא מנסה לקבע את האור הזה במדויק על גבי עקומת הזמן, כלומר לכתוב, לשיר, אבל לא מאפשרים לה והיא אפילו לא מסוגלת לומר זאת במפורש מפני מרידתה בצורות המקובלות. גם מפני נאמנותה למבנה שיר מהודק ומעוצב כאובייקט פלסטי.

מפני הדחיה היא חוששת לחייה וחשה במוות המתקרב, היא שומעת את הבכי מתקרב, בכי הסופדים עליה.

היא פונה אל האמנות כמרפא לעצב שנדמה כי מקורו בדיכאון עמוק. חייה הופכים אותה למרה והיא יודעת שלכל איש יש טרוף וכאב משלו וזו הנחמה לבדידותה.

היא מבקשת לומר את הכאב במפורש ככל הניתן, עם הרבה רווחים בין מילה למילה, כגדר תיל שמגדירה את אחרותה ואת שתיקתה שבין זעקה לזעקה ועד כמה היא רוצה שישמעו אותה. תמיד נענו לה בשלילה והיא נעלבה.

היחידים שנענו לה, שהיו בשבילה כעמוד שידרה, הם ילדיה. היא זכתה שילדיה ימשיכו לתמוך ביצירתה לאחר מותה ואין הדבר מובן מאליו.

האור שראתה כמו מוטיב ההתפצלות וההתפרקות, השבים בשיריה, הצבע מתפרק והזוג מתפצל. האור והגוף המתפצל אל בדידותו, הגוף הנפרד מאהבתו ונותר לבדו.

המקום המנחם שידעה הוא הים, שהיה לה כרחם המערסל ברוח איטית. שם ידעה רגעי שפיות מעטים וקצרים. שם נעצר הזמן והאור נהפך לשיר ואם לא לשיר אז לזעקה ואחר כך האור בא' התעבה ונהפך לעור בע' ואז שב הדם לזעוק.

השיר "עצובה" מעלה את הכמיהה להכיר את העולם עד תום ומזכיר את שאלה של זלדה: מדוע לא קיימתי את שבועתי לי? נדמה ששתי המשוררות חלקו גורל דומה של יוצרות מבית דתי שבו קיים קושי להשמע. הצניעות החונקת, האיסורים, העצב על המרחק מן העולם, ההסתגרות הכפויה, אי היכולת לומר את הדברים עד סופם. שתיהן צפו בעולם מבעד לכוכבי השמים, מבעד לחלום ולדמיון ובכמיהה גדולה לפרוץ החוצה, כמו בשיר צל שושן צחור בו היא נוכחת בליל ציפייה, סגורה בין קיר ללילה, לרחוב, למרפסת, מתרכזת ביפי השושן ובצלו הצחור. הציפיה היא תמיד לרוח.

עצובה מאת לאה טנצמן.jpg

 צל צחור 3צל צחור 2

צל צחור.jpg

הספר בהוצאת אבן חושן וקריאות נוספות של שיריו:

http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=156&ArticleID=336

דעה מאת חיים פסח 08/09/2017 פנדה, אינדיבוק.

במדינת הספרות אין דמוקרטיה. היא לא מונרכיה. היא אוליגרכיה. אין בה שוויון .יש בה היררכיה. בראש הפירמידה – הסופרות , הסופרים המשוררות והמשוררים. הם הפילוסופים של אפלטון. וכל מי שמתחתם – עורכות ועורכים, מבקרות ומבקרים, עיתונאים, מגיהים והמו"לים עצמם, הם מעמד השומרים, מי שאמורים לטפח ולתמוך בספר, אם הוא ראוי, כל אחד על פי יכולותיו והגדרת תפקידו, ואם אינו ראוי – פשוט להניח לו להישכח. ספר נחות הוא לא פצצה מתקתקת.
מדוע תמיד הסופרות והסופרים בראש הפירמידה? כי אם לפתע ייעלמו כולם, העורכים, המבקרים וכו. – הספרות תמשיך להתקיים. אם יוותרו כולם – אבל הסופרים ייעלמו – לא תהיה ספרות. וזה, לכאורה, מובן מאליו.
אבל, במציאות הקיימת בתקשורת זה ממש לא מובן מאליו. בעלי תפקידים שחובתם לקדם את הסופרים ואת יצירותיהם, המו"לים, עורכי מדורי הספרות, המבקרים – רואים את עצמם שווים בכל ליוצרים ואולי גם חשובים מהם, ולכן לא מהססים לחרוג מתחום אחריותם זו ומשתמשים בכוח הרב שניתן להם להכתיב ליוצרים מה ואיך לכתוב – באורח ישיר או עקיף – אם ברצונם לשרוד. יש פיתוי גדול למבקר או מבקרת להשתמש בכוחם שניתן להם על ידי עורך או עורכת המדור להצליף בכותב או בכותבת, בדרך כלל – לא בחזקים והידועים שבהם, אלא במי שעדיין מתמודדים על מקומם בעולם הספרות. זה פיתוי מוכר. די שעורך או עורכת המדור ירמזו בדרכם העדינה, הסובטילית, מה נדרש מכותבי הביקורת כדי שאלה, כדי לשמר את מעמדם בעיתון ובכלל אצל הקוראים – יחצו את הגבול שבין ביקורת בונה ומדודה להשתלחות פרועה. זה כמו מתאבק שרירן שלא מתאפק להפגין את כוחו על חלשים ממנו, גם מחוץ לזירה. ואין זו לעולם התמודדות בין שווים בכוחם. אומרים: הרי הנפגעת, הנפגע רשאים להגיב. אבל המבקר מכה במקום הרגיש ביותר לסופרת ולסופר, בלב הרוטט של היצירה. הנפגע רשאי אמנם להגיב – אבל שום דבר שיאמר לא יפגע במקום רגיש במידה שווה אצל המבקר, שתמיד יוכל לטעון שנקודת ראות שלה או שלו "אובייקטיבית", בעוד שהסופר לא יכול לטעון לראייה אובייקטיבית של יצירתו. רוב המבקרות והמבקרים האלה מאמינים שהם בעצם מקיימים מין שליחות. לשמר את איכות הכתיבה ולפסול את מה שראוי פסילה, גם במחיר ההשתלחות. אבל למעשה, כאמור, לא נחוץ להתייחס כלל למה שפסול בעיניך. ומה שמתחזה לשליחות הוא למעשה התפרקות של יצרים. הם לא משרתים את הקוראים אלא למעשה, משרתים את אל הממון. את הבעלים של העיתון שרוצים לרכוש קוראים נוספים בכל שערורייה. רק הם הנהנים האמיתיים . לכל היתר זוהי אשליה של כוח זמני וחולף – לעצמם, ונזק – בעיקר לסופרות וסופרים שעדיין מגששים את מקומם – שלפעמים הוא פגיעה חולפת ולפעמים סופנית.

זואי גרינדאה על שער עיתון 77, קיץ 2017

עיתון 77 נפרטיטי

זואי גרינדאה, צלמת, נולדה בפאריז ועלתה לארץ ישראל בגיל שש. היא גדלה עם הוריה ואחותה בירושלים. למדה בתיכון לאמנויות, במוסררה ובסם שפיגל. חיה כיום בתל אביב יפו, אם לבן ושתי בנות, יצירותיה מופיעות על כריכות ספרים ואלבומים והוצגו בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד בישראל, צרפת ואיטליה.

 

 

 

למה את יוצרת?

 

אני יוצרת כי זו הדרך הטבעית שלי לעבד נתונים. זה מה שגורם לי לקום בבוקר ולהרגיש שלחיים יש ערך מוסף, יש להם את הגוונים, הצורות והתוכן שאני יוצקת לתוכם. סוג של שליטה או לפחות אשליה של שליטה.

 

 

 

איזו אמנות את אוהבת?

 

 כרגע, בנקודת הזמן הזאת בחיים שלי, מרתקת אותי מצרים העתיקה והאפשרות של קיום של צורות חיים שאנחנו לא מכירים עדיין. אבל זה משתנה, כל תקופת חיים מולידה תחומי עניין חדשים. כשהילדים שלי היו קטנים יותר, הם היו נושא העניין המרכזי שלי.

 

 

בעצם את יוצרת בני אדם שמהם את יוצרת אמנות.

 

גם. אני מנסה לפענח את תולדות ומהות האנושות דרך האמנות שלי. אני חוקרת את העולם מהזמן הזה ואחורה, מוקסמת מסימני הדרך שתרבויות עתיקות השאירו אחריהן. ניסיון הפענוח שלי הוא רב ממדי. העובדה שההורים שלי אנתרופולוגים וסוציולגים מקבלת יותר ויותר מקום בחיים שלי כאמנית. תחומי העניין שלי מושפעים מהבית שגדלתי בו, שזה די מפתיע אותי.

 

 

 

למה זה מפתיע אותך?

 

כי כשאת גדלה בתוך זה, יש תחושה של מיצוי, תחושה של אדמה שכבר דרכו עליה ואין מה לחדש בעניינה, אבל עם הזמן אני מבינה שכל השאלות נותרו פתוחות, ושהמסקנות שלי יהיו שונות מאלו שהיו לפניי.

 

 

 

למה את מצלמת ולא מציירת?

 

קודם ציירתי, חשבתי שאהיה ציירת. ואז גיליתי שהציור פחות הוקוס פוקוס ומצריך יותר תהליכים. הוא יותר תהליכי, ההתגשמות שלו יותר איטית. אני אוהבת את הצילום, את ההתגשמות המהירה שלו. צילום זה אור וחושך, גילוי והסתרה עם כל מה שזה מייצג.

 

אחד הרגעים היותר מאושרים שלי כילדה זה הרגע שקיבלתי לידיים מצלמת פולרואיד. אני זוכרת את הרגע הזה בבהירות צלולה, הפעם הראשונה שבה צילמתי.  זה היה סוג של נס, אושר מזוקק, צילמתי ופתאום יצאה מתוך הקופסא תמונה. יצרתי משהו ברגע. זה היה בלתי נתפס. זה היה מעשה כישוף, מעשה קסמים, יכול להיות שהבחירה שלי בצילום היא נסיון לחזור לרגע הזה, לתחושה האפיפנית, הרגע של ההתעלות. ההבנה שיכול להיות לי חלק במעשה בריאה, אני כיוצרת, הופכת לשותפה אקטיבית בבריאה.

 

 

 

איך אפשר לחקור את הבריאה דרך צילום?

 

 הצילום מתחיל בחזון שאותו אני מנסה להוציא אל האור באמצעים די מינימליסטיים. הצילום עצמו הוא התממשות, ההתגשמות המלאה של החזון הראשוני. התהליך כולו מאוד טקסי, הזמן שבו אני מתיישבת מול המראה, מתאפרת, מתלבשת, בוראת את עצמי מחדש, החלל המומצא שאני יוצרת על ידי תפאורה ותאורה. בריאה.

 

 

 

מה את חולמת לצלם?

פורטרט משפחתי על הירח. לצלם את השבט שלי שם. או על כוכב אחר.

אל הסופרים

כתיבת שירה או סיפורת, זו אמנות של בני אדם שאינם מריונטות. איש לא יכול לומר לסופרים מה לעשות. לא מדובר בשחקנים. אין להם בימאי. איש לא יגיד להם מה לחשוב.

ספרות טובה אינה מכוונת לדעת הקהל. אל לסופר לצפות לביקורות טובות.

כנות בכתיבה זה מהלך של בדיקת האומץ. כתיבת רומן זה כיוון מצלמה על עצמך, על עברך, על מי שמסביבך, ביצוע זום אין וזום אאוט. הסופר הוא בעל עין נקיה על עצמו ועל העולם, הוא מעביר את האמת שחולפת בעד חלונו.

אם סופר כן עם עצמו הוא בוודאי לא ינסה לכוון לדעת מבקרים וקוראים. לכן ביקורות רעות בעיתון יכולות בעיקר להחמיא לו.

אם סופר הצליח לעורר רגש ומחשבה, זו הצלחה.

לדעתי רק סופר יכול לבקר סופר אחר באופן מועיל. רק מי שיודע את המלאכה יכול לומר לאחר אם מלאכתו טובה. עיתונאי לא יכול לומר לסופר איך לכתוב. עיתונאים אינם אמנים.

בביקורת על ספרי כתבה עיתונאית מבקרת: "סופרים אשכנזים, הזהרו איך שאתם כותבים על מזרחים."

וכל זה בעקבות סיפור שלא הופיעו ולא הוזכרו בו מזרחים. היא התייחסה למוצאי, למקום מגוריי ולמיני. מידע חוץ ספרותי. התייחסות לטוען ולא לטיעון.

הבאתי דוגמא זו רק בכדי לשאול את השאלה האם כעת סופר אשכנזי ינסה להזהר בכתיבתו משום שעיתונאי כתב על כך בעיתון? האם סופר אמור כעת לרשום לעצמו בפינקס רשימת איסורים והמלצות של מבקרים, רק מפני שהוא ישמח אם יכתבו שבחים על כתיבתו?

 

סופרים הם אמנים חופשיים. תפקידם לגרום לקוראים להרגיש ולחשוב. להיות לא פוליטיקלי קורקט, להיות לא פוליטי, אלא אני כל כך אני, עד שהוא העולם כולו.

 

 

 

על הסרט "מקווה שאני בפריים" מאת נטעלי בראון

מיכל בת אדם היא בימאית הקולנוע הראשונה בישראל. היא ביימה עשרה סרטים, השתתפה בהצגות תאטרון ובכשלוש עשרה סרטים כשחקנית, כתבה ספרי שירה והקליטה אלבומי קריאת שירה.

היא נשואה לבימאי משה מזרחי. הבמאי היחיד בישראל,  עד כה, שזכה באוסקר לסרט הזר, "כל החיים לפניו" בשנת 1977, על פי הרומן מאת אמיל אז'אר.

היום משה מזרחי בן שמונים וכבר לא מקבל תקציבים להפקת סרטיו. לכן הלכה מיכל בת אדם לפגישה עם המפיק משה אדרי, לבקש ממנו סיוע בתקציב, להפקת סרט שכותב מזרחי. משה אדרי אמר לה שהיא נראית נפלא. אחר כך נכנס מישהו אחר למשרדו ואמר לה אותו דבר. משה אדרי צחק וטען שזה בגלל שיש לה מאהב.

כך לכדה הבימאית נטעלי בראון את הגרעין, את לב העניין. בסצינה מבריקה אחת, הצליחה לחשוף את אחת הבעיות הגדולות והקבועות של בימאיות- שחקניות (גם של סופרות, ציירות וכל הנשים בעולם) העובדה שהן תמיד חלק בלתי נפרד מהמראה שלהן. שאיך שהן נראות זה חלק משמעותי מהיותן. 

כך כתבו גם בביקורות על הסרטים שהיא ביימה, היא יפה אבל.. יש יותר מדי ציצים בסרט, או שחבל שאין ציצים בכלל . אחרי כל סרט שהיא יצרה, הביקורות זרקו עליה פטיש, ניסו לבלום אותה.

היא שבה הביתה נחושה מהפגישה עם משה אדרי. בהליכתה ניתן לחוש את כוחה ללכת נגד כל הסיכויים, היא לא נעצרת. היא הולכת אל הגבר שהיא אוהבת. אין לה מאהב מלבדו. היא איתנה ועיקשת, היא הולכת בדרך שלה. הם חיים יחד. הוא כותב והיא ממשיכה לצלם סרטים, חלק מהם מתעדים את זכרונותיו.

אלה שני דברים בולטים, העובדה שכאישה היא הוטרדה מינית באופן קבוע, גם מאנשי התעשייה וגם מהמבקרים והעובדה שהיא אישה שעושה סרטים, היה בזה משהו כל כך לא מקובל. הטרדות מיניות לעומת זה היו עניין מקובל ויומיומי.

מיכל בת אדם היא בת לצלם ששמו אדם ולאם שחלתה בנפשה. אלה חומרי החיים שמרכיבים את סרטיה. בתור ילדה נשלחה לבדה לקיבוץ לאחר שהופרדה ממשפחתה שלא הצליחה לטפל בה. המאבקים הם תמידיים. המאבקים להשרדות כילדה, כאישה וכבימאית.

המשפחה היא הדבר הכי חשוב עבורה וזה גם המקום שמתוכו היא יוצרת.

היא יוצרת שקובעת את הדרך לעצמה. היוצרת שהולכת בדרך משלה. היא לא מתחנפת ולא מתכופפת מרוחות הביקורות.

ככל שהיא איתנה, כך מנסות הרוחות לנפץ את היכלה.

כמה שהיא יותר מצליחה, כך מנסים להתנגש בה.

תרבות שמכבדת את עצמה, מכבדת גם את יוצריה. תרבות גבוהה לא רומסת את מי שיוצר אותה, אלא אם כן היא חולה במחלה סופנית ומכרסמת את עצמה מבפנים באלימות. מיכל בת אדם ספגה אלימות, גם בגלל שהיא אמנית יפהפיה. מוזה מהפנטת, שהחליטה להיות הבוסית ולביים סרטים. זה היה קשה מדי לעיכול עבור גברים.

היא הייתה שחקנית תאטרון. משה מזרחי ראה אותה לראשונה על הבמה ולקח אותה לשחק בסרט "אני אוהב אותך רוזה". הוא גם זה שהאיץ בה לביים סרטים. אחר כך הם התאהבו והביאו ילד לעולם, דניאל,  שגדל להיות מוזיקאי.

מיכל  כתבה את הסרטים שלה וגם צילמה והשתתפה בחלקם. היא הצליחה לספר את הסיפורים שלה.

כשהייתי ילדה צפיתי בסרטה בן לוקח בת. הלכנו לבית הקולנוע לצפות בו. שם יש סצינה שבה הילדה מתקלחת לראשונה במקלחות המשותפות ובחלון עומדת חבורת ילדים שצוחקים עליה. היא נשארת בודדה מתחת למים הזורמים, ערומה, מתבוננת בתדהמה בחבורת הילדים הצוחקים ואין לה איש שיעזור לה.

אפשר אולי לומר שזה דומה למצב היוצרת היפה שמעזה ליצור סרטים ולרקוד ולהתנשק ולהראות איך נראית התשוקה שלה.

בסרט אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב, משחקת ריטה דמות של אישה שמראה עד כמה היא רוצה אהבה, עד כמה היא זקוקה שמישהו יגע בה. זה מצב פגיע לאישה, בעיקר היכן שאין לכך עדיין מקום מקובל. מיכל בת אדם פרצה דרך והראתה שלנשים יש חשק עצמאי משלהן, תשוקה חופשיה מספיק בשביל לאהוב נשים וגברים כאחד. היא הראתה שנשים רוצות שיאהבו אותן. היא חצתה קווים של בושה. ובאופן טהור, מתוך נאמנות לעצמה ולאמנותה.

בסרט "מקווה שאני בפריים" מוצגת דמות של אמנית החלטית, חזקה, עיקשת, שהולכת בדרך שלה בלי היסוסים. עם כוח לדחוף לצד את המדכאים. יש בסרט דמות ברורה של אמנית גדולה וגם של בת אדם עם אהבה אדירה.

בסוף הסרט מיכל ומשה רוקדים. זו אחת התמונות המציפות ביותר שראיתי בקולנוע לאחרונה. זה נדיר לבכות ככה למראה אהבה. האהבה בסרט הזה כל כך מוחשית עד ששק הדמעות מתפקע ומרטיב את הלחיים.

 

 

 

 

קריאה בספר האל שהכזיב הוא אתה מאת אלי שמואלי

הספר פותח בכותרת והכותרת הזו מבשרת על אכזבה. הכותרת מאשימה: "האל שהכזיב הוא אתה." התרגום לאנגלית מבשר על אל שנכשל THE GOD THAT FAILED IS YOU.

באדם קיימת אלוהות ואף על פי ולמרות זאת, הוא כשלון.

בעמוד הראשון נאמר שהכל על תנאי, בכל מתקיים תנאי, שלא מתקיים.

אין שקט, הכל זז ומשתנה עד כדי כך שהאדם לא מצליח אפילו ללכוד את מבטו שלו עצמו בראי. האדם מרוחק מעצמו, זר לעצמו, לא מגיע אל סוד עצמיותו, לא מצליח לפענח את מי שהוא. החיים הם מכונית שאין גישה אליה, אפילו שהיא ישנה ומכוערת, היא לא תהיה שלך. כאשר העצבות תתקוף תזכר בה ותשאר עם הדמיון של מה שהיה יכול להיות.

החיים נשפכים אל הביוב, מה שנשאר זה לצאת לעבודה, לשתות קפה ולעשן סיגריה. לשכוח את מה שמפריע בשביל לתפקד. לשכוח את העובדה שקברת מישהו כשהיית רק בן עשרים ואחת.

המוות תמיד יושב מול העיניים והאחרים בולסים בשביל לא לראותו, לועסים כדי שלא להבחין. אי אפשר לברוח מתחושת ההחמצה שגורמת לעשן, זו שיוצרת את הריק. אתה לא סתם אדם, יש בך אלוהות, אך גם תחושת כשלון. העובדה שיש בך אלוהות לא מעניקה אושר ארעי, אלא מבקשת דבר קבוע ונשגב.

אתה מאכזב כי נולדת לחיי בורגנות ודרשו ממך להיות העתק של מישהו אחר, להיות קונפורמיסט. הילדים בבית הספר נעלו דוקטור מרטינס ושינו את גוון הנעל לפי החלום והאמירה. הלכו לצופים, עמדו במסדרים.

אבל למשורר יש נעלי זמש חומות ונמוכות ויש בו דחף להשתנות, לקום וללכת, להתפלש בנשים, לפצח את סודן ולזכות באהבה.

לא להכשל באהבה זה כנראה הסיכוי היחיד לזכות בחיים ראויים. אבל המשורר יודע שהוא רק אבק כוכבים, מוקף בחומרים שאינו יכול למצוא בהם נחמה, הוא מנסה לדחוף לכיסים את תודעת המוות.

בכל מקום מקננת הריקנות, בעיקר בחנויות מלאות מוצרים. מה שצף מעל הריקנות זה דחף החיים הקמאי לזיין להתמזג להתפרק, דחף שהוא אולי מנגנון שמגן ואין לו סיפוק אף פעם. הוא תמיד משתוקק ושוקק. המשורר סובל מהצפות רגשיות, חרדות והחמצה. הצמצם שלו פתוח מדי, הוא רואה הכל יותר מדי טוב. הוא זקוק לאהבה, הוא מזהה את הצורך הזה גם אצל אחרים. זרים, בבית קפה. הוא זקוק לאהבה. הוא מחפש עיניים ונשימה. הבהלה התמידית נהפכה להרגל ואליה מצטרפים בהלות, חרדות ומשככי כאבים משתנים ומתחלפים בין פחד לשכחה. למשורר יש פנקסים, בזה הוא שונה, הוא כותב כדי לזכור את הרעיון שהציל אותו. בדרך כלל לא מוצא, אבל לפחות הוא ניצל בזכות רעיונות וטורח לכתוב אותם.

המשורר הזה נוסע באוטובוס, הזמן שלו עובר גם בהמתנה, בעצירה והתבוננות. אז הנפש עוזבת את הגוף, הגוף השבור. הנפש מחפשת אחר ממשות, אחר תחושת ההתקיימות, מה שניתן להרגיש בזמן צעקה.

החיוך מופיע כאשר מופיעה אישה, זו התקווה היחידה. ההתמודדות עם הכתיבה בהתמודדות ההיבריס, חטא הגאווה שבתוך העליבות. גם בבית קפה נגלית האמת, הכשלון נחשף מפני הראייה החשופה מדי שיודעת שכל אדם חולף מן העולם, אחרי שהוא מזדקן.

הכשלון הוא לא לחיות את החיים.

החיים שאתה לא חי, זה הכשלון. החיים שאתה הורג. העובדה שקיבלת רק הזדמנות אחת ופספסת אותה בעבודה מחורבנת. בדיבורים על פנסיה ודירות. החיים מלאים בכתמים, באכזבות, מכתם שמן על המכנסים הטובים ועד אהבה נכזבת.

אפילו להיות משוגע זה בלתי אפשרי. האדם נבעט, מטולטל, מנוער, מגולגל, פותח סתימות בכיור, אבל לא מניחים לשגעון שלו להיות לגיטימי. הוא שותה בירה, מפטפט ונכנס לחובות, אוכל מזון לא טרי, תמיד הוא בר החלפה, כל אחד יכול למלא את תפקידו, רדוף ממחשבות רעות הוא חונך להאמין בעצמו, לא לוותר על החלום. אבל התרמיות האלה מתפוררות. הוא חשוף, נכשל, אחראי על עולמו, מאונן בתחושת אכזבה.

התיקון היחיד יהיה אם יד שמחפשת יד שניה תמצא דבר להאחז בו, אולי אז תיפסק תחושת הנרדפות, משהו ישים סוף לפרסומות, לשלטונות.

ההמון מבקש שכחה עצמית בצפיה בטלוויזיה או בספרים שהטקסט שלהם מתפקד  כטלוויזיה, ההמון נאחז בחלומות של אחרים. זו פריבילגיה שהמשורר לא זוכה בה, כי הוא לא יכול להשלים עם הכשלון. עם הרעיון שהוא חי חיים לא אותנטיים. שבלתי אפשרי להיות בהם כמו שאתה, משוגע.

הרעיון הזה משאיר אותו ער.

למרות שאין לו את הכוח להלחם בכולם, הוא עבד של עצמו. הוא האדון של השגעון. בכל אחד יש עבד, אבל המשורר הוא גם אדון לעצמו.

עלילת הספר מתרחשת בעיר הגדולה, ירושלים ולפעמים גם בתל אביב. ירושלים עיר מלאת חלחלה ואימה ושיעורים ומחשבה, לימוד ההסתפקות במועט, בין הבניינים האבנים והשמש, אור צהוב בהיר, האורבניות המעופשת, הרפש השחור, דמעות החלונות, נשים בפיג'מות שאיבדו את האש. הגוף שלהן לא קורס, הוא נועד לעמידה.  אבל המשורר מתמוטט וקריסותיו יוצרות שירים. הנורמלים הם איתנים לא מתמוטטים.

ההרס העצמי, העישון ושתיית הקפה, הרעל הוא נחמה לחיים בלתי אפשריים.

האדם לא יודע היכן הוא נמצא לאחר מות הפוסט מודרניזם. כבר לא ניתן לו לזהות מה מתאר את התחושות שלו. מה שנותר זו רק השירה שלא דוחקים בה להיות מדוייקת. כי שירה לא צריכה להיות מדוייקת כדי להיות נכונה.

הבירוקרטיה היא בדיוק ההפך, היא מנסה לדייק בנתונים ולא רואה את האדם אלא כמסמך, אדם הוא משהו שניתן להכניס לקלסר ועוד יישאר מקום.

העצב שבחיי ההכרח החל כבר בגן חובה כשהוכרח המשורר לישון במיטה זרה בצהריים, פניו פונות הצידה ונאסר עליו לקום מהמיטה. עכשיו יש לו מכונית והוא מבקש לא לזהות עוד דבר. הכל נמאס. הוא נזקק לזרות למען ההנאה. לוותר על ההכרה ועל המציאות, לא לחשוב עוד על חייו המבוזבזים, למרות שהוא זוכר שהייתה זו הנאה לבזבז אותם.

מה שנותר לחיות למענו זו רק השירה וההתאחדות, שניים שמחזיקים זה את זה.

אין טעם לצפות מהחיים ליותר מנשימה.

הצורך בדיאלוג הכרחי לחיים, זה הרגע שבו האדם חש חי. כשהוא לבד הוא רואה יותר מדי ומזהה ייאוש של פועלים בצדי הדרכים, את משאלות המוות שהן גם הנחמה האחרונה.

מה שנותר זה העכשיו והפרחים שיוגשו לאישה.

המשורר תקוע בפקק ורואה את חייו מאחוריו, מתמוטט ומתבונן בחייו. החיים חולפים על פניו. החלוף מופיע במכונית כאילו שבדרך אל החיים אבדו החיים. כי אי אפשר לנצח אותם. מעל האדם יש חומות, מפלצות עיוורות, עדיף שלא תדע ושתמשיך במעשיך, בעולם הנורמלי, הלא ספרותני, המוקף באופק ואדמה, במקום הכי נמוך שאפשר. במקום של מנוחה נכונה.

בני האדם קשים יותר מדי, קיימים מדי, בתל אביב וירושלים להיות חזק זה לשכוח שאתה חלש. לעמוד עם הזקנות בשמש ולזהות את יופיין, לראות בהן גיבורות על.

לנסות לכתוב ולסלוח, להתאהב, להיות בעל חמלה וחוש הומור, להיות בצד שלא הורג.

 

חופש הנפש לצאת מהרפש

במקוֹם לְהִתְאַבֵּד אֶכְתֹּב שִׁיר

זֶה לֹא מְנֻמָּס לְהִדָּחֵף בּתוֹר

לִדְחֹף אֶת רָאשִׁי לַמָּקוֹם הַשָּׁחֹר.

 

במקום לִשְׁלֹחַ יָד בְּנַפְשִׁי

אֶדְלֶה מִתּוֹכָהּ שִׁיר.

 

בִּמְקוֹם לְהִשְׁתַּעְבֵּד 

ולנסוֹת לְעַבֵּד אֶת תְּחוּשַׁת הַלְאַבֵּד

בִּמְקוֹם כָּל זֶה אֶכְתֹּב שִׁיר

אָרֹךְ, לְהַצְהִיר עַל כּוַּנתִּי לִשְׂרֹּד

לְהַכְשִׁיר אֶת נַפְשִׁי לִמְרֹד.

 

לֹא אֶתֵּן לַעוֹלָם אֶת צַוָּארִי

גַּם אִם עַבָרִי הָיָה לֹא אֶפְשָׁרִי.

אֲנִי לֹא מַקְשִׁיבָה למְבַקֵּשׁ אֶת כֹּחִי

אֲנִי חָפְשִׁיָה לִכְתֹּב שִׁיר

אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִכְתֹּב שִׁיר.

 

 

שקיעת העולם

לא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶצְפה
בִּשְׁקִיעַת הָעוֹלָם.
כַּמּוּבָן שֶׁהַכֹּל בִּגְלָלָם
זֶה הָיָה טוֹב מִדַּי בִּשְׁבִילָם.
עַכְשָׁו הַכֹּל תם ונשלם.

אָנוּ גלְגל בגָּרוֹן לויתן
שַׂקִּית נַיְלוֹן בְּבֶטֶן שׁוּעָל
מַצִּית בקיבת שׁלְּדג
קַשִּׁית בְּלֹעַ כֶּלֶב יָם
עֵגֶל פּשׁוּט עוֹר, חֲזִיר שׁחוּט
אֶפְרוֹחַ גרוס, טָלֶה מרוט
יוֹרֵד בקיבת הוֹמוֹ ספיינס למוּד בּורות.

דָּג משוסף מְפַרְפֵּר
בְּעֹמֶק סִיר בּוֹעֵר.

לֵב סָגוּר,
מֹחַ נָעוּל
כְּמוֹ תֵּבָה במצולת אוֹקְיָנוֹס מזופת
אֲבָל לְמִי זֶה אכפת?

הַתַּאֲגִידִים דּוֹאֲגִים רַק לזקפת הַבַּנְק
הַצּוֹפֶה בְּעוֹלָמוֹ מִתְקַלֵּף מיופיו
ונחנק בלפיתת
פסיכופט.

מזון סבל

מִי שֶׁאֹכֶל סְטֵיְק מִתְנַתֵּק מלִּבּוֹ

לֵב – עגל בּוֹכה אֶל אמו

מִי שֶׁאֹכֶל סְטֵיְק יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק

א יודע שבגופו זורם סבל העגלול

בדמו מתמזג דמו ההומה אל אמו

וְאֵין עוֹד הפרד בֵּינוֹ לְבֵינו.

 

מִי שֶׁאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרו נֶהְפך לעגל בוכה

וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ שֶׁכךְ הַדָּבָר

כִּי לִבּוֹ סָגוּר ומוחו מסונוור

לֹא חוֹשֵׁב עַל מוֹת הַעגל

עַל הַפְּרידָה מעצמו וּמאמו.

 

גם מִי שׁלוגם חלב מִתְנַתֵּק מלִּבּוֹ,

לֵב – פָּרָה בּוֹכָה אֶל בְּנָהּ

מִי שֶׁלוגם חלב יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק

ולא יודע שבגופו זורם סבל הפָּרָה,

בדמו מתמזג החלב ההומה אל בְּנָהּ

וְאֵין עוֹד הפרד בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

 

מִי שֶׁלוגם את חלבה נֶהְפך לפָּרָה בוכיה

וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ שֶׁכךְ הַדָּבָר

כִּי לִבּוֹ סָגוּר ומוחו מסונוור,

לֹא חוֹשֵׁב עַל מוֹת הַפָּרָה

עַל הַפְּרידָה מעצמָה וּמִבְּנָהּ.

 

לרה

 

מעבר לקיר חדר בית המלון צוחקת לרה  עם ז'אן. הם לא מפסיקים לגעת זה בזה. מעבירים חום בחום. להט כפות ידיים בין הירכיים, הגב, הבטן. ברכבת משדה התעופה, סיפרה לי איך חלמה על גברים שיושבים סביב שולחנה וחושקים בה, על ימים שטופי בטלה והתפעלות מן היופי ואיך שביום השלישי ניגש ז'אן לשולחנה והיא נענתה לכל הזמנותיו, נאמנה לחלומותיה הניחה לו לפלוש אל ליבה.

ברגע הראשון שפגשה אותו, נשברה לה השן. ממש באותו רגע שבו הם הכירו, נשברה לה השן. ממש באותה שנייה שבה הוא הניח על שולחנה את המגש עם הדג, כך סתם בלי סיבה, נשברה לה השן והיא הרגישה איום ונורא. הוא אכל וביקש ממנה לבוא אתו לקונצרט סופרן ואלט ליד הים. שם הוא יקרא שירים וברקע תנגן מוזיקת אופרה.

אבל אחרי שנשברה לה השן היא לא הלכה לקונצרט הסופרן והאלט מול הים. היא חזרה לחדר בבית המלון, לישון. כל כך כאב לה שנשברה לה השן והיא שנאה את רופא השיניים שלה בכל דמה.

היא שכבה במיטה ובכתה עד הלילה, עד שהוא בא אליה וגילה לה מה עושים יחד בחדר בבית מלון, כשהאור האפור שוקע לאט בעשר בלילה. הוא הזכיר לה איך אנשים נוגעים זה בזה. מלטפים ומעריכים כל ליטוף. בין הרגליים וליד הערווה. יד חמה חולפת על הבשר המתרכך לקראתה.

לרה אמרה לו בביטחון שהיא אוהבת את השירים שלו. זה היה הרגע ששינה את הכול. הוא היה ישיר מאוד, אמר לה שהוא רוצה לקחת אותה לים והיא הפסיקה לנשום ורצתה להמשיך אבל אז נשברה לה השן מהדג שהוא הביא לה על צלחת נייר והיא כבר לא הצליחה לחשוב על הים ואמרה שהיא רוצה ללכת לישון והוא ויתר לה ולא לחץ והיא הלכה לחדר לבכות על השן השבורה ולנסות להדביק אותה בדבק שקוף שביקשה מפקיד הקבלה בבית המלון.

אחר כך נשבר לה הלב והיא לא ידעה את זה, עד שעלתה למטוס ובכתה ועדיין לא ידעה שזה בגלל שהיא עזבה אותו וזה בגלל שגילתה עד כמה הוא פרפר חופשי והיא כלבה קשורה. עד שירד הלילה החלו לדקור הסכינים בחזה שלה. ההבנה שהוא חופשי ושהיא כלואה כרסמה את השפיות בליבה. ההבנה שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, אלה שיש עליהם בעלות ואלה שהם חופשיים. הכלבים והפרפרים. ההבנה שהיא כלבה שנשואה לוטרינר, דווקא די ניחמה אותה. מזל שיש לה בית יפה.

ערב יום השואה

זה ערב יום השואה.

פסיה, סבתו של אבי, נורתה.

אמרו שזרקו אותה לבור

ככה רצו השמועות

שהסתירו מאוזניי כשהייתי ילדה.

זה ערב יום השואה ואני אוכלת לחם חם,

רחוקה מאירופה. אך עדיין

הילדים שנרצחו, האמהות שנורו

בתעלות. ההבנה שהדורות הבאים

עדיין מושפעים מהגהנום.

כלא הנישואין

 היום ראיתי אדם נשלח לכלא הנישואין. הוריו ליוו אותו אל החופה. השמש הייתה חזקה. האיש לבש חליפה ועניבה ורודה. לידו ענד הרב פרח צבעוני בכובעו השחור. אדם בן ארבעים קיבל נשיקה חזקה על שפתיו, לאחר שקידש אישה בת ארבעים. שניהם נכלאו בביתם לנצח נצחים. לטוב ולרע. הייתה תנועת לשונות בפיהם. האישה נישקה אותו חזק, בהערכה עמוקה, על שהסכים להיכנס איתה לכלא ולשחרר אותה מעול הבדידות. הם החליפו לשונות כנחשים ארסיים, שחררו ארס מתוק, זה לפה של זו. מסביב עמדו חברים. השמש הייתה בלתי אפשרית, היא הלבינה את הרחובות, שרפה את הכל והאיש בעניבה הוורודה עמד על המוקד והזיע. אמו ניגבה את הזיעה ממצחו הרחב והגבוה. האיש שנשלח לכלא ביקש לברך את המתים שנאלצו להעדר מטקס ההשלכה לכלא.

 מסביבו עמדו מוזיקאים וקולנוענים, מלצרים וברמנים, דוקטורים לכימיה, פרופסורים לספרות, כולם צפו בו מזיע על במה גבוהה, ענוב בעניבה ורודה, ברגעיו האחרונים כאיש חופשי. הוא שבר את הכוס והאישה נישקה אותו בחוזקה. כעבור דקות ספורות התפרץ הקהל לחופה והצטרף לנשיקתם. אישה בשמלה שחורה כרעה על הרצפה ואספה לתוך נייר הכסף הקרוע את שברי הכוס המרוסקת. אחר כך כולם רקדו ואכלו ושתו יין.

טקסי הכלא האלה עולים הרבה כסף, איש לא מנגב את זיעתו של האדם החופשי שעומד לבד בשמש הקופחת. האיש החופשי לא רוצה למות לבד. הוא יודע שיום יבוא והוא יזדקן. הוא אוהב סיפורים ושירים וזקוק למישהו שיאזין להם, מישהו שירקום איתו את הסיפורים שלו.

האיש החופשי מפחד מחירותו, בגיל ארבעים מואס בריקנותו ומוותר. הנתינה שלו היא ויתור. כניעה. הליכה איטית אל הבית. הדלת נסגרת. השמש נותרת בחוץ. בבית יש צל. אהבה. ספה ודממה. אחר כך צעקה. שנאה. ושוב אהבה.

כמה דברים על שירה לכבוד חג החירות

דיבורים של משוררים על פרסים, פרסום, תופעות של פרסום, קנאה בפרסום, הצלחה, שנאה, שיימינג למי שלא נתן להם קרדיט, הערצה עיוורת למשוררים חדשים, התנכלות, בריונות, מקדמי סדנאות כתיבה, מארגני ערבי שירה, מקדמי ספרים. כל מיני תופעות שליבי אומר לי שאינן קשורות לשירה. כל מיני בעיות שקשורות לתקופה שבה המדיה היא במה קבועה למבקשי אהבה. זה מעניין לגלות עד כמה בני אדם מוגנים באגו וצמאים להכרה. האגו מגן עליהם מפני דחייה ועדיין המעטפת דקה והם חייבים לחוש את חום האהבה. רבים כותבים מהסיבה הזו. אך יש ריחוק ברור מן השירה.

השירה היא טבעית, היא שייכת לטבע. נהרות אומרים שירה. לכן היא מרפאה. היא משמיעה אמת שאינה משתנה. מי שליבו נשבר יבוא אליה והיא תשמיע לו את השלמות. היא תתקן אותו. היא תעניק לו רגע של יופי ומשמעות, משהו גבוה ממה שנשבר. היא תביא אותו בחזרה אל השלם.

משוררים הם שליחי אהבה. הם רופאי נפש. מעניקי תקוה. מרפאי פצעים. אלה שמהדהדים כאב באופן כזה שהנפש השבורה יכולה להאזין לו ולחוש קירבה, להתרחק מן הבדידות.

יש משוררים שמטרתם היא אמנות והם יוצרים צורות חדשות.

הפטפטנות אינה דרך המשורר. משורר חייב למחוק ולשתוק ולדלות מתוכו אמת צרופה וטהורה בכדי להעניק אותה לאנושות. הוא שליח של אהבה. הוא לא מבזבז את זמנו בעשיית שיימינג בפייסבוק. הוא לא פוליטיקאי. הוא גבוה מן השבר. ליבו גדול ורחב.  לכן הוא צנוע. הוא יודע שמטרת השירה אינה פרסום ואינה אלימות ואינה רהבתנות.

הוא יודע שהוא יכול וחייב לכתוב, כי איש לא יעשה את מלאכתו למענו ואיש אינו תופס את מקומו ופרסום של אחד אינו מאיים על תפקידו. איש אינו מאיים עליו. יש לו דרך משלו. יש לו תפקיד. הוא שייך לטוב שבעולם. הוא לא גורם מפח נפש לאיש. הוא חכם ובעל בינה. הוא כפוף ראש, עושה את מלאכתו .

מלאכת המשוררים רבה, האנושות מאבדת מאנושיותה לטובת המחשבים.האדישות והעיוורון גדלים. הרגשות מתקהים. המבט אינו פונה החוצה, אל הזולת. אלא אל העצמי, אל הסלפי. המראה החיצוני, הקליפה קיבלה כוח מופרז של השפעה וזה גורם לסבל. זה דורש תיקון. תפקיד המשורר להעניק מילים ומבט. לנסות להאיר אפלות. לתקן את הכאב שנוצר בעולם בו שולט החומר והכליון.

המתופף

בחדרו החרישה חשכה. רק אור מנורת הקריאה הוטל על השולחן, מעל צלחת חרסינה שעליה טבק מעורב בפרורי חשיש. עיניו היו אדומות. בכל ערב הוא דופק על התופים בפראות. לא שם על השכנים או על התינוקת הישנה. ברגע שנכנס הביתה, שנייה לאחר שנטרקת דלתו, אפשר לשמוע איך מתפרק זעמו. בבוקר הוא עובד בחברת מחשבים ורק בערב מצליח להשכיח את שעות הבהייה על המסך ודחיקת חלומותיו וייעודו האמיתי אל המקשים הלא נכונים.

ביתו, דירת שניים וחצי חדרים, תמיד מואר וגדוש בקולות שירה. על הספה ישנים חברים חסרי בית ובמיטתו מתארחת לעתים אישה זהובת שיער ודקיקת ירכיים אשר לה הבטיח את ליבו, אך טרם ביקש את ידה. הם גרו יחד בדירה הקטנה הזו במשך שנתיים, עד שהחליטו לגור בבתים נפרדים.

על קירות הדירה תלויים דיוקנאות של מוסיקאים, לואי ארמסטרונג, פול רובסון ונינה סימון. מעל מיטתו תלוי ציור של גוף אישה עירומה שולחת יד אל מפשעתה. על החלונות שמעל מיטתו וילונות ורודים מפרפרים, בדים דקים שהותירה מאחור זהובת השיער. מתחת למיטתו זרוקות נעליה, עקבים שחורים, אותם השאירה כסימון טריטוריה מתוחכם. זיכרון לכך שהבטיח לה גם את גופו.

אך באותו יום, שמונה ימים לאחר מות אביו, חדרו שרה בעלטה קפדנית ובדירה עמדה דממה. על הספה בסלון לא ישבו עוד חברים ואף אחד לא פרט על הגיטרה. גם התופים לא נחבטו. רק ריח העשן המתוק הציף את הדירה. עיניו האדומות לא חייכו. על הספה שני בדים חדשים לציור, ממתינים לצער האיום להתפרק לתוכם ביצירה חדשה.

הוא לא הודיע לאף אחד על מועד ההלוויה. גם לא לנו, שכניו שמעבר לקיר. נדמה כי התמלא בושה על מות אביו. הוא הסתגר בחדרו, מבודד ואטום לקולות מבחוץ. אולי כך הצליח להחדיר להכרתו שלא יפגוש אותו שוב. רק השקט הבודד היה סימן להתחלה של חיים אחרים. הדממה המוזרה הזו הדאיגה אותנו מעבר לקיר. לא ידענו את מי נפגוש עת יפתח את דלתו. רק בלילה שמענו את זעקות התופים.

פעם אחת נכנסתי לחדרו להראות לו קסילופון חדש.

"זה קסילופון אמיתי" אמרתי.

"אני לא יודע לנגן על כאלה כלים." הוא השיב ומיד נסגר בתוכו ושתק.

באותו לילה שמענו את התופים נקרעים מגעגועים. הוא היה הבן הצעיר, כעת עטה מסכת קשיחות על פניו, ולא יניח לאף אחד לראות את העצב, גם לא לעצמו. כל חדריו חשוכים. הוא לא יתקל בראי הארוך שבחדר הכניסה. גם חדר האמבטיה הוכה בעלטה.

יום אחד ראיתי אותו בחדר המדרגות. "צר לי על אבא שלך" לחשתי.

"אה, את מתכוונת לאירועים אקטואליים." השיב בקרירות.

השיחה נקטעה. מישהו בא לתקן את הדוד המקולקל. איש מבוגר ועייף נכנס מבעד לדלת. המתופף פנה לאחור ונבלע בעלטה. כעבור רגע שמעתי את זעקת התופים מאיימת לנפץ את הזגוגיות. לתלוש עלים מצמרות העצים. להעיר את המתים.

הוא הסתגר מפנינו במשך שמונה ימים נוספים. לא שמענו את קולו ולא ראינו את פניו, אך חשנו בחושך המחלחל מבעד לקיר וריח הבדידות שמלווה את השקט. דלתו לא נטרקה עוד בלילות. אף אדם לא זעק את שמו מבעד למרפסת. רק השקט השקט השקט שנקרע לעתים בבכי התופים.

בלילה התשיעי בקעה מחדרו מוסיקה אחרת, מוכרת, חלחלה אל הסלון שמבעד לקיר. זו הייתה נינה סימון וידענו שהוא עושה אהבה. נינה סימון שרה במשך שעה ארוכה. הבטנו זה בזה וחייכנו. ידענו שזהובת השיער שבה לדירה.

Funeral for a Lone Soldier

Translated from the Hebrew by Mitch Ginsburg

 

Every summer human sacrifices are brought before the earth

And there's a great need for consolation and evasion.

Twenty-thousand people escorted the lone soldier to rest

A long convoy bore Sergeant Sean Carmeli to the earth.

Twenty thousand people strode behind and alongside him

Taking his beautiful body far from the lips of the girls.

War is the season of sacrifice,

The world watches us on screens.

We are a summer war movie, hostages of the government and arms dealers,

 of ignorance of the Arabic language and the silence between us and them.

And already more than twenty-thousand twenty-year olds have been killed,

At the peak of their love for life, at the summit of their longing for love.

How compelled is man to stray from himself

And disperse among the masses.