על "חדר הכתיבה" מאת יהונדב פרלמן

המשורר יהונדב פרלמן הוא איש תיאטרון וממקימי כתב העת "עמדה".  בן הקיבוץ הדתי קבוצת יבנה. אביו, מיכאל פרלמן, היה דמות מוכרת בתנועת המפד"ל שהלחין את המנון בני עקיבא למילותיו של הרב נריה: "יד אחים לכם שלוחה." כאשר עמד על דעתו יצא בשאלה,  למד תיאטרון בבית צבי ברמת גן, סיים תואר ראשון באוניברסיטת חיפה בחוג לתיאטרון, ותואר שני בחוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. את מעשה היציאה בשאלה ליווה בכתיבת שירים שמרביתם התפרסמו בספרו השני "טנגו עם זקף קטן". פרלמן אומנם יצא מגדרו של המחנה הדתי לאומי, אולם שורשיו עדיין נטועים בו. והיום ממרחק של שנים הוא משקיף בהשתאות ובגעגועים על שירי חשבון הנפש של האיש הצעיר שהיה ופונה לפרסום ספר חדש: "חדר הכתיבה."

פעמון רוחךְ

פַּעֲמוֹן רוּחֵךְ תָּלוּי מֵעַל הַפִּטְרִיּוֹת שֶׁאִחֲרוּ לְבַצְבֵּץ

הַשָּׁנָה

חֹרֶף שֵׁנִי בִּלְעָדַיִךְ אִמָּא יְקָרָה

לָלֶכֶת אַתְּ אוֹמֶרֶת לֹא לַעֲצֹר

לֹא עַל סַפְסָל לָשֶׁבֶת לֹא לַעֲצֹר

הַמְּטוֹסִים מַמְשִׁיכִים לַחֲצוֹת רָקִיעַ

וְאֵיזֶה מַרְצֶה אוֹמֵר לִי שֶׁהַמּוֹבִּילִיּוּת שֶׁלִּי חֲשׁוּבָה

לְהִתְפַּתְּחוּתָם שֶׁל יְלָדַי לָלֶכֶת אַתְּ אוֹמֶרֶת לֹא לַעֲצֹר

לֹא עַל סַפְסָל לָשֶׁבֶת לְהֵרָגַע

הַיָּם הוּא אוֹתוֹ יָם אַךְ הַסְּעָרָה אַחֶרֶת

הַגַּלִּים כָּל הַזְּמַן מֵחָדָשׁ  נִשְׁבָּרִים אֶל הַחוֹף

וְהַזְּמַן וְהַזְּמַן נוֹשֵׂא אוֹתִי אֵלַיִךְ כָּרוּךְ בְּגַעְגּוּעִים

שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף

עוֹד יָדִי נְתוּנָה בְּיָדֵךְ בְּמִשְׂחַק הַיַּלְדוּת שֶׁשִּׂחַקְנוּ

בִּשְׁבִילֵי הַקִּבּוּץ

"וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו" אַתְּ שׁוֹאֶלֶת, "לְיַד חֲדַר קֶרָמִיקָה"

אֲנִי עוֹנֶה בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הַיְלָדִים.

חֲפִיסַת הָאֱגוֹזִי תֻּטְמַן מִתַּחַת לַכַּר בְּשָׁעָה שֶׁאֵלֵךְ לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם

וּלְאַחַר כִּבּוּי אוֹרוֹת, אֲכַרְסֵם בַּחֲשַׁאי, כְּמוֹ עַכְבָּר

אֶת אַהֲבָתֵךְ הַמְּתוּקָה אֵלַי, הָאַנְטִי דֶּנְטָלִית, הַסּוֹדִית.

אַבָּא זָקֵן שֶׁל אַחַת הַיְלָדוֹת יְסַפֵּר לָנוּ שֶׁכָּל שַׂעֲרוֹתָיו נָדְדוּ

מִפַּדַּחְתּוֹ לִזְקָנוֹ וּבַלַּיְלָה, טְרוּף כְּאֵבִים מִדַּלֶּקֶת אָזְנַיִם

אֶחֱצֶה אֶת שְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים בְּדַרְכִּי אֵלַיִךְ

עַל אַף כָּל הַפְּחָדִים.

אַתְּ הַמִּפְלָט הַבָּטוּחַ בְּמָּקוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אִסּוּרִים.

פעמון רוחך הוא שיר קינה לאם שהיא מקור כוח ותנועה. אם הקוראת לבנה להמשיך ולא לעצור. אם בלתי שיגרתית, אשר לפני השינה מטמינה חפיסת שוקולד מתחת לכר. היא המקום הפתוח לעומת המקום הסגור. היא המקום הבטוח במקום מלא פחדים. הפרידה שהתרחשה בטרם הפרידה הסופית.  האם שמובילה את ילדה אל חדר הילדים ועומדת להפרד ממנו בלילה, אך בכל זאת לא עוזבת ומטמינה ממתק מתחת לכר. זו דרכה המקורית להתגבר על הכפיה החברתית אשר קובעת כי עליה להפרד מילדה דווקא בשעות המאיימות ביותר. והילד אינו מסוגל להקרע מאימו, הוא רץ אליה באישון לילה מתוך כאב פיזי ממשי של דלקת אוזניים, לאחר שלימדה אותו ללכת בכל שבילי הקיבוץ, מתוך משחק המלמד את הדרכים בחזרה אליה. דמות האם ואהבת הילד אליה נמצאות מעבר למילים. הקשר העמוק הזה הוא מקור ההזדהות הראשוני. היא התהום הפתוחה. האהבה הראשונה. שברון הלב הראשון. צלקת שאין לה תקנה. וכעת לאחר מותה ולאחר שכבר נהפך הילד לאב, ממשיך קולה לנשב באוזניו כקול פעמון רוח הקורא אליו להמשיך ולא להרגע ולא לחכות בצד הדרך. לא להעלם. לא לבטל את עצמו. להיות נוכח. וזו גם הסיבה להקמת חדר הכתיבה. מפעמון הרוח הזה נושבת רוח כתיבתו של המשורר יהונדב פרלמן.

חדר הכתיבה ממוקם מול הטבע ובתוכו. בלתי נפרד מהעצים והאפרים, מעונות השנה והצפורים. "הרוח מרחיקה את העשן/ מלוע הר הגעש הכבוי/ שפעם היה פי/ אשתי מנגנת באך/ בחדר השני/ למעלה בסלון/ בין נר בוער לזר/ פרחים רוכן/ אחי המת ומלטף/ את כלבתו/ דגל הלאום מתנפנף/ על מרפסת מעבר/ לואדי צפורי האביב/ מצייצות"

הצפורים הן הקבוע שמקיף את החלוף. אדישות הצפורים לאח המת המלטף את כלבתו. זהו שיר רפאים שניכר כי נכתב מתוך מרתף, שם שוכן חדר הכתיבה. מתחת לסלון ולפסנתק ולחדרי האורחים, בחדר סמוי שיש בו חלון המשקיף ומקשר אותו אל הטבע המטמין בו ביטחון מספיק בכדי לחשוף את נופי הנפש הכמוסים. "הנה דמותי/ נשקפת בחלון הראוה/ קבצן אהבה עיף/ בין בגדי הפאר/ הנמתחים לאדם." (17)  קבצן האהבה מופיע גם בפואמה היפהפייה של המשורר המפליג ומתבונן ונטמע בנוף העירוני, משייט בין תחנות ארעיות בתל אביב, מתחנת הרכבת ארלוזורב לקניון אילון, רחוב שאול המלך, דובנוב לונדון מיניסטור ואבן גבירול. בשיר הנכתב תוך כדי הליכה אשר מסמנת את המסלול של הגוף הממשי, בעוד שבחדר הכתיבה מתערבב הטבע בנוף הנפשי.

חדר הכתיבה הוא חדר תצפית אל הטבע החיצוני שמעניק לנפש תחושת טוהר ומרחבים המאפשרים לה לצאת החוצה ובו זמנית לחדור פנימה ולדלות מתוך צלקותיה כוח אמונה המאפשר לה לדבר. שם מותר לכתוב. "זהב ההרים מנגד/ נודד במהירות צפונה/ בד בבד עם שקיעת השמש/ והתקהות הזויות/ היופי נודד/ היופי נעלם/ היופי מבליח לרגע/ ומוחלף מיד באחר/ שעל פשרו קשה יותר/ לעמוד."

בתל אביב עולים בקבצן האהבה זכרונות של יצירות ספרות קלאסיות. בטבע שוכנים געגועים וכמיהות למתים,  חדר הכתיבה הוא חדר רפאים, שם הוא שב אל רגעי התהום, מות האם, אובדן האח, שם הוא יוצר את שיריו. בתל אביב הוא משוטט, כותב תוך כדי הליכה, נתקל באנשים באופן בלתי אמצעי, בתערוכות, בנגני רחוב, מקבץ אהבה ומסמן את דרכו שלא ללכת לאיבוד, ממש כפי שסימנה אימו את הדרך חזרה אליה. "בדרגסטור של לונדון מיניסטור איש כסוף שער בודק בקדחתנות/ אם פני המוכרים לו מסמנים אכן את אותו מסומן/ כאשר הוא מזהה את זרותי הוא שב לנעוץ מבט דרוך באישה/ המטופחת שיושבת מולו." כפי שהילד רץ אל אימו בחשכה לקבל את אהבתה, כך היא כתיבת השירה עבור פרלמן, אהבה מוחלטת, הדרך היחידה להשיב את המתים ולנסות לתקן ולמלא את חסרונם.

חדר הכתיבה/ יהונדב פרלמן, 74 עמודים, הוצאת עמדה