הקיץ הפכתי לאדם שנמאס לו. הכל נבלע בלוע הייאוש. לאנשים קשה לחיות ביחד. כולם קצו במי שלא חושב כמותם. הארץ הייתה קיצית וצרה. הים היה כחול והשמים תכולים. רק בני האדם האדימו מאיבה. איש הישר בעיניו עשה. הכול התעקם. היה זה הקיץ שבו נמאס לי. זה כלל לא היה בשליטתי. העצבים אמרו די. הבלתי נסבל שלט על הכלל.

הארץ הייתה צרה וצוררת. הקיץ התפרקו משפחות וכל חלקיהן התפזרו על הכבישים. חלקם ביקשו למות וחתכו את בשרם בסכין. חלקם התנגשו בקורקינטים או בשכירי חרב. היו שצעקו על ילדים. בארץ כה צרה מלחמת הקיום הייתה לא אפשרית.

בני משפחות מאסו זה בזה, הפוליטיקה קיטבה אב ואם, הרחיקה אחים ואחיות, השניאה ואיימה בחורבן. שנים של מלחמה מחורבנת והקיץ התקמצן על החמצן. הורים דחפו עגלות, מזיעים ועניים, לא יודעים מאין יבוא עזרם. יתומים צעדו ברחובות, עשירים ביסורים ושיעורים.

איש לא שתל עצים לצל, השמש הדפיסה פילמים שרופים, החשיפה הייתה מופרזת.

גם מי שמצא מסתור חי באשמה. תמיד זה לא הספיק. איש לא הגשים את תהילת העולם מלבד ספורים שהיו מכים בדמיון ומשלים אנשים שגדולה אפשרית להם, בזמן שהם הולכים בשמש מזיעים, בעלי אשליות שחייהם היו אמורים להיות אחרת. האנושות הגיעה אל בורות הטמטום, וקפצה קפיצת ראש.

רק האבטיחים לא אכזבו ונותרו עסיסיים, נגסנו בהם והתמלאנו מים, היה נדמה לנו שאין צורך בדבר אחר.

נכתב ב-10.9.2023