דבר לא נפרד בינינו

דבר לא נפרד בינינו

והיינו בתוך הבית לבדנו

כאשר הילדה ישנה בתוכי

ותפסתי שאנחנו לא נפרדים,

כמו שהגוף מבין מיידית

שיש בו דבר נצחי.

דבר לא נפרד ביננו

ואהבתי את העוני

כמו צוענייה שחיה על גלגלים

התבשלתי בחום הצהרים

טבלתי במים לאהבתך

פתח את רגליי ואכול ארוחה

כי המקרר ריק מבשר ובתולים.

דבר לא נפרד בינינו

הגוף היה מוכר וחנון

יופיו של הערום

שרע במיטה והים מסביב לו

הוצף בגאות ולא

היה דבר מלבד הערום.

מודעות פרסומת

Rien ne nous sépare

Rien ne nous sépare

Et nous étions seuls dans la maison

Quand l'enfant dormait en moi

Et j'ai réalisé que nous pas sépare

Comme le corps comprend immédiatement

.Qu'il a quelque chose d'éternel

Rien ne nous sépare

Et j'aime la pauvreté

Comme une gitane qui vit sur de roues

Dans la chaleur de midi

j'ai plonge dans l'eau pour ton amour

.ouvre mes jambes et mange un repas

Rien ne nous sépare

Le corps était familier et gracieux

La beauté de la nudité

Il était au lit

Et la mer autour de lui

Il a été inonde

.Et il n'y avait que la nudité

על הקיצוצים בתיווך תרבות ישראלית לעולם

במהלך השנים האחרונות נפגעו משמעותית היכולות של אמנים בישראל ליצור קשרי חוץ ולפרוץ החוצה. הקונסוליה הישראלית, שהייתה אחראית על חיבור אמנותי בין ישראל לצרפת, נסגרה בהוראת ראש הממשלה.
פרוייקט עם הספר, שמימן תרגומי ספרים בעברית לשפות שונות, הוקפא בהוראת שרת התרבות.
תקציב עצום ניתן ללימוד תורה, ולאמנים ניתן תפקיד האיזון, בארץ של מלחמה, הם ההסברה והיופי הגדול ביותר. בהם חייבים להשקיע.
האמנות חייבת לפרוץ בעזרת תמיכה או בלעדיה. אבל החבלה והרעבת התרבות היא מעשה אסור.

פניו האמיתיים של אדם

פניו האמיתיים של אדם
יש בהם מפלצת זה ברור
יש נחש צמא דם
רוצה לנשוך מוקדם
בבוקר, לרקוד על הדם
כל אשר הוא אוהב, מורדם
עד אשר נשרף כגפרור.

אך למה נבהלתי מן האש?
הרי רק אותה ביקשתי
סבי הוריש לי אש
בדיו סגול ניגרת אש
על אצבעותיי כמו ששתיתי
דם מתוך האש
ושבתי אליך ועשיתי

עד שהמין נטף עגול
וינקתי לתוך העט דם סגול
והיית לי ארסי ומתוק
מתוך אבקן ההמשכיות
הערמומי, שיש בחומריות
החופש, לא לשתוק.

על הספר אדם בחלל מאת דרור בורשטיין

הספר אדם בחלל מאת דרור בורשטיין נתן לי השראה לחשוב ולכתוב וזה הדבר המרכזי שאני מקווה לקבל מספר. זה סוג של נס. ואני מודה מאוד על פגישתנו.
זה חשוב לאדם לשמור על פרופורציה, שלו עצמו, מול מערכת השמש, עליו להזכר תמיד בכוח המשיכה והכבידה. זה עוזר להבין עד כמה בני אדם קטנים לעומת היקום. ובכל זאת כל מה שמעסיק את בני האדם זה הקיום. אולי זה בגלל שבני אדם לא יכולים לתפוס את גודל המערכת שבה הם נעים ומדברים בה הרבה על אלוהים. ולובשים בגדים וחוקים. ובעצם אולי הכדורים האלה נעים על יד עצומה שמגלגלת את הלבה סביב עצמה, במבחן אינסופי של שיווי משקל?

דרור בורשטיין מתבונן בכוכבים. גם אבן עזרא התבונן בכוכבים וכתב ז'אנר כתיבה אסטרולוגית. דרור בורשטיין מתבונן בנוף השמיימי.
כמה נפלאה ההתבוננות בשמים. כאדם שצף על פני המים ואין לו ברירה אלא להסתכל במה שמעל עיניו. הוא מתבונן בחלל גם מבעד לתמונות, ציורים וצילומים. ואפילו מתבונן במתבוננים. הספר הזה הוא קריאה להתבוננות.
ההתרחקות מכוכב הלכת הזה, היא מיידית. הכדור המסתובב הזה אינו לבד, הוא מוקף כדורים אחרים. יש תחושה שהספר מצליח להוציא את הגוף מן הכוכב, במיידיות שמשנה את התפיסה. מיד התמכרתי והתעמקתי בנושא וגיליתי שהירח הוא סלע שנוצר בזכות כובד המשיכה לאחר שכדור הארץ התנגש בכוכב גדול ממנו ועפו ממנו סלעים שהתחברו יחד בכוח המשיכה ונוצר הירח, תוצר של התנגשות. תינוק של שניים. כמו שמטאפורה היא הכלאה של שני נושאים. כוח המשיכה תמיד מפגיש עצמים. איש ואישה או איש ואיש. אלה חוקים קבועים. רק שבתוך הגודל הזה, והפרופורציות, לחשוב שהאדם הוא מרכזי ביקום, זו טעות. הדבר המרכזי ביקום היא אנרגיה שבעזרת זמן והתמדה נהפכת למסה על ידי כוחות כובד ומשיכה. האדם מושפע מכל זה, כך גם העצים הפרחים והצפורים. כולם נתונים לחוקי הטבע.
"כמעט כולם נוהגים כאילו מרחב החלל האינסופי אינו קיים. החלל, אם אפשר לומר כך, מושם בסוגריים גדולים ומוסט הצדה. הכוכבים, פרט לשמש השימושית (אשר רוב בני האדם אינם קולטים שהיא כוכב), יכולים לכבות מחר, ואיש לא ירגיש. אין זאת רק סברה, שהרי רוב הכוכבים ממילא כבר אינם נראים במקומותינו מחמת זיהום האור והאוויר, ואיש כמעט אינו מתקומם על הכיבוי הזה. הכוכבים מבוראים מן השמים כמו יערות הגשם.
החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד. אך המוזיאון כמעט ריק, ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישנים במוזיאון מדי לילה.
כולנו נמצאים באולם הענקי של תערוכת החלל, ואוצרי התערוכה, הלוא הם האסטרונומים, מסבירים לנו זה מאות בשנים מה תלוי על הקירות. כמו מדריכי אמנות בתערוכה הגדולה הם מצביעים על קבוצת הכוכבים קשת ואומרים ששם מרכז הגלקסיה ויש שם חור שחור שמסתו כארבעה מליון שמשות. הם מצביעים על הפלנטה צדק ומספרים שגם בשמיה מהבהב זוהר הצפון. הם מצביעים על השמש ואומרים שבכל שניה היא פולטת אנרגיה הגדולה מכל סך האנרגיה שייצר המין האנושי השמש היא הרבה יותר מסנה מדברי שבוער ואיננו אוכל; יש התגלות של "הסנה בוער באש והסנה (כמעט) איננו אוכל" בשמים, כל יום, מזריחה עד שקיעה.
אבל, בניגוד למשה, איש כמעט אינו חולץ את נעליו מעל רגליו למראה השמש, ואיש כמעט אינו אומר, כמו משה (שמות ג', ג) "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה." (האדם בחלל, עמוד 13- 14, הוצאת בבל, 288 עמודים, 2018).

הספר הוא תענוג. מכל הבחינות האפשריות. זה ספר מלא יצירות מופת וכתיבה מהטובות שקראתי. זה ספר ספרות שעוסק במדע ובאמנות כאחד. המדע, השירה והאמנות, כמו הטבע ובעלי החיים והמים, כל אלה הן המסה שנוצרה בעזרת זמן והתמדה וכוח המשיכה והחיבור והצירוף.

זהו ספרו החמש עשרה של דרור בורשטיין ובעזרת זמן והתמדה נהפכה האנרגיה לספר חשוב שעוסק בכל מה שמרחף מעל לראש.

img816040

להתבזבז על הצדדי

בהמשך למאמרה של עמליה כהנא כרמון "להתבזבז על הצדדי".

פעם הייתה אישה עניה ושמנה. היה לה קול רך כשהעירה את ילדיה בבוקר. קול של נערה או של אישה מפתה. אך כשהתבוננה בראי נבהלה מפניה. זרועותיה האדירות העירו בה סלידה. החזה היה כבד מנשוא.
היא רצתה לקנות בית אבל לא היה לה כסף. היא הייתה אידיאליסטית נטולת אנוכיות, לכן לא יכלה לדרוש שכר הוגן עבור עבודתה. היא רצתה רק לתת. ולא ידעה לדרוש. לעתים הייתה מסוגלת לרבוץ בכורסתה כמעט ללא ניע או לשכב במיטתה שעות וימים.
אוגרת כוח, אוספת את עצמה, או פשוט חושבת לקראת הפריצה החדשה.
היא הייתה כלואה במראה. הייתה מתלבשת במשך שעות גם כדי לקחת את הילדים לרופאה. חששה ממבטים, פחדה מאי התפעלות למראה נשיותה. כילתה את שעותיה הפנויות בהמתנה לגאולה. ליופי שיושיע את ליבה הכואב. ליופי שיקח אותה מעולמה. כמה בדידות חשה מול המראה. היא נעלמה לעצמה גם בחנויות לממכר שמלות.
היא רקמה ופרמה תפרים חדשים בשמלה, להכיל את זרועותיה הגדולות.
אחר נתקפה בהלה למראה השמלה המורחבת וישבה לפרום את התפרים.
מרחה לק ברחמים עצמיים. עד שתם הזמן והיא רצה לגן לאסוף את הילדים.
אחחח ימים מבוזבזים חשבה לעצמה ולא היה איש לידה לשמוע אנחותיה.

כל כך מטומטם העולם

כל כך מטומטם העולם
כל כך מטולטל העולם
מסתובב כל הזמן מוטרד
בתוכו להבות וברד
והוא מתבשל מסביב לשמש.
וככל שמעמיקים בעולם
כך מתגבר הנעלם
ומצר ונמהר ומאיר בחרש.
כפוף לחוקי כובד ומשיכה
לא יפסיק מן ההליכה
מזכרונות בוקר ואמש
מן הצורך להשמיע צווחה
מן הידיעה שלא תהיה מנוחה.
כל כך מטומטם העולם
כל כך מטולטל העולם.

שיר אהבה למאיר ויזלטיר

נשים רבות אהב מאיר
שנולד ביום האישה.
הוא אהב אותן בתחושה
שהעולם יודע מה להשאיר

שיש בו יותר מכוח משיכה.
נשים רבות התאהבו בו בעיר
הן נמשכו אל אורו המזהיר
הוא משורר חכם ומהיר מחשבה

והייתה מישהי שביקשה
לפתוח ערוץ רדיו
שבו ינוגנו מחשבותיו
וכל היום היא תשמע אותו מדבר.

ומאיר פסע בשדרה בצעדים גדולים
לבן שיער וארוך כעץ צעיר
חבוש בכובע קסקט
בידו פירות טריים בשקית.

בליבו מנגן שיר בדרישה
מילים חדשות נושבות
במעלה שדרות רוטשילד
אל מזא"ה שישים ותשע.

בעקבות שיחה עם יורם קניוק, ביום הולדתו ה- 88

יורם קניוק איש יפה השייך ליופי, לציור, לכתיבה, להתבוננות ובעיקר לאהבה, מבטו טוב, ועיניו טובות, לא מתרכזות בשלילי או במכוער. לכן הוא נשאר צעיר, רוחו פונה אחר הנאה והטוב, הנעלה, ולא אל התועלתי. וזה אפיונם של הצעירים. בזכותו למדתי שהצעירות אינה תלוית גיל, אלא שהיא ארכיטיפ נפשי.
היופי מכתיב את חייו. היופי וההתמסרות לכתיבה. לכתוב מן הבוקר ועד הצהריים ואז לנוח ולצבור כוחו אל הכתיבה שבערב. ולפנות בוקר לשוב אליה.
להתאהב כל יום בשפה העברית, לדעת אותה מכל צדדיה וכל מילותיה. וכל לחשיה ללחוש.
"כתיבה היא סיוט שנכתב בשלווה" אמר לי יורם "כאב שאי אפשר לכתוב כמו שהוא. זאת טעות לחשוב שיצירה מבוססת על חכמה או שגעון. זה צריך להיות מזוכך, שפוי, לכן רוב היוצרים לא יכולים לחיות כל הזמן וגם לכתוב על החיים. צריך להתרחק מהם קצת.
היוצרים הם לא אנשים רגילים, יש לנו יצרים גדולים, אנחנו לא חיים חיים רגילים. חיים של אדם רגיל זה חיים של נואשות שקטה והיוצר הוא בנואשות שמחזיקה אותו בגרון. הוא צריך לחכות לרגע של טוהר כדי ליצור ואחר כך הוא סתם דפוק. כשאני לא כותב אין לי למה לקום בבוקר."
בבסיסו יורם קניוק הוא פרא אדם חסר מנוח שנסע והסתובב באמריקה, גואטמלה ובמקסיקו. היה מחובר באופן ממשי לנגני ג'אז, למיילס דיוויס, לבילי הולידיי, היו לו חיים נורא סוערים. הוא היה צייר אז. ועדיין לא כתב.
אחרי המלחמה בגיל 19 התחיל לכתוב ולצייר בו זמנית, אבל בעיקר רצה לכתוב.
הוא כתב סיפורים מוזרים ואף אחד לא רצה לפרסם, אמרו שהוא לא יודע לכתוב.
היחיד שפרסם אותו היה המשורר יונתן רטוש, היה לו אז עיתון שנקרא "אלף". יורם עבד אז באוניה והבין שאף אחד לא אוהב את הכתיבה שלו ושהוא יכול לצייר והתחיל לצייר והצליח. היו לו תערוכות ותצוגות במוזיאונים.
כולם אהבו את הציורים שלו. עכשיו בפעם הראשונה הוא כותב על צייר זקן שמצייר מתים, פתאום חוזרים אליו כל הדברים שקשורים לציור. ציור הוא למד, ספרות לא למד. הוא למד ציור בבצלאל ובECOL NATIONALE SUPERIEURE DES BEAUX – ART, בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות. אחד מבתי הספר היוקרתיים לאמנות. לשם שלחו אותו עם מילגה ממשרד החינוך בעקבות המלצה מבצלאל.
הוא צייר ציורי שמן ובמשך השנים מכר באמריקה כ – 150 ציורי שמן שמהם נשאר לו רק אחד. מדי פעם הוא מקבל איזה אי מייל המבשר מצאנו ציור שלך באיזה מקום. הוא אהב לצייר אבל הרגיש שהוא איש של מילים. הוא אוהב מילים. הוא אוהב לכתוב. הוא ממש אוהב לכתוב. הוא אוהב את עצם הכתיבה שהוא משנה כל הזמן והופך ומגלגל, הציור לא הגיע לשורש הזה. ציור הוא לא אישי, בכתיבה אתה יכול להכנס אל עצמך, אל ההיסטוריה שלך, אל ההיסטוריה של ההורים שלך.
בשנת חמישים ושמונה פגש את מירנדה. לפני כן היה נשוי לרקדנית לי בקר. אבל אחר כך הם התגרשו והוא התחתן עם מירנדה ב- 1959.
כשהכיר את מירנדה היא הייתה בת 17. היא הייתה כל כך יפה. באה ממשפחה מהראשונים באמריקה. הם באו לפני המייפלאור מאנגליה, הם באו להיות בעלי הארץ, המייפלאוור היו מהפכנים דתיים. המשפחה של מירנדה היו יותר קשורים למלוכה. היו לה במשפחה נשיאים ואז היא התחתנה עם יהודי, גרוש, אחת עשרה שנים מבוגר ממנה. לקניוק היה אז בית חרושת לפלאפל, קפוא וזה לא הלך. אבל הם היו בסדר. קניוק הוא הלא פרוטסנטי הראשון במשפחה במשך 500 שנה. אפילו קתולים לא נכנסו.
קניוק כתב למעלה משלושים ספרים, כולל ספרי ילדים. בהתחלה רוב הספרים קיבלו ביקורות לא טובות. הוא היה בן שלושים ושמונה כשיצא אדם בן כלב וכתבו עליו: איך בן אדם מבוגר יכול לכתוב כל כך גרוע?

אדם בן כלב הוא יצירת מופת שהקדימה את זמנה ומי שכתב עליה כך כבר מזמן אכל את הכובע שלו לארוחת צהריים.

התעוררות

"יופי הוא עובדה של הטבע", כתבה אמילי דיקנסון באחרית ימיה. יש ניסוי חשוב שכדאי לעשות. לכתוב את כל השאיפות על דף, להצפין אותו במשך שבע שנים ואז לפתוח. רוב הסיכויים שהחלומות יתגשמו פי חמש. החיים טובים מעבר לדמיון. כוח היצירה הוא החזק מכל הכוחות. יש נדיבות גדולה בעולם. הטוב לעתים אינו גלוי, משום שהשגרה יודעת להעלים מעינינו את פניו. אבל הטוב נמצא בכל מקום.
זה נכון שהטוב והרע מתנשקים בתאווה. אך תורת ההפכים היא תורת השלמות.
אני אומרת תודה על כל מה שניתן לי וממשיכה ללכת בדרך. עשרה ספרים מאת חגית גרוסמן

איך שהם יושבים ברכב ורבים

איך שהם יושבים ברכב ורבים. היא מיניקה את התינוק שנרדם בזרועותיה. הילד הגדול יושב בכסא הקדמי. הם נלחמים את מלחמת המינים. הוא אומר לה שהיא שונאת גברים. קולו תקיף ודורש שליטה. הוא מכחיש שגברים דורשים סיפוקים מיידיים, שהשיטה הכלכלית הרסה את העולם כי היא פועלת על סיפוקים מיידים, כי זיהום האויר נוצר ממכונות שגברים יצרו והיצרנות והצרכנות והלכלוך והמכונות הגסות ואי הכרה בעקרות בית כעובדות ואי נתינת שכר הוגן ואיוש הממשלות בידי גברים והדרה מקריאת קדיש בבית הכנסת ואפילו מתוכניות בידור, הפליה מתמדת בכל מקום. הכל מופלה לטובת הגברים. והם נוסעים יחד במכונית והילד מתחנן שיפסיקו לריב. יש לו כבר בחילה מהמריבות הטפשיות האלה. כך החלה הנסיעה וכך היא נגמרת. האם דורשת שיכירו בה כעובדת על אף שאין לה מקום עבודה, אלא שהיא מיניקה יום וליל, ומכינה ארוחות צהריים ומנקה ומסדרת ומגדלת את בנם התינוק בביתם. האב מכריז שעבודה זה מקום שמעניק פרנסה מדי חודש. כך נגמרת המריבה.

בסוף המלחמה

העובדה שבסוף המלחמה צהלו בעזה, היא בגלל שכולם כבר משוגעים. כל כך הרבה הרוגים. היה שם קיר שכתבו עליו מאות שמות של ילדים בגיר לבן על קיר שחור. בעזה היו מעל 2000 הרוגים. בישראל מעל שבעים.

הלוויתו של החייל הבודד סמ"ר שון כרמלי

בְּכָל קַיִץ מַעֲלִים לַאֲדָמָה קָרְבָּנוֹת אָדָם
וְיֵשׁ צוֹרֵךְ בִּנְחָמוֹת רָבּוֹת וּבִּבְרִיחוֹת.
עֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ לִוּוּ אֶת הַחַיָּל הַבּוֹדֵד לִמְנוּחוֹת
שַׁיָּרָה אֲרֻכָּה נָשְׂאָה אֶת שוֹן כַּרְמֶלִי אֶל הָאֲדָמָה.
עֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ פָּסְעוּ מֵאֲחוֹרָיו וּמִצְּדָדָיו,
לָקְחוּ אֶת גּוּפוֹ הַיָּפֶה הַרְחֵק מִשִּׂפְתֵי הַבָּנוֹת.
מִלְחָמָה הִיא זְמַן הַקָּרְבָּנוֹת,
הָעוֹלָם מִתְבּוֹנֵן בנו מִבָּעַד לְמָסָכִים וּתְמוּנוֹת.
אָנוּ סֶרֶט קַיִץ מִלְחַמְתִּי, שְׁבוּיֵי הַשִּׁלְטוֹנוֹת וְסוֹחֲרֵי הַנֶּשֶׁק
אִי הַשְּׁלִיטָה בַּשָּׂפָה הָעַרְבִית וְהַשְּׁתִיקָה שֶׁבֵּינֵינוּ לְבֵינָם.
וּכְבָר נֶהֶרְגוּ יותר מעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּנֵי עֶשְׂרִים
בְּרוֹם אֲהַבַתָּם לַחַיִּים, בְּפִסְגַּת כְּמִיהַתָם לָאַהֲבָה.
כַּמָּה נִכְפֶּה הָאָדָם לִרְחוֹק מֵעַצְמוֹ
לְאַבֵּד אֶת מַרְכִּיבָיו הַמְּצַמְצְמִים לִנְקּוּדָה
וּלְהִתְפַּזֵּר לְתוֹךְ הָרַבִּים.

יש לי תחושה חזקה שחייבים לפעול ולהפסיק לחוש שאין לנו כוח לשנות. חייבים לפעול למען השלום לעשות מעשה של דיבור והבעת תמיכה. של חברות. חייבים לנסות לעשות שלום עם מישהו ולמנוע את המלחמה הבאה.

שיר בחג החירות

חירות השירה להשתלט על המשוררת
לסנוורה ביעוד בלתי אפשרי, ראשית
להצילה מן העולם ואז להשליכה
אל העסקים המפוקפקים של הספרים.

פעם היא הייתה מתפתית להתמוטט
והייתה חוטאת לעצמה
ונבלעת בחורי שקרים.
היא הייתה מפלרטטת בשביל להישאר בחיים
והיו לה קשרים מייסרים עם גברים שהובילו לחידלון.

היא ביקשה קדושה ומצאה כשפים
כאשר הנעים גופה את קיומו,
והיא ביקשה אהבה ומצאה חלומות צלולים שהלכו וגדלו.

נאצר ראבח המשורר מעזה

הוא כתב לי שאין שם כסף. שהוא נקלע לעוני וזקוק לתרומה. אבל גילינו שאין דרך להעביר ישירות כסף אליו. החברות בינינו הייתה מקרית, נפגשנו בדרום צרפת. סבו היה מורה לעברית. נאצר ראבח הוא משורר של אהבה. הלוואי והיה לי הרבה כסף לשלוח אליו. הלוואי שהיינו מדברים ושומעים את הקולות שמשני הצדדים.
היינו שומעים את קול חבריו של נאצר ראבח. יש בעזה קולות שפויים ומאוד יפים.
צריך לדבר ולהקשיב. אחרי שאמר לי שנקלע לקשיים כלכליים, ידעתי שזה עניין של זמן עד להתפוצצות הבאה.
אתמול הייתה ההתפוצצות הזו. הריצה אל הגדר. ההוכחה שזה נראה כמו מחנה ריכוז עזה. רצים אל הגדר ונורים מחיילים.
לנאצר ראבח יש משפחה גדולה, והרבה חברים. כולם משכילים ודוברים בכמה שפות. סבו של נאצר היה מורה לעברית. תפקיד הספרות להשפיע על העם. אני כותבת את זה כי אני בטוחה שחייבים ליצור שיחות עם אנשי הרוח מעזה וברוח השפתים להביא את השלום.

https://hagit1976.wordpress.com/2016/05/24/%d7%a6%d7%9c%d7%a6%d7%95%d7%9c-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a0%d7%90%d7%a6%d7%a8-%d7%a8%d7%90%d7%91%d7%97-%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%9d-%d7%91%d7%a0%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9d/

מיומנה של אישה בהריון

14.10.2015

מעיל מלחים שחור עם כפתורים כסופים. קניתי בפאריז בחמישים יורו. שזה מאתיים וחמישים שקלים. מעיל מלחים אמיתי. עם שני כיסים גדולים לנשיאת בקבוקי רום קטנים. אבל מאז שחזרתי מפאריז יש לי בחילה מוחלטת. בחילה כזו מוחלטת שגורמת לי לחשוב על החוצפה של ז'אן פול סארטר לכתוב ספר שנקרא הבחילה. אין לו מושג מה זו בחילה. יש לי בחילה כה טוטאלית, עד שהיא שואבת לתוכה את כל הזכרון ומכערת אותו כדבר מה שהרקיב עד צחנה. בחילה ששכנעה אותי לחלוטין שבשמים מסריחים עד אימה. שאני חיה בעיר מסריחה מבשמים מצחינים. חוש הריח שלי התפתח פי שמונה. כך, בוקר אחד, יומיים לאחר שחזרתי מפאריז, גיליתי שאני מריחה באופן מואץ ומוגבר וכל דבר, אפילו סבון, נתפס כמסריח עד מחנק. אפילו שמפו. אני יכולה להריח את הרעל שבעשן הסיגריות. זה אחד הסרחונות החזקים ביותר שהמציא האדם. סיגריות וריח בושם על גוף אישה שלא התקלחה במשך יום שלם. ריח של בושם על גוף סחוט מעייפות. אבל גם ריח בושם שמשוטט באויר התל אביבי, מנותק מגוף, גם הוא מסריח מאוד. מסריח מדי.
לז'אן פול סארטר לא היה מושג מה זו בחילה. בגלל זה הוא התפלסף על זה. נשים בהריון לא מתפלספות, הן נחנקות מסרחונות שעד לפני שבוע היו בכלל ריחות משגעים, עליהם התחייבו לשלם במשך שנים. ריחות יקרים וטובים, התגלו כצחנות רקב שמונעות נשימה הגונה. שחונקות את החזה ומונעות ממנו מלהתמלא באוויר.
הבחילה שאבה לתוכה את כל היופי. ואלה שבועות נוראים של שפיכות דמים ברחובות ארץ ישראל. בירושלים נדקרים יהודים ונורים למוות. הדוקרים גם נורים למוות. הנדקרים נלחמים על חייהם. כמובן שאין זו תרופה לבחילה. אלא גורם בהחמרתה. פחדים וחרדות השתלטו על בני האדם.
חשדות בכל אדם שפוסע ברחוב, כל אחד הוא פוטנציאל לרוצח. ז'אן פול סארטר לא ידע מה זו בחילה. הוא לא היה מעולם בהריון ולא חי בישראל. אבל הוא עישן באופן קבוע והיה מסריח מסיגריות והריח שלו בוודאי גרם בחילה קשה לנשים הרות שישבו לצדו בקפה דה פלור, בסאן ז'רמן, כשישב ופיזר פוזות פילוסופיות לכל עבר.
אם הייתי רווקה כנראה שלא הייתי נשארת לחיות בישראל. דווקא אחריותי כלפי משפחתי אמורה להרחיק אותנו מכאן. אבל אנחנו נשארים, חיים בהלם. בארץ של מלחמה קבועה. תמיד פחד. שנאה. גזענות. דת. אפלה. אנחנו לא שייכים לכל זה. אנחנו מיעוט. הכל מסריח. האוויר מסריח. הגוף שלי מכוסה בסבון לבנדר צרפתי, שבימים קודמים הייתי מסניפה אותו בתאווה, וכעת הוא מצחין ומדכא אין מנוס מהסרחון והמחנק. רק בקרבת מים ורוח אני נושמת בהנאה. ליד הים. מול הרוח.
לעולם לא אשתמש שוב בבשמים. לעולם לא עוד.
בני אדם הם מסריחים. יש להם המצאות מצחינות והם מורחים על עצמם ומשפריצים כל מיני חומרים מסריחים. ההמצאות המסריחות ביותר שהמציא האדם: מכוניות, בשמים, דאודורנט. סיגריות.
סיגריות זה כבר מפעל כימיקלים. כל סיגריה מזהמת את האויר ומסריחה באופן בלתי נתפס. רוב בני האדם לא מריחים לעומק. לרוב בני האדם מנוון חוש הריח. בעיקר למעשנים.

לא הניחו לה לישון

התינוקות לא הניחו לה לישון
היא הייתה מותקפת שגעון
אדומת שפתיים וכחולת שמלה
הטרוף הוליך אותה ממקום למקום
היא לא ידעה את נפשה מרוב דאגה.

הבית היה לה ספינה
להפליג אל ארצות השיפור.
בעבור דממה היא הסירה את האיפור
וניסתה לכתוב שיר, כמו קרחון שחייב להפשיר.
היא ביקשה לדבר באופן ישיר
להישיר מבט אל העולם.

היא חשבה שזה כוכב מלא ריקבון
שזה כוכב מלא תאבון,
ואיך שאנשים חדשים נולדים לתוך ריקבון ישן.

בלב השטפון היא העיפה עפיפון
התאהבה ויצרה אנשים חדשים.
הכלאה של שני נושאים,
מטאפורה.

יצירת אמנות בעידן הפייסבוק

אמנים חייבים להמשיך להאמין וליצור גם בעידן מעוות כפייסבוק. לואן גוך לא נתנו לייקים. לסוטין אפילו הרביצו ואסרו עליו לצייר. העידן הזה מעוות, האמנים מורעבים לתשומת לב בכל שעה. זה עניין לא רצוני. אמן פותח את המחשב עם בוקר, מריץ את לוח המודעות הפייסבוקי מול עיניו. מוחו נשטף בתמונות ומילים. כל חייו מתמסרים לפורמט. כמעט כל רגע וחוויה משמעותית מונצחים בו. המוח שלו מופקע ממנו. הוא מרגיש שהוא חייב לעשות משהו בשביל להיות קיים. הוא שולח סימני חיים בצורת לינקים. או גרוע מזה, הוא כותב. מכניס לתוך הפורמט את נשמתו. עורך במשך כמה שעות את המילים. לא מרפה עד שמשיג איזו שלמות.

הוא חש הקלה ומתח נעים. לרגע נדמה לו שהוא נפטר מהעול הזה, אבל השעבוד היומי רק החל. הוא יבדוק אם מישהו ראה או הגיב. הוא תלוי באהדת אחרים. אם לא יקבל את מנת תשומת הלב לא יחוש בטוב.

הוא משוטט בדפי חברים. הוא פוזל ומתייסר בקנאה. המספרים אף פעם לא היו מעניינו וכעת מספר אומד את אהבת העולם אליו.

העולם המעוות שנוצר באשליית פייסבוק, המפלצת שיונקת את מחשבותיו וחייו. זה מסך שיש לכבות. אחרת הפורמט יהיה היצירה.

אם הייתי זוכרת

 

אם הייתי זוכרת איך אהבתי אותה
אולי הייתי יכולה להיות כזאת בשבילך.

אם הייתי זוכרת איך אהבתי שהיא הייתה
מה בקצב ההליכה והחיוך ושמירת הפה
ואי צעקה וריח של עוגה והרבה ניקיון.
אם הייתי זוכרת מה היא הייתה בשבילי
אולי הייתי תופרת לך שמלות וסורגת וילון.

אני זוכרת איך השתחרר מקק משקית הבגדים,
שהבאנו מן הדירה מלאת השקרים, שבה גרנו
ואחד מאתנו ירה שם לעצמו בראש.

אני זוכרת אותה דורכת על המקק,
ליד השטיח הוורוד.
ריח של עוגיות שושנים ריחף באוויר,
זה היה כמו להשתחרר ממחנה ריכוז ולעבור
אל מעונות המענים. אלה שתמיד עשירים
ויש להם זמן לשכוח את הילדים שנשארו מאחור.

על הכנפיים

 

בערב הגיוס לצבא השתתק גופי ודמם במיטה
כל רחש החיש כאב.

בבוקר איבדתי את בגדיי למדים הירוקים
ונרדמתי באוטובוס למחנה.

התעוררתי בפתח כאשר מצליפה בראשי ההבנה
שאני לא יכולה לחזור.

הם ניסו לרתק אותי
והצמיחו לי כנפיים.

וככל שצמחו לי כנפיים
כך הם ניסו לרתק אותי.

נסגרתי בחדר והנחתי לכנפיים לעוף
וככל שנסגרתי בחדר, כך הן צמחו וגדלו.

תומס וולף

 

הוא ביקש להגליד את החיים
בשורות ארוכות, בחדרים שכורים
על גג מקרר ישן, הוא כתב.
רוח הנדודים התעוררה בנעוריו,
אמו קנתה פנסיון, שם לא היה לו חדר
בין המסדרונות נדד חסר סדינים.
בכל חדר ראה כמה מזרנים,
הוא נשכב על אחד בלילה
ובבוקר התרפקה על אפו הבל נשימה זרה.
רועד עלה אל הקומה האפלה,
שם דעך אחיו מהשפעת הספרדית.
קראו לה כך משום שספרד הייתה היחידה
שלא הטילה על עצמה שתיקה
ובאותן שנים של מלחמה
דיווחה אמת על המוות.
והוא כתב על גג מקרר ישן
בחדר שכור,
מקפיא נתחי חיים.

 

מחשבות על אימהות בישראל

הלכתי אתמול לרשום את בתי לגן של נעמ"ת. המנהלת אישה נחמדה וסבלנית אמרה שטוב מאוד שגידלתי אותה בבית עד גיל שנתיים. בגן הזה יש מאתיים ילדים, חלקם תינוקות בני שלושה חודשים. היא אמרה גם שהיחידות שמביאות אליה ילד בן שנתיים, בלי מסגרת קודמת, הן בדרך כלל רוסיות.

אחר כך פצחה ברשימה ארוכה של מתנות שאקבל בעבור אלפיים ושישים השקלים לחודש שאשלם על השתתפות בתי במוסד. לא קוראים לזה גן ולגננת לא קוראים גננת. הגננת נקראת מנהלת כיתה. והגינה היא אילתור של משהו שנראה כמו גינה. יותר כמו דשא מקרטון שהודבק על אספלט מתחת לבניין. על הילדים מפקחות נשים עייפות שיושבות על כסא קטן ושואגות הוראות.

לטבחית שנכנסה למשרד לא היו שיניים. וגננת אחרת זעקה לעזרה. מנהלת המוסד אישה חביבה ומקצועית מאוד, הראתה לי ספר שמקבלים בסוף כל שנה, צילומים של הילד. היא לא שמה לב שהילד המצולם נראה בטראומה. ילד עם מבט שלא מבין מה רוצים ממנו. היא לא שמה לב למבטו. היא הייתה עסוקה ברשימת המתנות שאקבל בעבור האלפיים ושישים שקלים לחודש, שזה זול לעומת גן פרטי.

המנהלת אמרה שאימהות ישראליות לא מגדלות את ילדיהן, שהן מכניסות את הילדים שלהן למסגרות כבר מינקות. הן למדו, הן משתתפות ביוקר המחייה, הן אדריכליות ועורכות דינים. אבל אימהות כבר אסור להן להיות.

וזו הבעיה המרכזית שאני חושבת עליה מאז הפגישה במוסד הילדים שהייתי בו אתמול. הילדים נראו נטושים ועזובים. ילדים שמגיל שנתיים כבר נקראים בוגרים.

הפמיניזם פתח את הדלתות לנשים להכנס לכל המוסדות. יוקר המחיה מכריח אותן ליצור קריירה שתיצור פרנסה. אבל ייתכן שהפמיניזם חייב כעת לשחרר אותן מהקריירה, להשיב אותן אל האימהות. חלק מהאימהות שהולכות לעבוד יפסידו את רוב המשכורת על מטפלת או גן פרטי שהממוצע שלו הוא 3,500 ש"ח לחודש. העיקר לסיים את הסטאז' ולהתקדם. שתהיה קריירה.

אבל מה יהיה על האימהות? הרי הבאנו ילדים לעולם. למה אסור לנו לגדל את הילדים שלנו? מה קרה כאן? אימא אחת בגינה אמרה שזה נורמאלי, שזה מה שכולן עושות וכבר זה לא נראה מוזר שאימהות לא מגדלות את ילדיהן.

בצרפת חוק חינוך חובה הוא מגיל שנתיים. בישראל זה מגיל שלוש. אם אישה רוצה להשתחרר מאימהותה ולמסור את ילדה לגן עליה לשלם עשרים וחמש אלף שקלים לשנה, בגן של נעמ"ת. מה שטוב בגן של נעמ"ת זה שיש פיקוח. אבל בכל גן יש שלושים ושלושה ילדים.

בגן פרטי יש הרבה פחות ילדים ודרושים לשם כך ארבעים אלף שקלים לשנה. והגנים לא מפוקחים ונראים בדרך כלל כמשהו מאולתר וגם כוח האדם לפעמים בהתאם.

 

 

דברים שכתבתי בתום כתיבת ספר הגוף

אני כותבת לנשים, לנערות בנות שבע עשרה ולגברים שאוהבים נשים.
כולם יצירי האישה, בעולם תרבותי אין מקום להפליית היוצרות המרכזיות של האנושות.
אני אוהבת נשים וספר הגוף הוא ספר אהבה לנשים ולגברים.

אני מאמינה שאישה חייבת קודם כל להגשים את עצמה ואחר כך להביא ילדים לעולם. אחרת תהיה כלואה בביתה בלי פתח יציאה. היצירה קודמת לאימהות משום שהיא הבסיס לחיים וכל ילד זקוק לאם חזקה שיש לה מקום בעולם והיא לא תלויה לחלוטין בגבר שיפרנס אותה ושחייה יהיו תלויים בו. לכן ראשית יש לממש את הכישרון ורק אחר כך ללדת.
כמובן שלא תמיד יש שליטה על כך אבל אסור להיכלא בבית לחלוטין, גם ככה התפקיד האימהי כולל הסתגרות שכזו לשם טיפול בתינוק. קשרי יצירה עם העולם, הם חבלי טבור אל החופש והם מעניקים יציבות וביטחון. העולם המטורף שמשתולל בחוץ אינו נעים לנשים ובטח לא לנשים בהריון, כאשר רגישותן כה גבוהה. בזכות האמנות העולם הוא מקום שבו נשים יכולות להתבודד ועדיין לתקשר עם העולם. הבידוד הוא הכרחי. המשפחה היא תא הגנה מפני הטירוף, מפני מרוצי ההצלחות, מפני אנשים בוגדניים, שמונעים על ידי רווחים ומחשבות שטחיות על הצלחה.
המשפחה היא מקום שמעניק הגנה. אני לא שוללת אותה כאפשרות, כל עוד היא לא מפקיעה מהאישה את מקומה כיוצרת. כל עוד האימהות לא מוחקת את המשוררת, הסופרת, הציירת, הפסלת, הקולנוענית, הצלמת.
אחת מהסיבות שתולדות האמנות לא מוצפות בשמות נשיים, זה מפני חוקים חברתיים אשר מנעו מנשים להשתלב בבתי הספר ובחיי החברה כיוצרות עצמאיות. וגם משום חוסר שימוש באמצעי מניעה וכבילת הנשים ליצירת בני אדם וטיפולם כמו גם פרנסתם בעבודות מפרכות במשק בית, כביסה, וטיפול בילדים של אחרות.
ועדיין, בריחה מן האימהות אינה שחרור האישה. שחרור האישה הוא החופש לבחור מי את רוצה להיות.
אבל תמיד עומדים בפני האישה מכשולים, שלא משתנים עם השנים. מכשולים שנובעים מהאופן שבו העולם מגיב לגוף שלה. באופן שבו הגוף שלה נע בעולם ומן האופן שבו מחנכים, או יותר נכון לא מחנכים, גברים איך להתייחס לנשים.
נשים יכולות להיות אימהות ועדיין לכבוש את העולם. לדעתי זה חשוב מאוד לכבוש את העולם. זה חשוב לפרוש כנפיים מעבר לים, לחצות גבולות, להיות גדולות. לשנות, לדבר, להשמע. להיות נשים יוצרות לא רק מטפלות. אלא יוצרות חיים ויוצרות אמנות. חלק בלתי נפרד מתולדות האמנות.

 

 

צריך לנשק את הזמן

 

צריך לנשק את הזמן וללטף את החתול
מקס ואני מאוהבים ומנשקים את הזמן
ומלטפים את הגב הלבן והזנב השחור.

מקס החתול הוא נשמה טהורה
אין איש שדומה לו. מקס החתול הוא יצור
טוב לב. כך נולד. זה גורלו.

כבר שנים שאני מציירת את מקס
מאכילה את מקס, רוחצת את מקס
קונה לו אוכל וחול.

ישבתי לנוח וגיליתי שהוא
השתין על השיר שבמכונת הכתיבה
נתזים צהובים התעופפו על הקיר וזלגו מטה.
שיר זהוב שוכב על אדן החלון.

מקס ואני22.jpg 
מקס

באי המזופת

 

 

באי המזופת הכל נספג לתוך פרווה אחת מלאת חיים שהיו,
עקרבים ונחשים, עטלפים ופרפרים שחורים, ערווה ספוגית יונקת
שארית חיים. הכל נכנס לתוך הכוס, התרבות שוקעת בערווה שחורה
של כסף. אלוהי הממון קובע את כמות הנשים שיצטלמו בסרט פורנו,
אחת מהן תהיה מיליארדרית. יינתנו לה כוחות על
ותוכנית ריאליטי שתציג את שטחיותה האהובה, רדידותה הזוהרת,
אמא שלה תהיה לה סוכנת ותקנה לה אינסוף בגדים ואיפור, מכוניות ובשמים,
היא תטוס לכל מדינה מוקפת מעריצים, היא תהיה האישה העשירה בעולם
פרטיותה שווה מליונים. מלכת הפורנו הביתי.
אין לה עניין באמנות. היא מצלמת את עצמה בחנויות בגדים ובמסעדות,
בבגד ים מול מצלמה, זה המקום הטבעי שלה.
היא מצלמת את החתונה שלה ומתגרשת כעבור חודשיים
וכל זה מעשיר את חשבון הבנק שלה, שכעת קנה לה אחוזה
בהיכל שגרו בו פעם שחקנים, שבשיאי הלילה הרותח ממחשבה
היו קוראים מחזה ומאבדים את שפיותם בנסיון להפיח בדמות חיים
והיא מצלמת את עצמה ומגלה את תוך תוכה שאין בו כלום
מלבד גוף מול מצלמה.

אהרון אפלפלד הלך לעולמו

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-MAGAZINE-1.2728946

בגיל שש עשרה קראתי את הרומן "קאתרינה" מאת אהרון אפלפלד, בכיתי מן הסיפור והתאהבתי בסופר. אחר כך דמיינתי אותו יושב לידי באוטובוס. כתבתי על דמותו.

כעבור כמה שנים נסעתי לירושלים, לתמול שלשום. שם האזנתי לו מדבר על כתיבתו. גיליתי שהוא איש עדין ולוחש, שקולו מלטף ועיניו גדולות.

שאלתי אותו "מי זו קאתרינה?" והוא השיב: "קאתרינה אהבה יהודים וגם אני אוהב יהודים."

תודה על הכתיבה והספרים. כואבת הפרידה מקולך הממשי. קולך הרוחני יישמע תמיד.

הנה פיסקה מגיל 16, נכתבה לאחר הקריאה בקאתרינה: