חגית גרוסמן היא סופרת ומשוררת עברית, אשר חיה בתל אביב. היא כותבת ספרי שירה, סיפורים קצרים ורומנים. בדיוק הוציאה לאור את "ספר הגוף" (2017) בהוצאת הקיבוץ המאוחד ועובדת על רומן שיראה אור בקרוב בכנרת זמורה ביתן בעריכת יגאל שוורץ. ספריה ראו אור בצרפתית ובאנגלית וחלק מתרגומי שיריה ראו אור ב – The New Yorker ,World Literature Today, Poetry International.
HAGIT GROSSMAN 
חגית שלום
משום מה נעלמת לי מהפייסבוק שלי
אני לא מצליחה למצוא אותך בשום אופן
אם זה בטעות , או במתכוון איני יודעת
אשמח אם תחזרי אלי למייל שלי שמצורף
או בהודעה בפייסבוק. אני מעריצה את הדף שלך
הכתיבה שלך נפלאה בעיני ואת חסרה לי.
שבת שלום
מיכל פרטנר
אין לי כוח יותר:
לקחת,לתת,לשאול,לענות,לפגוש,לאהוב
לשאת,לכאוב,לבכות,לנסות,לשמור
לחייך,לצחוק,לאהוב בכל זאת,לחשוב,לחלום
לישון,לקום,לבכות,להקדים,לאחר,לאחרים
לאנשים,חברים,זרים,לנשים,לאמביציה הזאת
הפסיכוטית…לחיות,להקשיב,,,להיות
אין לי,לשמוע,להקשיב,לאהוב ולבכות
לאהוב ,להעמיס,לסחוב,לשתות,להפליץ
לראות,לא לראות,לעצום את הכל,להציץ
בכל הטינופת הזאת,לבלות,להחמיץ
אין לי כח
לעבר
לעתיד
לעכשיו,לכעת,לשעות,לחכות,להמתין,לאהוב
לאונן,להתחיל,לגמור,לזיין,לגעת בי,לאהוב
ולשנוא את מי שלא אוהבת אותי את מי שמענה אותי
אין לי כח יותר ל-שלום,מה נשמע? מה קורה? איפה אתה? מה עושים?…אין לכם גרם?…יש לי מרשם להידרו-גראס…
פתוח באלנבי…קיבלתי אותו בירושה מ….שתיקה
שהופכת לדממה,חוץ מלמונית:
"אלנבי לילינבלום בבקשה"
ואין לי כח לכל היש ,האין הזה,וקולות
חסימת כל החנויות בהורדה פראית של
תריסי-המתכת.וכל האלנבי-סטים,באופנת-רטרו,
ג'אקטים דהויים,מכנסי גברדין.הנשים בשמלות קצרות,
הדוקות בצבע אחיד וישן צמוד לישבנים ענקיים
מאיימים לקרוע ת'תחת ושמלה בנוד גרעיני
עם סרחון שבין כה מסתובב כאן מתש"ח !!
ואין לי כח לגניחה האסמטית של האוטובוסים
שנעצרים ומעלים אליהו תור דחוק של יהודים
שתמיד ממהרים לתפוס מקום
נחפזים לשומקום שבו הם גרים בשני
חדרים ומטבח עם ארונות עמוס משומרים
והם טורפים מאדן החלון,מצנצנות הזכוכית
מלפפונים,חצילונים ועלי כרובית מוחמצים.
ופניהם חמוצות,עיניהם טרודות,מחפשות,כמו חתולי-רחוב
אחר תנועות חשודות,לא רגועות,בעניין המופשט של:
”בכל-זאת-צריך-להמשיך-את-העניין-הזה-של-לחיות"
ואין לי כח יותר לדממה ולדמעות שבשקט
בשקט,מתעכבות למספר שניות,מתחת לעיני העצומות,ואז בוקעות
שתי דמעות,בין הריסים לעפעפיים,
יורדות בקצב הלוויה ללחיים,,,
ואין לי כח יותר להתאפק בכתיבת השירה
בדממה במוחי שלא חדל מלהודיע לי:
"אהרונה מתה!!!מתה אהרונה שלי!!!"
והיא שאהבה אותי עד כלות.חמישים שנה!
והדמעות זורמות מעיני,מטביעות כצונאמי
עשרים וחמש שנים שחייתי איתה,אהבה ענקית.
והמוות אסף אותה אליו חרש חרש כדי לא להעיר אותה
את האשה החכמה,הקשובה,עם הסקרנות האינסופית
והמוות ממריא איתה ,בשקט,בשקט חבוקה בזרועותיו
ומקפיד לכבות את הרוחות שלא להעיר את היפה במתיו
ומניח אותה,בעדינות,על גדת נהר הזיכרונות של כל האנושי
ולי כבר אין יותר כח להמשיך,
זקן ונאהב כמו ברירת מחדל,כמו כל כך לבדי,
עד כדי שמיעת צעדי הצל שלי
מביט בציור של אהרונה משנות השישים
מדהים אלי יופי מוחלט ואנושי עם מבט עצוב אלי
מנגנות ,בעוצמה אדירה,רקוויאם על חיי המתבלים
ואין לי כח יותר לכתוב,לאהוב ולבכות
כמו כלב עזוב ומיותר
ואין לי יותר מה לומר
חוץ מ: ה כ ל ז ה ש ו ם ד ב ר.
אסי דיין 20.3.2013