הימים קיצרו את הנשימה. הצער חסם את האויר. הריאות מסרבות להסכים לאכזריות שקלט המוח. הריאות לא מוכנות לתפקד באופן שיגרתי. האויר לא נכנס. המחנק גדול. כל בוקר מתחיל בבהלה, חוסר באויר. התעוררות לסיוט.

השבוע הראשון היה יום אחד ארוך, חלום בלהות, בלי אפשרות להבין או לדעת. הגוף נתקל בשאלה, מה יהיה עם כל הצער הזה? איך נספוג את האימה הזו?

בשבוע השני סירבו הריאות לנשום. חרדת האזעקות ואימת המוות. לא היה בהן מספיק מקום להכיל את גודל הצער, הפציעה, הרציחות. הנפש לא מסוגלת לעכל כאלה מראות.

היו שברחו מיד. האינסטינקט שלהם גרם להם לברוח. היו שנשכבו במיטה כמי שנפלו למשכב. חולים מתחת למעמסת הסיוט. הלב נקרע כבר שלושים ימים. תינוקות נחטפו אל עזה. חיילים מתים בעזה. זה דבר לא טבעי. זה דבר שלא יכול לאפשר לעולם להמשיך. החיים נעצרו. הטבע נחבל. תינוקות נקרעו מאימהותיהם. האויר בריאות נעמד.

בעולם גואה השנאה. האנושות סובבה את גבה לעצמה והשתכנעה שהרע הוא טוב. רוב האנשים נסחפו לצלול לתוך רשתות חברתיות שחושפות את.פרטיותן, מאזינות.להם, ומרגלות אחר שיחותיהם והרגלי הצריכה שלהם. מנהלות משטרים לשוניים. מכריחות לצעוד בתלם ברור ומי שחורג ממנו צפוי לביטול או אפילו למעצר. הכלא הוא החדר, הוא הגוף, הוא הלב, המוח. כולם עוקבים אחרי מילים שנכתבות מתוך התרגשות שטחית.

המילה השלילית, מעקב, הוליכה שולל את האנושות. המעקב שייך למשטרה, למרגלים, לרוצחים. ברשתות מצלמים קטטות ותאונות ומרוויחים מזה לייקים, צפיות, אפילו כסף. וזה מה שקרה בשבעה באוקטובר. הכל צולם, הכל עלה לרשת. האנושות סובבה את הסכין לעצמה בבטן, זו פורנוגרפיה אלימה ומתעללת, בקורבנות ובצופים בחסות הרשתות הפכה האלימות למוצר.

והאויר לא נכנס לריאות.