ההזמנה להשקת הספר תשעה שירים לשמואל ב17.5.2007

https://no666.wordpress.com/2007/05/16/%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%A1/

 

קריאה בספר תשעה שירים לשמואל

https://no666.wordpress.com/2007/09/23/%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%9D/

מודעות פרסומת

על הספר כולם מעשים בודדים מאת אורי ברנשטיין

אורי ברנשטיין

"רעות היא חוב שלא נפרע אף פעם."

בספר כולם מעשים בודדים, מתבונן המשורר אורי ברנשטייןן בחלוף. הוא מצמצם את הדברים. החיים הם זמן המתנה שהיא סדר העולם, הזמן אינו לצד האדם. האפלה היא מצב קיומי ומחסה. הלילה הוא מחסה. אין ידיעה מדוע הדברים צומחים. יש תחושה של אובדן ידוע מראש, שתמיד נחוצה הצלה. ההתבוננות היא ההצלה. להרחיק לראות מעבר לדברים הנראים. הוא לוקה בידיעה טורדנית של החלוף, חוסר יכולת מעיק להפסיק לדעת את זה בתוך אי הידיעה למה הדברים צומחים. אין מילים לתאר את המקרי, אין שהות רבה במקום הזה. היום תמיד פונה. הדברים קורים בהסח דעת, אין נצחון, הנצחון היה ואבד.

בסתיו הדיבור קל יותר, סיבה לשמחה זה הערפל על הים, הספינות.

גדולת המשורר להראות את הפרוזאי כנשגב, רגע אחד לשבת יחד ולחגוג את מראה הערפל והסירות המוארות על הים. זו הסיבה לחגיגה. הוא אורב בחשכה לרוח, למים, ללילה, כאשר מתרחקת האהבה והסיבה לשמחה היא גוף מאזין ואורב. לפחד מן התענוג, לשבת בחדר, להיות לבד ולשוב אל הדבר שלו הוא מחכה.

להלביש גוף, זה הכוח של המשורר. להלביש גוף לרוח.

"ומי יבין דבר מתוך דבר? לכל הנוראות יש התחלה שקטה."

כל הצעדים היו זמן ממהר, דקה שסביבה פסעת. התחינה אל הממשות וההבנה. כל מה שיש הן הרוחות, הדופקות בלילה בכתלי החדר, אותן ניתן להלביש גוף, הן הממשות הקבועה, בוא הגשם, צמיחת הפרחים, העצים, הגלים, התנועה שלה הוא מחכה באפלה, בתודעה שלא מרפה מידיעת החלוף.

הכליה המעורבת בחלום. זו הבעיה הגדולה של קיומו. הוא איש לא אחראי זה מובן, הוא רואה את הדברים ככתבם. הוא לא מסוגל לרמות את עצמו ולהאמין בכזב. הוא רואה את הדברים כמו שהם.

 

 

 

 

פחד

 

לטלי לטוביצקי

 

אִם הַזְּמַן הַזֶּה לֹא יַעֲצֹר

לֹא אוּכַל לְהַבִּיט לְתוֹךְ הַגּוּף

שֶׁהִצְמַדְתְּ לַקִיר עֵירֹם וְשָׁדוּף

מְגַלֶּה עֶרְוָה שְׁחֹרָה.

זֶה מַה שֶּׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת

רְדוּפַת בְּדִידוּת וַחֲתוּלִים

שְׂעָרֵךְ מַלְבִּין וְאַתְּ מְחַפֶּשֶׂת מִלִּים.

אִם אֵינֵךְ כּוֹתֶבֶת נִדְמֶה לָךְ

שֶׁהָעוֹרְבִים צוֹוְחִים עַל מִטָּתֵךְ

אַתְּ מִתְקַפֶּלֶת לְגֹדֶל מִלָּה

מִתְכַּנֶּסֶת בָּאָלֶף בֵּית שֶׁל בֵּיתֵךְ.

 

"רַק מִלִּים עַל דַּף

לְמִי אִכְפַּת מֵהַשִּׁירִים שֶׁלִּי?"

כָּךְ נִדְמֶה לָךְ, כְּשֶׁאַתְּ אוֹסֶפֶת בְּגָדִים

לְמִשְׁפָּחוֹת שֶׁבֵּיתָן נֶהֱרַס

שֵׂעָר לָבָן בּוֹקֵעַ מֵרֹאשֵׁךְ

כְּמוֹ דַּפִּים עֲלֵיהֶם טֶרֶם כָּתַבְתְּ,

וכבָר חוֹשְׂפִים אֶת כל מַחְשְׁבוֹתַיִךְ

וְהֵן מוּצָפוֹת דְּאָגָה.

 

"לְמִי אִכְפַּת משִּׁירִים?

שִׁירִים הֵם אֱלֹהִיִּים."

 

אַתְּ פַּחְדָנִית כְּמוֹ מְשׁוֹרֶרֶת אֲמִתִּית

מְהַסֶסֶת לַעֲנוֹת לְטֶלֶפוֹנִים לֹא מֻכָּרִים

רוֹעֶדֶת מֵהַמִּלָּה שֶׁתַּקְצִין אֶת רוּחֵךְ

תַּרְעִישׁ אֶת הָעוֹלָמוֹת הַשְּׁבִירִים

תְּבַקַּע אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁלִּקַּטְתְּ בְּקַפְּדָנוּת

כִּמְעַט בְּלִי אֶפְשָׁרוּת

מִלָּה אַחַת תְּסַכֵּן אוֹתָךְ

מַסְפִּיק רַק מִשְׁפָּט מְאַיֵּם,

רֶגַע בְּלִי אַהֲבָה

וְהַקְּלָפִים יִטָּרְפוּ, מִגְדַּל הַזְּכוּכִית יִתְנַפֵּץ

הָאֶבֶן הַשּׁוֹאֶבֶת תְּאַבֵּד מִכֹּחָהּ

תָּנוּעִי בֵּין הַחֲדָרִים וְהַדַּפִּים בְּרוּחַ רַבָּה

שֶׁאֵינָהּ מְזַהָה מִלָּה מִלְּבַד

פַּחַד.

 

(תל אביב, 2011)

 

 

 

לשירי בעלת לב האריה

כל העולם רוחש וגועש ונושם
ואת גרה ברחוב משה שרת 44
מסביבך מצרים, לוב, אלג'יריה, מרוקו
יוון, איטליה, טורקמאניסטן, איראן, פקיסטן,
אפילו אוקיינוס הקרח הצפוני
ודרום אפריקה, אפילו ברזיל וונצואלה
מלזיה ותאילנד. ואת גרה ברחוב משה שרת 44
לא רחוק מכיכר המדינה.
מעליך שוודיה, מתחתיך קונגו וזמביה
ואת גרה באמצע, קצת מעל קו המשווה
בין עירק ללוב. את גרה ברחוב משה שרת 44
מדברת עברית, מוקפת ערבית וים
את משדרת ברדיו בעברית
והציפורים מצייצות ונושפות בכל הכוונים
ובכל השמים מפליגים עננים
מיבשת ליבשת מתפוגגים ונעים
ואת גרה ברחוב משה שרת 44, בדירה 15
את קוראת ספרים. ארבעים דקות מירושלים

וכפול מזה ביירות ודמשק.

 

Yom Kippur Cycle

 

For Lilach (Sasha) Eylon

 

There is a house of prayer for the people of the market

.There men shout like a slaughtered rooster

 

.Beside a woman lies a woman

.The time is eight o’clock

A woman beside a woman in a white dress

.Beside a reddening dress

 

Her black hair splayed on the cushion

.Like a book of prayer

 

,A woman in her cycle

.Yom Kippur

 

 The Hebrew noun for “cycle” (machzor) carries two meanings. In medieval Hebrew it refers to prayer books that contained a prayers for the entire cycle of annual holidays. In modern Hebrew it refers to a woman’s menstrual cycle.

Translated by Benjamin Balint

המשוררים וארץ המתים מאת אורי ברנשטיין

א.

המשוררים מורגלים אצל המתים. רוב ידידיהם האינטימיים, שעמם הם משוחחים, הם משוררים שמתו. אתם הם מקיימים את היחסים החבריים ביותר, אתם הם מתמודדים, אתם הם רבים, מהם הם מבקשים חוות דעת על השורות שכתבו. המוות אינו מהווה מחסום כלל ועיקר לחברותא זו, כפי שאמר אודן: "האמנות היא הדרך העיקרית שלנו לסעוד עם המתים"….

אבל יותר מכך: המשוררים יורדים, חייבים לרדת, לארץ המתים, לתוך האופל. באותם רגעים בהם ניצב המשורר מול עצמו, מתבונן בעצמו באותה כנות שבלעדיה לא ייעשה השיר, ממילא נפערת תחתיו תהום, כפי שאומר המבקר כריסטופר מורלי: "אומץ לבו של המשורר מתבטא בכך שהוא מחזיק את הדלת פתוחה לשיגעון", ולא בכדי בכל המיתוסים המשוררים הם הבקיאים בסתרי התופת, הם ההופכים למורי הדרך בשבילי הגהנום, שכן, בכתיבתם, הם יורדים, כאמור, לבקש את המתים ונאלצים לשם כך לבוא אל תוך החשכה. בעומדם פנים מול פנים אל מול תת ההכרה שלהם, הנפערת תחתם ברגעי הכתיבה, הם עומדים, ממילא, בפתחו של הגיהנום הפרטי שלהם.

ניתן לומר, אולי, כי בשעת כתיבתם פוגשים ואף מנצלים המשוררים את 'הצל' במושגיו של יונג. היינו, את אותה דמות אחרת, נבדלת ונדחפת אלי שכחה, שאדם מצמיח, שלא בטובתו, כל ימיו, ושחוסר יכולתו להתחבר אליה, בשלב כלשהו בחייו, הוא עילה למצב נפשי מעורער וקשה. פריסתה של תת ההכרה, ברגע הכתיבה, היא גם מפגש עם השטני, האלים, האפל והקיצוני שבחייו של 'האדם האמיתי'. מלאכת הטיהור הנעשית במהלך הכתיבה שורשה ביכולתו של 'האדם הכותב', באמצעות הפרסונה שלו, לפגוש, להכיר ולהטמיע בתוכו את האופל, את השאול.

 

מתוך הספר "על הפרסונה ופרקים אחרים על השירה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008

ביום חמישי הקרוב, 28.2.2019 בבית ביאליק ייערך ערב לכבוד צאת מבחר שיריו של המשורר אורי ברנשטיין, שנתיים למותו.

ידברו עוזי שביט, ניסים קלדרון, אורי הולנדר ואני. ישיר דויד פרץ.

מדריך השרדות לסופרת

 

"מי יאמוד את להטו וזעפו של לב פייטן כאשר הוא לכוד בגופה של אשה?"

וירג'יניה וולף

 

  • כתיבת שירה זו אמנות של נפש שאינה קשורה בחוטים. איש לא יכול לומר למשוררת או סופרת מה לעשות. לא מדובר בשחקנית. אין לה בימאי. איש לא יגיד לה מה לחשוב. ספרות טובה אינה מכוונת לדעת קהל. אל לסופרת לצפות לביקורות טובות.
  • כנות בכתיבה זה מהלך של בדיקת אומץ. כווני מצלמה על עצמך, על עברך, על מי שמסביבך, בצעי זום אין וזום אאוט בעין נקיה, שקולטת את האמת.
  • אם סופרת כנה עם עצמה היא בוודאי לא תנסה לכוון לדעת מבקרים וקוראים. לכן ביקורות רעות בעיתון יכולות בעיקר להחמיא לה.
  • אם סופרת עוררה רגש ומחשבה, זו הצלחה.
  • רק סופר/ת יכולה לבקר סופר/ת אחר באופן מועיל. רק משורר/ת יכול/ה לייעץ למשורר/ת איך לשפר את יצירתו/ה. רק מי שיודעת את המלאכה יכולה לומר לאחר/ת אם מלאכתו/ה טובה.
  • עיתונאי לא יכול לומר לסופר איך לכתוב. עיתונאים אינם אמנים.
  • סופרים הם אמנים חופשיים. תפקידם לגרום לקוראים להרגיש ולחשוב. להיות לא פוליטיקלי קורקט, להיות לא פוליטי, אלא אני כל כך אני, עד שהוא העולם כולו.
  • אם מישהו אומר לך שהוא לא אוהב את יצירתך, אין להתייחס לדעתו.
  • ישנה עצבות קבועה בעסקי הספרים. אני קמה בבוקר לכתוב שירים, זה יעוד מוזר שיש בו נטל לא הגיוני.
  • הזמן הזה מתהווה ואני חושבת על העתיד שלא אדע אבל ממתין למילים שאכתוב כעת.
  • א.מ.נ. – שורש האמונה האמנות והנאמנות.
  • אם אתרחק מעצמי ואכתוב על הכלל, יהיה טעם כללי לדבריי.
  • פעם ברחתי בערב מן הבית לכתוב ולעשן, היום זה המעשה שממתין לי בכל בוקר.
  • תמיד אזכור מה היעוד שלי, למה נולדתי ולמה אני חיה. הדרך היחידה לחיות היא לכתוב. הטבע נתן לי רגישות עודפת והצפות רגשיות. כמובן שלא לשווא. יש לכך מטרה. נולדתי כדי לאהוב. להעניק כוח לחיות. אני יודעת לכתוב. לא בטוח שאני יודעת לעשות משהו אחר. מה שבטוח זה שאני יודעת לכתוב. את זה אני בטוח יודעת ואין בזה ספק. אני חייבת לכתוב. אחרת אהיה דרקון יורק אש.
  • אין לי עבודה מלבד כתיבה. אני מתמסרת לכתיבה בכל בוקר ובמשך כל היום אני ממלאת מחברות וכותבת במחשב פרוזה ועל מכונת הכתיבה שירים. זו התמסרותי. אני נמלה שכותבת מתוך תנועה לא ידועה. אני לא יודעת מה אני עושה אבל אני מתרגלת אמונה. האמנות היא תרגול אמונה. האמת קשורה לזה מתוך השורש. עצם השורש של הנאמנות לאמנות.
  • מהות האמנות לאהוב.

 

 

על נאמנות

יש אנשים שמסוגלים לגרום למילה נאמנות להשמע מטונפת.

הם אפילו אומרים אותה באנגלית FIDELITY וזה נשמע מלוכלך.

FIDELITY נשמעת בפיהם כמו מחלה. סטיה. כאילו שאת בוגדת בחופש שלך אם את לא יונקת דבש מכל פרח. גם אם נשבעת אמונים למישהו.

שושנים מפיצות צוף נסגרות בבתיהן ונותנות אהבתן רק לפרפר אחד.

למרות שהן יכולות להיות לפחות לארבעה.

פרפרים צמאים מסתכלים בעיניהן ומשבחים אותן על נאמנותן

וזה נשמע כמו טעות.

 

 

 

כשרוחות הפרצים הן הבית והספרות היא המרחב המוגן/ מאמר מאת אילן ברקוביץ'

 אילן ברקוביץ'

כשרוחות הפרצים הן הבית והספרות היא המרחב המוגן

חגית גרוסמן, רוחות פרצים, עורך הספר: יגאל שוורץ, כנרת, זמורה-ביתן 2018, 108 עמ'

 

מתוך שורה הולכת ומתארכת של משוררים/ות המפרסמים/ות ספרי פרוזה בדורנו, נדמה כי המשוררת והסופרת חגית גרוסמן, מפורצות הדרך של המהלך, היא מהיוצרות המקוריות ביותר בז'אנר, כמי שמצליחה להתיך את השירה אל תוך הפרוזה ולהיפך וליצור כתיבה בעלת קול אישי, חד פעמי, לא פעם מעורר השתאות. באירוע שנערך באחרונה בספריית השירה של בית אריאלה בתל-אביב בהנחיית המשורר מרדכי גלילי ("משורר הספרייה", 23.10.2018) ציינה גרוסמן כי הרומן החדש, רוחות פרצים, הוא אחד מתוך שלושה שהם אחד, הרומן הראשון שלה, היכן שאינם (2012, ידיעות אחרונות וספרי חמד), הרומן השני, לילה ולואיס (2014, כנרת, זמורה-ביתן), והנוכחי.  ואמנם מדובר בשלוש יצירות שמתכתבות זו עם זו הן מבחינת קווי העלילה והן מבחינת הדמויות הפועלות; אלה שלושה רומני חניכה, החדש מוגדר בגב הספר כ"סיפור חניכתה המפותל והסוער של האמנית תניה דראפט"; וגם בקודמיו העמידה גרוסמן במרכז דמות של אמנית יוצרת סוערת: מלי רוזנטל בראשון, ולילה אָבֶלַנְשׁ בשני. עם זאת אפשר לקרוא את הרומן החדש גם כיצירה בפני עצמה; הוא הקצר והשלדי מבין השלושה ונדמה גם כי הוא האינטימי ביותר מביניהם, זה החותך בבשר החי, לעתים תרתי משמע, ומטפל בהתרחשויות השונות ללא כחל וסרק באופן שלא פעם הוא גם קשה לקריאה.

קודם שאגע בהיבטים מהיבטים שונים של הרומן הנפלא בעיני, אתעכב על שמו: "רוחות פרצים" הוא ביטוי ששמעתי בילדותי לא פעם מהורי כאזהרת סכנה מפני הצטננות ,ואני מאמין שהוא שם מפלח תקופה. תרגומו הלועזי, Drafts, רומז אולי גם למצב הספרותי הטיוטתי לעתים של יצירה, לשלדיוּת שבה, ואולי גם לעולם הגיוּס (של חיילים או של ספורטאים), עניינים שקיימים בספר שלפנינו לא מעט. גם על עטיפת הספר הנהדרת יש לומר דבר מה וזאת מפני שהיא מתכתבת עם המתרחש בתוכו: מדובר בציור של האמנית שרון גלזברג, "מרידיאן" שמו, ובו נראית דמותו של מלאך הפושט את העור העוטף את בטנו וחושף מפה של ארץ ישראל בתקופה הפיאודלית בימי הביניים. סבך ההתרחשויות של הרומן הוא אכן "מפותל וסוער" ככתוב על גבי הכריכה האחורית וראוי לפרטו.

במרכז הרומן ניצבת הגיבורה, תניה דראפט, ששמה מתכתב עם אחת הפעולות שהיא מרבה לבצע ברומן, תינוי-אהבים ובאמצעותו פריחה אל העולמות העליונים והרוחניים של ההוויה (וגם עם שם הספר באנגלית). בתחילת הרומן היא בת עשר ואנו נלווה אותה עד לתחילת שנות השלושים שלה. לצדה אביהּ, עמנואל דראפט, חייל בצבא הקבע של חיל האוויר, בן 32, ואמהּ, מרתה כוכב, דראפט לאחר נישואיה. מרתה סורגת ותופרת שמלות לבנותיה אך אינה מאושרת (עמ' 8-7). לתניה שתי אחיות, מיקלה, הבכורה, ולני, הצעירה; שלושתן מתוארות כ"מוטרפות מאכזבה ושברון לב", יפות וסנוביות וצמאות לאהבה (עמ' 15). בפתיחת הרומן מופיעה גם סבתהּ של תניה, אך בעיקר מתואר רומן אסור בין האֵם לבין סגן אלוף מרדכי יריחו, שמוביל לפירוק המשפחה הגרעינית ולפיצולה. הילדות נשארות עם האב המסור והנבגד והאם עוברת לגור עם הסגן אלוף הנשוי, שהתגרש בינתיים, בוושינגטון, ארה"ב (עמ' 11). תיאור הפרידה הוא מכמיר לב ומטעין את הרומן בדרמה:

האֵם ויתרה עליהם [על הבעל והילדות] למען אהבה לגבר אחר. היא אף פעם לא ידעה לעשות כמה דברים בבת אחת. איך להיות מאושרת וגם להיות אמא. איך להיות בעלת משפחה וגם אישה שאוהבת את עצמה. היא לא ידעה איך להיות. היא הייתה נערה כשנישאה ומהר מאוד התמלא לה הרחם ושאב ממנה את החירות להכיר את עצמה והיה עליה לדאוג לכל מה שקורה בין כותלי הגוף והדירה. והיא בכלל רצתה להיות רקדנית (עמ' 10).

פרשנות פסיכולוגית של הרומן תקשור בנקל בין דמות האם הנוטשת לבין דמותה של תניה שתחזור על דפוס הפעולה הזה לכל אורך הרומן בקשריה עם גברים אך זו תהיה דרך קלה מדי לקרוא ביצירה והיא גם לא תמצה את יופיה האמנותי ואת המהפכנות האצורה בה: בראש ובראשונה אישה חזקה שיודעת מה היא רוצה מעצמה, מחפשת אהבת אמת, חופש, חירות ושוויון, ולא מוותרת על החלומות שלה.

לאחר עזיבת האם פורצים אל המשפחה העזובה רוזנה סרפנט, כאשתו השנייה של עמנואל דראפט, עובדת בכירה בבנק,  ובנה אבשלום. היחסים בין האם החורגת לבין הבנות הצעירות אינם פשוטים, כמקובל בקלאסיקות, והם טומנים בחובם גם התפתחות קטלנית. תחילה מתברר לתניה שרוזנה הסתירה ממנה ומאחיותיה את מכתבי אמהּ אליהן ולאחר מכן מתאהב בה, אבשלום, שוקע בדיכאון ובסופו של דבר מתאבד בירייה (עמ' 68). בעקבות מכתב ההתאבדות שהותיר אחריו, רוזנה מאשימה את תניה במותו ומסלקת אותה מהבית. מסע הנדודים של תניה בעולם מתחיל (ואולי בעצם התחיל עוד קודם לכן?). במהלך הרומן מניתי לא פחות משישה מאהבים שהיו לתניה: טוראי אלי זוהר, אהובהּ הראשון, ששירת ברמאללה, הוא בן 19 ותניה שוכבת איתו לראשונה כשהיא בת 15; יוני סגל, תלמיד בכיתת מזכירות ומִנהל שתניה נאלצת ללמוד בה עקב אי הצלחתה בלימודים הריאליים. היא אוהבת להתנשק איתו בהיחבא; תדהר הרינג, בליין הולל, בן לאם תימנייה ולאב אוסטרי, שבגיל 17 תניה בורחת איתו מהבית של אלי זוהר.; בן דויד, קומיקאי שתניה פוגשת באילת; מלאכי קוסובסקי, בן טובים לאם שהיא מנכ"לית במשרד החינוך, תלמיד תיאטרון, שתניה פוגשת במקרה ביריד אוכל בתל-אביב. בסוף הרומן מוזכר גם נתנאל, המסייע לתניה להיגמל מכדורים נגד דיכאון שממנו סבלה לאחר מות אביה ממחלת ריאות (עמ' 102).

לצד הגברים שבהם תניה מתאהבת, דמויות נוספות נכנסות לרומן ויוצאות ממנו כאילו היה סחרחרה, בהן משמעותיות יותר או פחות. משמעותית במיוחד היא חברתה שרונה גלאס, אמנית וציירת, שחייה מהווים מעין תמונת ראי לחיים נורמטיביים שאין לתניה: יש לה זוג הורים אוהבים, מריטה ואברהם, וחדר גדול. הידידות שנרקמת ביניהן היא אמיצה גם אם קשה לתניה, שכזכור חיה בתחושה שאמהּ נטשה אותה ואת אחיותיהּ. כשתניה רואה את חברתה מתנשקת עם אמהּ במסדרון הבית היא בורחת:

מריטה נישקה את שרונה על השפתיים, נשיקה רותחת מרטיבות, נשיקה עזה וממושכת. כאילו ביקשו להדגים מה זו אהבה בין אם לבת. נשיקתן האפילה על האור במסדרון, עד שתניה ברחה אל חדר המדרגות… אז אביה יצא אל המסדרון שחצה בין הדירות ושאל בקול יודע כול, נו, לא הספיק לך? כן, הספיק לי, השיבה בקול חלש ונכנסה אחריו לדירה והלכה לחדר שבסוף המסדרון (עמ' 37-36).

הרובד העלילתי הזה של הרומן, שתואר כאן בקצרה, הוא רק המדרגה הראשונה שלו. במדרגה עליונה יותר עומדת האמנוּת של תניה דראפט, שכוללת ציור, לימודי משחק (תיאטרון), ובעיקר כתיבת שירה וקריאת ספרי שירה ופרוזה. ברובד השלישי, שהוא לדעתי גם הרובד המרכזי ברומן, אגע בסוף המאמר. בפעם הראשונה אנו נחשפים לרובד האמנותי כאשר תניה חומקת לספריית בית הספר: "במהלך אותן שנים מנודות בכיתת מזכירות ומנהל, תניה נהגה להתגנב לספרייה. תמהה ושמחה על הקלות שבה ניתן לה לשבת בין כתליה. אף אחד לא שאל אותה אם זו שעת שיעור או היכן עליה להיות. הספרייה הייתה לה מחסה, מקלט שבו נמשכה אחר ספרי השירה. שם גילתה לראשונה את הספר תת הכרה נפתחת כמו מניפה מאת יונה וולך. היא הניחה את הספר מתחת לחולצה וחמקה אל החצר" (עמ' 29-28). למהלך המרדני הזה יש משמעות גדולה לכל אורך היצירה, שכן אנו נחשפים דרכו לאם הספרותית הגדולה של גיבורת הסיפור. אבל יש כאן ממדים נוספים של השפעה שחורגת מגבולות הספרות. הם מרתקים ומפורטים ברומן, אך אותיר אותם לחשיפת הקוראים/ות. השלב הבא מתרחש לאחר שאביה של תניה, עמנואל, קונה לה "מכונת כתיבה כבדה… בשוק הפשפשים, כדי שתלמד להדפיס ותהיה מזכירה" (עמ' 32). את תיאור  תחילת מעשה הכתיבה של תניה אביא במלואו:

יום אחד היא נתקפה בכוח ערטילאי שגרם לה להתיישב מאחורי השולחן ולהניח את אצבעותיה על האותיות. הכל דמם מסביב, הבית, הרחוב, השמיים, שקט מוחלט הוטל על העולם ואור פלאי חדר מבעד לתריסי הזכוכית והתנגש במכונת הכתיבה. היא השחילה דף והדפיסה שיר שלם בנשימה אחת (עמ' 32).

הנה קדוּשת היצירה ומה שהיא אמורה להגן עליו או לתארו, הנפש הסַפִּירִית, אם להשתמש בלשונה של המשוררת זלדה. השלב השלישי והמשמעותי ברובד זה של הרומן מתרחש כאשר שרה, המורה לספרות, מגלה את ייחודהּ של תניה: "לפתע פורשת עליה שרה את שמֵי התכלת העמוקים ופונה אליה בחומרה, 'את לא שייכת לכאן, מה את עושה בכיתה הזו?' רגע זה נסך עליה את שלוות ההכרה" (עמ' 45-44). זהו רגע ההכרה בכוחה הספרותי של תניה.

כוח ספרותי זה יחדור בעוז אל כל מערכות היחסים של הגיבורה עם הגברים ברומן וישפיע עליו. אצל רובם היא לא תמצא אוזן קשבת ליכולותיה, אך באמצעות הכתיבה, הדמיון והתשוקה, היא תצליח לכוון את דרכה בעולם הסבוך שמחוצה לה, וגם לא פעם להפר את שלוותו. כאן אנו מגיעים אל הרובד השלישי ולדעתי המרכזי של הרומן: יחסי האהבה של תניה עם אהוביה. המוביל של היחסים האלו הוא למרבה ההפתעה פרוזאי לחלוטין: מכוניות. במהלך הקריאה ברומן מניתי: מכונית אדומה עם גג מתקפל (של תדהר הרינג); וולוו לבנה (גם כן שלו); פז'ו אדומה (של אבשלום, ולה תפקיד משמעותי וטרגי); לימוזינה שחורה (של הרינג); אוסטין מטרו לבנה (של מיקלה, אחותה של תניה); גולף אדומה עם גג מתקפל (הרינג); פיאט תכולה (של שרונה גלאס); טרנזיט אפורה (של מלאכי קוסובסקי) וכן האמבולנס שלוקח את עמנואל אביה אל בית החולים. יש גם מאזדה אדומה השייכת למאיר דרעק, שתניה שוכרת ממנו דירה ברמת גן לאחר שהיא מתקבלת ללימודי משחק בבית הספר "בית צבי". כשאני כותב על המכוניות כמוביל, כוונתי לכך שהן נושאות את העלילה בשעטה מגבר לגבר ומסיפור אהבה לסיפור אהבה באופן דרמטי, כאשר תניה נוסעת באוסטין מטרו של אחותה יחד עם מלאכי, היא יושבת לצדו לאחר שהוא נותן לה סם מסוג אקסטזי ואז היא מהרהרת על מהלך חייה:

הרדיו שתק, רוחות הפרצים חדרו מבעד לחלונות הפתוחים, היא שמעה אותן מקרוב, הן לחשו שתאבד את מלאכי, הן לחשו שכבר איבדה אותו, הן לחשו שתאבד את דעתה, הן לחשו שכבר איבדה את דעתה, רוחות הפרצים לא שתקו כל הדרך במעלה ההרים לירושלים ולו ריד שר ברדיו such a perfect day  עד שהמוזיקה כבתה (עמ' 85-84).

רוחות הפרצים הסוחפות הללו הן השולטות ברומן כולו ולמרות שקולה של הגיבורה או המספרת בקולה מוביל אותנו הקוראים/ות להבנה שהחיפוש אחר הבית הוא העיקר, כלומר מעין שיקום של המשפחה הגרעינית מהריסותיה, הרי שמתברר כי דווקא הן, הרוחות, משמשות כבית האמיתי, המקום שבו תניה מרגישה חופשייה והספרות משמשת כמרחב המוגן של נשמתה. רוחות פרצים כפולות המבע מובילות את תיאור יחסי המין המפורטים במהלך הרומן, שבהם מגיעה אמנות הכתיבה של גרוסמן לכדי הבעה עזת רושם:

מצד אחד אנחנו קוראים תיאור מסויט גם אם חושני על

הזין של תדהר נהפך לנחש חנק מתפתל סביב גרונה… הוא פותח את רוכסן מכנסיו ושולח יד שחומה אל זין בעל תשעה ראשים, מחשק את שפתיו, מצעף את עיניו, ריסיו הסגולים מתארכים, תחתוניה הסגולים נגררים כלפי מטה, סבך ריסיו נלפת סביב פרקי ידיה. לשווא היא מנסה להיאחז בשלוות העופר, התחתונים הסגולים שלה נקרעים… הוא נועץ את ראש הנחש הראשון בין ירכיה וחודר. תחושת גועל מטביעה אותה בביצת הספה, אך היא יודעת לעשות כרצונו, לעלות ולרדת מעל לנחש, להעלימו בערוותה, לחשפו מחדש ושוב להצפינו. היא עוצמת את עיניה, מחכה למות הנחש, אך לאחר שמתפרק הנחש הראשון היא מגלה כי ראש נוסף עולה וגדל (עמ' 54-53).

ומצד אחר אנו קוראים תיאור פלאי של יחסי אהבה עצמאיים יותר מצדה של הגיבורה ולפיכך מהפכניים:

בלילה לקחה את מלאכי אל מצפה נטוש. רק העפר והשמיים שימשו להם מחסה. המלאך השחור שעל הגב של מלאכי שׂרע על מחצלת דקה. היא כרכה סביב גופו את ירכיה וחדרה לתוך בשרו בחדירתו לתוך בשרה. היא ישבה עליו זקופה וידיה נפשטו לצדדים, היא דהרה על חלציו אל הכוכבים והמזלות, בריחוף שנמשך אלפי שנות אור. היא חשה חופשייה כמו גרגיר שעף על הרוח, אחת מציפורי השדה, אחת מהרוחות (עמ' 77).

החדירה המינית הכפולה משליכה על הרומן כולו. גרוסמן הסופרת והמשוררת המרדנית במהותה לא תניח למיליטריזם הישראלי לשלוט בחייה ובחיי הגיבורות שלה. כאשר תניה דראפט מתגייסת לצבא לאחר רצח רבין (4.11.1995) היא מבקשת לפקד על כיתת בנים אך מותאמת להיות פקידה:

היא כתבה שירים במשרד רכש לטילים נגד מטוסים. היא הדפיסה אותם ועיצבה כריכה, עליה הדביקה תמונה של אישה עירומה. במשך היום הכריחו אותה להקליד מכתבים ולתייק. היא רצתה רק לכתוב שירים, להקליט מוזיקה ולשחק בתיאטרון, אבל כלאו אותה במשרד רכש לטילים נגד מטוסים והיא רצתה כל הזמן לעוף משם על טיל. המפקד שלה היה חולה סדר ולהוט אחר הצלחה, נמשך אליה ופחד להודות בזה. היא אמרה לו שהיא יכולה לדאוג להצלחה שלו, ואז הוא התאהב בה ולא הרפה ולא העיף אותה משם. זה היה בזבוז זמן. היה לה בעולם תפקיד אחר (עמ' 59).

נדמה שכבר מובן מהו התפקיד האחר של תניה דראפט, בת דמותה של גרוסמן בעולם, והרומן נחתם עם פיתוחים נוספים שלו. רוחות פרצים הוא ספר על הצד המואר ועל הצד האפל של החיים. במידה רבה אפשר לומר שספרה החדש של חגית גרוסמן הוא חזרה מן התופת של עולם הנעורים כדי לספר על כך יחד עם אור היקרוֹת של הספרות היפה.

תמיד אזכור מה

תמיד אזכור מה היעוד שלי, למה נולדתי ולמה אני חיה. הדרך היחידה לחיות היא לכתוב. הטבע נתן לי רגישות עודפת והצפות רגשיות. כמובן שלא לשווא. יש לכך מטרה. נולדתי לשנות. להעניק כוח לחיות. אני יודעת לכתוב. לא בטוח שאני יודעת לעשות משהו אחר. מה שבטוח זה שאני יודעת לכתוב. את זה אני בטוח יודעת ואין בזה ספק. אני חייבת לכתוב. אחרת אהיה דרקון יורק אש. אין לי עבודה מלבד כתיבה. אני מתמסרת לכתיבה בכל בוקר ובמשך כל היום אני ממלאת מחברות וכותבת במחשב פרוזה ועל מכונת הכתיבה שירים. זו התמסרותי. אני נמלה שכותבת מתוך תנועה לא ידועה. אני לא יודעת מה אני עושה אבל אני מתרגלת אמונה. האמנות היא תרגול אמונה. האמת קשורה לזה מתוך השורש. עצם השורש של הנאמנות לאמנות. אפשר לומר על זה גם אמן. האמנית מתרגלת אמונה בנאמנות לאמנות. ונאמר אמן.

I will always remember my destiny, why I was born and why I live. The only way to live is to write. Nature gave me extra sensitivity and emotional flooding. Of course not in vain. It has a purpose. I was born to change. Give power to live. I can write. I'm not sure I know how to do anything else. What is certain is that I know how to write. I know that I know for sure. I have to write. Otherwise I'll be a dragon spitting fire. I have no work but writing. I devote myself to writing every morning and throughout the day I fill notebooks and write prose and poems on my typewriter. It's my devotion. I am an ant that writes from an unknown movement. I do not know what I'm doing but I practice faith. Art is faith practice. Truth is connected to art from the root. The very root of loyalty. One can also say, The artist practices faith in art. and we shall say amen

 

 

האמנות ליהפך לסופר מקורי תוך שלושה ימים מאת לודוויג ברנה

ישנם בני אדם וספרים, המלמדים כיצד לרכוש את הלשון הלטינית, היוונית, הצרפתית בשלושה ימים, ואת הנהלת-החשבונות אפילו בשלוש שעות. אך איש עוד לא לימד כיצד להפוך תוך שלושה ימים לסופר מקורי מעולה. והרי זה כל כך קל! כאן אין צורך ללמוד דבר, אלא רק לגרוע הרבה; לא לרכוש דבר, אלא לשכוח. במצב שבו נתון העולם עכשיו, דומים ראשיהם של המלומדים ושל ספריהם לכתבי היד העתיקים, שמהם יש לגרד תחילה את דברי – הפולמוס המשעממים של אב כנסיה חורג או את הפטפוט של נזיר, עד שמגיעים אל דבריו של קלאסיקאי רומי. לכל נשמה אנושית יש מחשבות חדשות; אבל החיים והלימוד כותבים עליהן את דבריהם הבטלים ומכסים אותם כליל. ניתן לקבל מושג נכון על מצב עניינים זה, כאשר מביאים את הדוגמה הבאה. בעל – חי, פרי, פרח, מכירים אנו בדמותם האמיתית; הם נגלים לנו כמות שהם. אבל האם יכול מי שהכיר אך ורק ממרח – אווז, מיץ פטל ושמן – ורדים, לקבל מושג אמיתי על טבעם של אווז, שיח פטל או של ורד?

אכן, כך הם פני הדברים במדעים, בכל הדברים שאנו קולטים באמצעות הרוח ולא באמצעות החושים: הם מוגשים לנו מעובדים, שונים, ואין אנו לומדים להכירם במצבם החי, העירום. הדיעה – הקיימת היא המטבח שבו שוחטים, מורטים, מקצצים, מטגנים ומתבלים את כל האמיתות. אין מחסור גדול יותר מאשר המחסור בספרים ללא – דיעה, ספרים הכוללים את הדברים ולא את הדיעות. קיים רק מספר קטן של סופרים מקוריים, וההבדל בין הטובים שבהם לבין הפחות טובים קטן בהרבה משניתן לחשוב על פי השוואה שטחית. אחד זוחל, אחד רץ, אחד צולע, אחד רוקד, אחד נוסע ואחד רוכב אל מטרתו; אבל מטרה ודרך משותפים לכולם. לרעיונות גדולים וחדשים זוכים רק בתוך הבדידות; אבל איך זוכים בבדידות? אפשר לברוח מפני בני האדם, אבל אז עומדים ביריד הרועש של הספרים; אפשר להשליך את הספרים, אבל איך יכול אדם להרחיק מתוך ראשו את כל הידיעות המקובלות, שאותן הכניס הלימוד אל תוכו? באמנות, ליהפך לנבער מדעת היא האמנות האמיתית של חינוך – עצמי, שהיא הנחוצה ביותר, היפה ביותר, אך הנעשית במקרים נדירים ביותר ובדרך רשלנית ביותר. כשם שבין מליון אנשים יש רק אלף בעלי מחשבה, כך יש בין אלף בעלי – מחשבה רק אחד שהוא בעל – עצמיות.

העם דומה עכשיו לדייסה, שרק הסיר מעניק לו אחדות; משהו חזק ומוצק מצוי רק בתחתית, בשכבה התחתונה של העם, ודייסה נשארת דייסה וכף – הזהב, הדולה מן הסיר מלוא – הפה, לא ביטלה את הקירבה למרות שהיא מנתקת בין הקרובים.

הכמיהה המדעית האמיתית אינה מסע – גילויים נוסח קולומבוס, אלא מסע של יוליסס. האדם נולד בנכר, לחיות פירושו לחפש את המולדת ולחשוב פירושו לחיות. אבל ארץ – המולדת של המחשבות היא הלב; ומן המקור הזה חייב לשאוב המבקש לשתות מים חיים; הרוח היא רק זרם, אלפים חנו לידו ומעכירים את המים בכביסה, ברחיצה, בעיבוד פשתן ובשאר עיסוקים מלוכלכים. הרוח היא הזרוע, הלב הוא הרצון; כוח יכול אדם לרכוש, אפשר להגבירו, לשכללו; אך מה תועלת יש בכל הכוח בלי האומץ להשתמש בו? מורך – לב, מחפיר לחשוב, גורם לכולנו לכבוש מה שבתוכנו. מדכאת יותר מן הצנזורה של הממשלות היא הצנזורה שמפעילה דעת – הקהל על יצירות – הרוח שלנו. אכן, רוב הסופרים אינם חסרים רוח, אופי, כדי להיות טובים יותר משהם בפועל. החולשה הזאת נובעת מרדיפת – כבוד. האמן, הסופר, רוצה לעלות על חברו, להשיגו, אולם כדי לעלות על מי שהוא חייבים לעמוד על ידו; כדי להשיג את מישהו חייבים ללכת באותה דרך שבה הוא הולך. לכן יש לסופרים הטובים כל כך הרבה משותף עם הגרועים; בתוך הטוב תקוע הגרוע; אלא שהוא קצת יותר; הטוב הולך בדרך של הגרוע, אלא שהוא הולך קצת יותר רחוק. מי ששומע לקול של לבו, במקום לצעקת השוק, ומי שיש לו האומץ להפיץ את הדעת שמלמד אותו לבו, והוא תמיד מקורי. גילוי לב הוא המקור של כל גאוניות והאנשים היו יותר עשירי – רוח אילו היו מוסריים יותר.

וכאן מגיעים אנו לדרך-היישום המובטחת. קחו גיליונות של נייר וכיתבו במשך שלושה ימים רצופים בלי זיוף וצביעות כל מה שעובר לכם בראש. כיתבו מה שאתם חושבים על עצמכם, על הנשים שלכם, על מלחמת הטורקים, על גיתה, על המשפט הפלילי של פונק, על יום הדין, על הממונים עליכם, וכעבור שלושה ימים תהיו נרעשים מתוך השתוממות על המחשבות החדשות, המדהימות שעלו בדעתכם. זוהי האמנות ליהפך לסופר מקורי בשלושה ימים.

תירגם מגרמנית: שלמה טנאי

מתוך מאזנים ירחון לספרות כרך ס"ט גליון 6, אדר ב', תשנ"ה, מארס 1995

 

 

 

 A Minyan Plus One / Philip Terman

By  Philip Terman

For the eleven victims of the Tree of Life Synagogue shootings in Pittsburgh, PA on October 27, 2018.

 

was taken from us on the Shabbat,

the most joyous of the holidays,

the only holy day even God himself

celebrates, our day of rest,

 

the emulation of Eden, the day of completion,

the foretaste of perfection. Before

they could perform the service, before

they could take their seats and begin

 

the prayers, before the ark opened

and the Torah revealed,

before they could rise and sway

and chant their portion, the book

 

opened like wings in their steady hands,

though they know the scripture by heart.

I didn’t know them, but I knew them

in the way we know those raised,

 

no matter where we originated,

in the same beliefs our ancestors

inherited all the way back into

those mysterious origins, however

 

they formed— something certain

in those stories of creation and exile,

of miracles and complicated kings,

of commandments and wisdoms—

 

“welcome the stranger”—

spread across the millennium.

We suffer the same persecutions,

celebrate the same triumphs,

 

chant, in the same order, the blessings,

hour after hour, holiday after holiday,

generation after generation,

Torah portion after Torah portion.

 

 

A minyan plus one was taken

before that week’s Torah portion

when they would have once again

heard the story of when Abraham,

 

our first Patriarch of Chutzpah,

approached and argued with the Lord:

“’will you sweep away the righteous

with the wicked?’ And he was answered:

 

“’For the sake of ten, I will not destroy it.’”

And so, as on other days, on that day

He did, He allowed the wicked

To sweep away the righteous.

 

And when the Lord had finished

speaking with Abraham, He left,

and took a minyan plus one.

And Abraham returned home.

 

*American academic and poet.

 

מניין פלוס אחד מאת  פיליפ טרמן

תרגום מאנגלית חגית גרוסמן

 

עבור אחד עשר הקורבנות בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג אשר נלקחו חייהם ביריות, ב -27 באוקטובר 2018.

 

נלקחו מאתנו בשבת,

השמח שבחגים,

היום הקדוש היחיד, שבו אפילו אלוהים

חוגג את מנוחתנו,

 

יום הדומה לעדן, יום ההשלמה,

טעם השלמות. לפני

שבצעו את הטקס, לפני

שתפסו את מקומותיהם להתחיל

 

בתפילה, לפני פתיחת ארון הקודש

וחשיפת התורה,

לפני שקמו לנוע

ולשיר את חלקם, נפתח הספר

 

ככנפיים בידיהם היציבות,

למרות שהם יודעים את הכתוב בעל פה.

לא הכרתי אותם, אך פגשתי בהם

באופן שבו אנו מכירים את מי שהועלו,

 

לא משנה מהיכן מקורנו,

מתוך אמונות אבותינו

ירשנו את הדרך בחזרה

אל המקורות המסתוריים, עם זאת

הם יצרו דבר וודאי

בסיפורי הבריאה והגלות,

של ניסים ומלכים סבוכים,

של מצוות וחוכמות –

 

"אהוב את הגר" –

הפץ את הבשורה על פני המילניום.

אנו סובלים מאותן רדיפות,

חוגגים אותם ניצחונות,

 

שרים, באותו סדר, את הברכות,

שעה אחר שעה, חג אחר חג,

דור אחר דור,

פרשת תורה אחר פרשת תורה.

 

מנין ועוד אחד נלקח

לפני פרשת אותו שבוע

כאשר שבו

להאזין לסיפור אברהם,

 

הפטריארך הראשון של החוצפה,

שניגש והתווכח עם האל:

"האם תכה את הצדיקים

יחד עם הרשעים?" והאל ענה:

 

"למען עשרה, לא אהרוס".

וכך, כבימים אחרים, באותו יום

הוא הניח לרשעים

לגרוף את הצדיקים.

 

וכאשר סיים אלוהים

לדבר עם אברהם, הוא עזב,

ולקח מניין ועוד אחד.

ואברהם שב הביתה.

 

https://www.poetryfoundation.org/poets/philip-terman

 

 

ראיון עם דיקלה אלקסלסי

"בכוחך להעצים את העולם"

 

דיקלה אלקסלסי, יוצרת ובימאית, אם לשחקנית מנואל אלקסלסי ורדי; סיימה בהצטיינות לימודי קולנוע ב"מנשר לאמנות"; הציגה בפסטיבל סאנדנס את הסרט "הרי אני, הרי אתה", שביימה וגם שיחקה בו לצד השחקן אוהד קנולר. בימים אלה היא מקימה מסלול לימודי קולנוע בשיתוף הסינמטק, שיעניק מלגת לימודים על שם האמנית שלי פדרמן ז"ל, לתמיכה בנשים חד הוריות המבקשות ללמוד קולנוע.

 

למה בחרת בקולנוע כאמנות שלך?

לא בחרתי בקולנוע. לא היתה התלבטות מול תחום אחר. הרגשתי שהקולנוע הוא הבחירה היחידה, שאין שאלה – מלבד השאלה איך מתקיימים בתוך זה. כבר שנים ברור לי שהקולנוע שבי יתממש רק אם אבחר בו יום יום ובכל מחיר, והמחיר הוא אכן יומיומי.

בקולנוע האישי שלי אני מרגישה חשופה וכנה יותר מבכל אמנות אחרת שנגעתי בה. קולנוע מורכב משילוב של כמה וכמה אמנויות, וכבמאית עלייך לשלוט ולנצח על כל האלמנטים יחד, מה שמאפשר לי לממש תשוקות שמחכות להזדמנות לקבל ביטוי; יש בי חיבה עזה לסאונד ולמוסיקה, לארט.

כשאני כותבת סצנה ומדמיינת את השוטינג ואת המיזנסצנה, אני מתמלאת תחושה של אושר וסיפוק מזה שכל מה שמרכיב אותי וחוויתי מקבל עכשיו משמעות. מרתק אותי החיפוש אחר ניואנס שביכולתו לספר סיפור שלם. כשאני על הסט, מביימת את החומרים שלי ושולטת בפרטים הקטנים, אני מרגישה במקום הכי שלם. החששות מגיעות מאוחר יותר, כשהתוצאה הסופית נפגשת עם העולם בחוץ, ואז אני מרגישה כאילו מעלים את הנפש שלי למשפט.

poster.FH11

 

מנין הדחף לעשות סרטים?

קיים בי צורך עז לבטא את עצמי, צורך במשמעות שאמנם תיוולד מתוך החוויה האישית שלי, אך בכוחה להיות אוניברסלית. ידעתי שיש לי מה להגיד ובחרתי להפיק ולביים בעצמי בלי להיות תלויה באף אחד. זו היתה גישה תמימה מצדי, מאחר שליצור קולנוע בארץ, זה להיות תלוי בכל כך מעט, עד שכמעט ואין במה להיאחז.

מתוך השאלה שלך פתאום נזכרתי שכשהייתי בת 14, ריססתי גרפיטי לאורך המנהרה של התחנה המרכזית הישנה בחיפה: "דיקלה אלקסלסי קיימת והעולם שותק." אני מאמינה שיש קשר בין הנערה המורדת ההיא, לצורך שלי לעשות סרטים בעלי אופי אישי כל כך.

הרגעים המעטים האלה, שבהם את בוראת עולם שאת קובעת בו את החוקים ושולטת בכל האלמנטים, קרובים לתחושה של בריאה. סביר להניח שהצורך הזה בשליטה גם הוא דרך של נפש פצועה להתמודד; של מי שבגיל 14 הבטיחה לעולם שהיא עוד תגיד את המילה האחרונה ושכל העולם ישמע.

בגיל 18 הגעתי לניו יורק, שלומי (אלקבץ, בן דודה של אלקסלסי) שכנע אותי לקחת קורסים בבית הספר לאמנות חזותית, ולמדתי אנימציה ורישום. כשחזרתי לארץ בגיל 24 ידעתי שיש בי צורך לכתוב והתכוונתי ללמוד תסריטאות. אבל אז פגשתי חבר שנרשם ללימודי משחק, וזה נראה לי הדבר הנכון. התחלתי ללמוד משחק אבל בער בי הצורך לביים, לנהל בדרכי את הסיטואציה, עד שהייתי מתערבת בבימוי של תלמידים ואפילו של המורים, וגם העירו לי על זה. מיד אחרי הלימודים ביימתי שני סרטים קצרים, והחלטתי לעשות את הבלתי אפשרי: להיות אם חד הורית וללמוד קולנוע בו זמנית. לשמחתי הבחירה הנועזת השתלמה וסרט שלי משנה ב' התקבל לפסטיבל סאנדנס; זכיתי לביים סדרת נוער והייתי מועמדת פעמיים לפרס אופיר.

דיקלה 3

הנושא שהכי מעסיק אותי היום זה חוסר האפשרות הכמעט מוחלט להיות אם חד הורית ויוצרת בישראל. אני אם חד הורית במשמורת בלעדית לילדה בת 11, אחת עשרה שנים שמתוכן הייתי סטודנטית במשך שמונה שנים. עצם היותי סטודנטית ביטל כל זכות שהיתה לי כאם חד הורית. נוסף לכך, אין בישראל אף מלגת לימודים לאמהות חד הוריות. ואין אף רשות שמעודדת אמהות להתפתח, אלא להיפך, למרבה הצער. ולכן, זה שסיימתי את לימודי הקולנוע בהצטיינות בזמן שגידלתי את בתי לגמרי לבד, זאת הצלחה שהיא מבחינתי הבלתי יאמן.

יש לי הזכות, לשמחתי, לקחת חלק בפרוייקט חדש וייחודי בשיתוף סינמטק תל אביב – עידוד יוצרות למצוא את הקול הייחודי שלהן ולהשמיע אותו – במסלול ללימודי קולנוע, שיעניק בכל שנה מלגות לימודים מלאות לאמהות חד הוריות. הפרויקט הזה מלמד אותי שתחושת המשמעות שבעשיית סרטים מתגמדת מול תחושת המשמעות שעולה מן ההישג הזה.

צילום יעל ברתנא

 

ובמה את עוסקת מבחינת תכנים?

בימים אלה אני עובדת על סרט ארוך ראשון שלי (וזאת הפעם הרביעית שבה אני מתרגמת אלימות בתא המשפחתי לשפה הקולנועית. הסרט "עד מחר אלוהים גדול" עוסק באלימות לשם חינוך ומצוינות. " הרי אני, הרי אתה" עוסק ביחסים פרוורטיים בחיי נישואים ו"ילדה שלי" עוסק בהתעללות נפשית בין אם ובתה.)

גם בפרוייקט הנוכחי אני עוסקת במקום שבו אלימות ואהבה נקשרות זו בזו. האהבה והאלימות מתקיימות ביחד בכל מישורי חייה של הגיבורה. ההתמודדות הזאת ממחישה את המלכודת הפטליסטית של אלה הנמצאים במעגלי האלימות השונים.

אני משתדלת להראות את האלימות בתוך התא המשפחתי כפי שהיא, בלי לשפוט ובלי לעגל פינות. מאיפה היא נובעת? מה המטרה שלה? את מה ואת מי היא משרתת?!

גיליתי שהשאלות האלה מאפשרות לחשוף באופן הכן ביותר את המניעים והמטרות שבבסיס האלימות. משפחות כאלה נתונות בעולם שבו ריאליזם קשה וגס ואבסורד מוחלט מתערבבים לכדי איכות חיים ירודה, שבה הדטרמיניזם כופה את עצמו על המעורבים.

הסרטים קודרים מאוד?

אמנם הסרטים שלי עוסקים בנושאים רגישים, כואבים ומכעיסים, אך בכתיבה ובבימוי אני שוזרת הומור. רגעי הצחוק והאבסורד מאפשרים חיים במציאות כזאת.

ומה הלאה?

חזרתי מפסטיבל קאן, לשם נסעתי עם סרט אנימציה קצר שביימתי – "חיי ממש כל כולם מפגש". הסרט הוא נסיון להמחיש את התמה המרכזית בספרו של מרטין בובר  אני ואתה. שם מתבהר צעד אחר צעד שלאדם אין אפיון עצמאי מלא ללא מפגש עם האחר. הזיקית קמילה, גיבורת הסרט, ממחישה את חוויותיה מהמשנה של בובר, דרך היבטים שונים של העלילה. בניגוד לטבעה, בחרתי לאפשר לשינויי הצבע שלה לצמוח איתה, ולהבדיל אותה מהרקע ומהאחר.

עותק של Dikla Elkaslassy & Ohad Knoller by Asaf Sudri

מתוך הסרט "הרי אני הרי אתה" עם אוהד קנולר

 

רונית אלקבץ הייתה בת דודתך וגדלתן בקרבה גדולה. איך זה השפיע עלייך?

ההתבוננות ברונית מהצד, עוד מהילדות, אפשרה לי להווכח בעוצמתה ובכוחה של אישה שעומדת על שלה. מאז שאני זוכרת את עצמי ואותה, היא הפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי, צעד, צעד, כובשת כל פסגה ולמעלה מזה. ההתבוננות לאורך השנים באישה הטוטאלית, המוקפדת, אישה שתמיד מחוברת לעצמה במלוא העוצמה שבה ונוכחת בכל רגע ורגע בלי לוותר, היתה לי מקור של השראה וכוח. דרכה גיליתי בעצמי את הצורך במשמעות, אבל כזו שתוכל להתקיים רק אם אלך עם האמת שלי עד הסוף.

מה היתה תגובתה ליצירה הקולנועית שלך?

כששלחתי לה לינק לסרט "הרי אני, הרי אתה", היא כתבה לי מכתב ששיבח את "הדיוק, האומץ והנכונות ללכת עד הסוף עם האמת, שללא ספק תיקח אותך רחוק גם נפשית וגם מקצועית. הסרט נועז, חתרני! מסר קשה, אך ברור. כואב. מכאיב. לא מתייפייף.."

ומעבר לשבחים צירפה הנחיות, שאביא כאן רק מעט מהן: "דעי להיות נאמנה לעצמך, להיות קשובה לעצמך, ללמוד מעצמך ומאלה שאת אוהבת. תעשי דברים מתוך הצורך והשקט הפנימי, ולא רק מתוך תשוקה לתת זבנג פרובוקטיבי לעולם.."

חלמתי שרונית תשחק בפיצ'ר הראשון שלי, והפנטזיה הזאת העניקה לי המון כוחות. ההוויה החסרה שלה אולי לקחה איתה את החשק לעשות את הפיצ'ר, אך באותה נשימה היא מחדירה בי את התשוקה הנדרשת כדי לעשות אותו בכל הכוח.

היתה לי הזכות לגדול לצד אישיות כמו רונית, שלא יכולה להיות מודל לחיקוי, אלא רק להעצים את התובנה שהכוח שלך נמצא כשאת את. וכפי שהיא ניסחה זאת: "בלי פחד, בלי חרטה לדעת שבכוחך להעצים את העולם."

 

part000001דיקלהpart000001

 

הראיון הודפס בעיתון 77, גליון 401, תמוז – אב תשע"ח, יוני – יולי 2018

השיר אבישג בתרגום לערבית

השיר אבישג, מתוך ספרי תשעה שירים לשמואל, מתורגם לערבית מאת סאלח רזוק מן העיר חאלב. רואה היום אור בעיתון בבגדד.

אבישג

אֲנִי נוֹדֶדֶת הַלַּיְלָה עִם סְוֶדֶר מִן הַמֵּאָה שֶׁעָבְרָה

עוֹד מְעַט זֶה יִתְפּוֹרֵר וְרוֹצֶ'סְטֶר מִינֶסוֹטָה תִּשָּׁאֵר רְחוֹקָה

 

וְגַם אִם הָיְתָה מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ

אַתָּה כְּבָר לֹא שָׁם, מֻטָּל עַל מִטַּת מְלָכִים וּמֻנְשָׁם

בִּמְכוֹנַת נִשְׁמָתְךָ, וְלֹא אוּכַל לְהַאֲזִין לְקוֹל הַמֶּלֶךְ,

לֹא דֶּרֶךְ סְוֶדֶר שֶׁקָּנִיתִי בְּדוֹלָר שֶׁל אַהֲבָה עֲיֵפָה,

כִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁאוּכַל לִכְרֹךְ אֶת צְבָא הַיֵּשַׁע עַל כְּתֵפַי,

אֲבָל הָיָה לְךָ קַר, אֲנִי שָׁכַבְתִּי לְצִדְּךָ, אַךְ אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ שֶׁמִּן הַמִּטָּה אֵרֵד

לִפְנֵי שֶׁתִּכָּנֵס הָאָחוֹת וְתִרְאֶה כֵּיצַד אָב וּבִתּוֹ מִתְחַמְּמִים מִפְּנֵי הַמָּוֶת.

 

*

 

כָּעֵת הַחֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁיָּדַעְתִּי אִתְּךָ

מְקֻפָּל הֵיטֵב בָּאָרוֹן, בַּמַּדָּף הָעֶלְיוֹן,

בֵּין סִיבֵי הַצֶּמֶר הַשֶּׁלֶג נָמֵס.

בֵּין שְׁנֵי שַׁרְווּלִים מִסַּלְבֵיישְׁן אַרְמִי סְטוֹר

חִכִּינוּ לַיֵּשַׁע, אַךְ הוּא הָיָה מְקֻפָּל בְּאָרוֹן אַחֵר.

 

 Avishag translated by Benjamin Balint

 

.I wander the night wearing a sweater from the last century

.Soon it will unravel and Rochester, Minnesota will remain a distant memory

 

,And even if it were just across the street

You are no longer there, lying on a king’s bed and respirated

By your breath, and I can no longer listen to the king’s voice

Not even through the sweater I bought for a dollar of tired love

Because I thought I could wrap my shoulders in salvation’s army

You were cold. I lay there beside you, but you asked me to leave the bed

Before the nurse came in and saw a father and his daughter warming themselves up

.From death

*

Now the last warmth I knew with you

.Is neatly folded in the closet, on the top shelf

Between the wool fibers the frost melts

,Among the Salvation Army sleeves

.We waited for salvation, but it was enfolded in a different closet

How I met the poet Nasser Rabach\ by Hagit Grossman

Every morning a bridge is raised in the city of Sète, in southern France, and a boat of two high and open masts crossed the road. The men looked at the water and waited for the bridge to return to its place. The bridge turned on its axis and rejoined its place on the road. The children could no longer wait and jumped on the bridge before sinking into place. In the meantime, small boats passed under it until the checkpoint was closed and dozens of cars ran over the silence.

I walked among the paved roads above the sea, climbed up the steep streets to the top of the hill. There I met poet Nasser Rabah. He arrived in southern France from Gaza. I looked at him for forgiveness. "Why do you look sad?" He asked me. "My grandfather was a Hebrew teacher." He said, and his face shone. We shake hands. Sipping black coffee. "It's so beautiful that your grandfather was a Hebrew teacher." I tell him. "Do not be sad." He asks. Suggesting that we be photographed together. I'm in a blue summer dress and he's wearing a black cap. Behind us were the doors of the blue toilets and before us, and behind us a bloody war. We stand side by side, not touching. But solid, smiling gently at the camera. At the edge of the lip.

When I returned from France, I encountered difficulty connecting to reality. My back was weak with stabbings in my chest and a weary look, red lips, a red nail polish, a blue dress with white dots, black sandals with high heels.

The poet Nasser Rabah had no way of returning home. He could barely get out of Gaza to Egypt and from there to France. Everyone has already left the festival and is still there. By himself. Looking for a way to get back. We talked on the net. He sent me poems he wrote. I gave them to the translator Yotam Benshalom. They were published in "Iton 77". The reactions were enthusiastic. "This is true poetry," the readers said. "What beautiful poems, they made me cry."

המונולוג של לילה אבלנש

"פעם הייתי כל כך יפה, שברגע שנכנסתי למשרד כלשהו מיד הציעו לי תפקיד. אפילו לא הייתי צריכה לבקש, אף על פי שלא ידעתי את העבודה ולא היה לי מושג איך מנהלים חשבונות ולא אמרתי שלום כשהרמתי את השפופרת. שילמו לי רק בשביל להיות במחיצתי. והיו גברים שוחרי יופי שביקשו ממני שפשוט אשב מולם, כמתנה ליום הולדתם, בלי לזוז, והם יסתכלו עלי. הם ביקשו ללטוש עיניים בעור פנַי, בצבע עינַי, ואני שהייתי מאוד נדיבה, הסכמתי.

"הם צילמו אותי ותלו את תמונותַי בבית השימוש, על הקיר לצד האסלה, ובעת שעשו את צרכיהם הביטו בי והשתחררו. הם אמרו לי שכדאי לי לעשות משהו עם זה, להיות דוגמנית או לפחות דיילת אוויר. אבל  לא רציתי לא את זה ולא את זה. ידעתי שיש בי עומק בלתי נראה, אך עדיין לא זיהיתי את קולי. מרוב שהסתכלו עלי לא למדתי לעבוד או להקשיב לעצמי.

"הם איפרו את פני ותלו קונדומים על אוזנַי כעגילים לכבוד יום האיידס הבינלאומי. וכך צילמו אותי לעמוד האחרון של עיתון 'מעריב'. הם ביקשו ממני לכרוך זרועות סביב ירכו של גבר זר ושאפגין הבעה חושנית. אבל סירבתי. לאחר יום כזה נגוע חשתי מלוכלכת ושבתי לביתי, מכונסת במעיל הכבד ועם הראש באדמה. בכלל לא רציתי להיות דוגמנית.

"הם ביקשו לצלם אותי לסרט, נתנו לי תפקיד של משוגעת וביקשו שאבכה. הם שרפו את עינַי בחומרים חריפים שגרמו לי לדמוע. ביקשו ממני לעשן סיגריה ולדבר מהר לתוך המצלמה. הם הפיקו את הסרט רק בשביל לצלם איתי את סצנת הנשיקה. הם דרשו שאשכב על גבי ואניף את שתי רגלי לתקרה. אחר כך דרשו שאעוף לכל הרוחות.

"הם הציעו שאשב עירומה מול מיקרופון פתוח ואקליט את שירתי. הם ביקשו לדפוק אותי מעל כיור משוחה בשמן זית. הם ביקשו שאתפשט על חוף הים בבוקר חורפי ואתפלש בתחתוני תחרה אדומים על החול הקר מול המצלמה. הם דרשו שאחדל לאכול וגרמו לי לתחוב אצבעות לגרון ולהקיא ולהתאהב בעצמותַי הבולטות מבעד לגבי השדוף. הם ויתרו על שפיותם כשחיזרו אחרי והעניקו לי תכונות אנושיות וחמלה ואמפתיה שלא היו כלל חלק מאופיי. הם כתבו עלי שירים ופיארו את יופיי. הם היו בטוחים שאני נשמה טובה. אחר כך הם היו משוכנעים שאני נשמה רעה. הם פחדו להביט בי לאחר שחלמו שאני יושבת על ירכיהם ואנו מתעלסים בפראות. הם כתבו לי הקדשות על ספריהם: "שובי ופקדי את חלומותינו."

"הם לא דרשו ממני תשלום בכניסה למועדון או ביציאה ממסעדה וקנו לי צמידים ושמלות שחורות מפריז. הזמינו אותי להתארח בסוויטות מפוארות בבתי מלון על שפת הים האדום, ואם חשתי שבויה בידם וביקשתי ללכת, אמרו שאני יכולה להיות אשת עסקים מצליחה ולחתום על חוזים מפוארים. הם הניחו על לשוני סמים קשים, השאילו לי את מכוניתם מקופלת הגג ושילמו את שכר דירתי. הם צרבו את לבי באהבה שורפת ונסעו עמי לחוף הכנרת, ולאור ירח מלא התעלסנו, לאחר שבאו אלי מקצה המדבר בגלל שחשתי עצבות. אחר כך עשינו אהבה גם לאור השמש ובישלנו ספגטי בפינג'אן חרוך.

הם קנו לי סיגריות ולימדו אותי לנגן שלושה אקורדים על הגיטרה. לקחו אותי לחוף הים בעת סערה והגישו בקבוק ויסקי לפי, אחר כך גהרו עלי והגו את שמי שוב ושוב כמו מנטרה: 'לַיְ- לָה, לַיְ- לָה, לַיְ- לָה.'

"הם כיבסו את תחתונַי המגואלים בדם וגיהצו את בגדי, הזמינו אותי לקולנוע ונישקו אותי בחשכה נשיקה אימהית רכה וארוכה והבטיחו שיאהבו אותי לנצח. הם הגישו לתוך פי את איברם על גג תיאטרון בליל חורף קר וצמא. ניצלו את גופי והשליכו לכלבים. אנסו אותי במקלחת רותחת, ומיד אחר כך נעלמו. הם חתכו את בטני התחתונה והוציאו מתוכה תינוקת. הם מימנו לי שיעורים לחיטוב הגוף. וזהו זה. היום כולם נעלמו. נותרתי לכתוב ספרים. חוץ מזה, התינוקת שלי היא אהבת חיי ויותר מזה לא ביקשתי."

דבר לא נפרד בינינו

דבר לא נפרד בינינו

והיינו בתוך הבית לבדנו

כאשר הילדה ישנה בתוכי

ותפסתי שאנחנו לא נפרדים,

כמו שהגוף מבין מיידית

שיש בו דבר נצחי.

דבר לא נפרד ביננו

ואהבתי את העוני

כמו צוענייה שחיה על גלגלים

התבשלתי בחום הצהרים

טבלתי במים לאהבתך

פתח את רגליי ואכול ארוחה

כי המקרר ריק מבשר ובתולים.

דבר לא נפרד בינינו

הגוף היה מוכר וחנון

יופיו של הערום

שרע במיטה והים מסביב לו

הוצף בגאות ולא

היה דבר מלבד הערום.

Rien ne nous sépare

Rien ne nous sépare

Et nous étions seuls dans la maison

Quand l'enfant dormait en moi

Et j'ai réalisé que nous pas sépare

Comme le corps comprend immédiatement

.Qu'il a quelque chose d'éternel

Rien ne nous sépare

Et j'aime la pauvreté

Comme une gitane qui vit sur de roues

Dans la chaleur de midi

j'ai plonge dans l'eau pour ton amour

.ouvre mes jambes et mange un repas

Rien ne nous sépare

Le corps était familier et gracieux

La beauté de la nudité

Il était au lit

Et la mer autour de lui

Il a été inonde

.Et il n'y avait que la nudité