מאיר ויזלטיר, המשורר הממאן לשגות באשליות

הגיבורה הראשית בספר "דבר אופטימי, עשיית שירים" מאת המשורר מאיר ויזלטיר, היא האמת. אל דוכן הנאשמים תעלה העיר תל אביב. היא מקום התרחשות הפשעים היומיומיים, בה רוחשת העברית שהיא האור, התאורה, עמה דן ויזלטיר את היומיום, על פי אמות מידה בלתי צפויות.
הספר פותח בנסיעה באוטובוס אל תל אביב, בתוכו הוא מתבונן בשני גברים בשנות השלושים, אשר להם צפוי דבר מה נורא ברגע שיגיעו לעיר. המורד האחרון שבו אין שעטה, אלא נפילה בלבד, אליו חייבים להושיט יד.
בזמן שבחדרי חדרים מטילים אנשי השלטון סדרים הרסניים, ממשיכים החיים בעיר כהרגלם, אנשים מתאהבים, מישהו קונה טבעת נישואין ואין להם שליטה על עתידם ועל הנעשה בחדרי חדרים, אין להם שליטה על גורלם, כי בחדרי חדרים יושבים אנשים מחוסרי פנים.
זו גדולתו של ויזלטיר לדעתי, לצד שליטתו המהפנטת בשפה העברית הוא רואה את השקר, וכל יהבו לחשוף אותו. לדבר את השקרים, לחשוף את העוול ולמרוד בשקרנים. הוא היחיד שאינו משתמש באופיום להמונים. הוא מפוכח ולא מסומם מאף סם חברתי, אפילו לא מסם האלוהים.

הוא יודע שבאנשי השלטון קיימת חמלה אך הם אינם משתמשים בה ואינם חומלים. ועם זאת יש דברים שניתן לסמוך עליהם, כי אפילו לאיוב היו חברים, אך גם הם יעדיפו לבקר רק כאשר יתאושש מכאביו.
השמש הלוהטת היא אותה השמש המשזפת את גוף האישה וצולה את ראשי השרים שלעומת האישה אינם יוצרים עונג, אלא חידלון. הקיץ הוא הקץ. כולם ישנים, חיים בשקר, לא חיים את החיים עד סופם.

נוכחות האישה בחדר היא היחידה המעניקה לו רגעים ראויים. ריקוד. מבט. אך שוב מבט הלייזר המפוכח אינו מתיר לו לשקוע באשליית ההתאהבות והריקוד מתקצר ונגמר. גם מבעד לפני האישה הוא רואה את המסכה, את היש המסתיר על האין, האיפור, הצביעות, אי הכנות, חלומותיה. ובמקום להצטרף לשיט בספינת הטיולים של ליבה המתגעגע, הוא שולף את מסמרי הספינה ומסרב להיות נגר חלומותיה. הוא מזהה את רדידותה, פריצותה, עתיקותה, סופה המר והעזוב. כי לעומת הזמן, האדם אינו קיים אלא כדבר פעוט.

בבקשו נחמה הוא פונה אל יונה וולך ושואל:
"אמרי לי, יונה, מה שלום שירנו
מה שלום שירנו, מה
שלום השיר ומה שלומנו."

מה שלום שירֵנו, כלומר "שירנו" ביחיד, לעומת שירינו ברבים, בסוף השורה הקודמת לה. השיר שלנו. כמו הילד שלנו. חיינו המשותפים. יצירתנו. מקולו עולה אכזבת אי השלום והפיכחון לראות שטרם הגיע ושהם ידעו שכך יהיה ולא הואילו לשגות באשליות.

"אבל אנו, אורגניזמים צעירים ובריאים/ ידענו צמאון מהו, רווינו צמאון/ היינו צמאים מאוד.// ועד מתי, עד מתי הועדנו אי שלום צורם כזה/ יבושת אש חורכת מן הבשר/ חלצות צבעוניות?"

זו הפעם הראשונה בספר שהוא משתמש בלשון אנחנו. האי שלום הוא כפול – לאומי ואישי, למרות שעוד התראה עם יונה לפעמים, זה היה כמעט סוף היחסים ביניהם. הפניה ברבים כוללת את שניהם. אנחנו זה יונה ואני, אבל גולש גם לכלל.
מגג תל אביבי אחד נפלו אם ובנה, ידיעה בעיתון שנהפכה לבלדה עצובה:
"והיא עלתה וטיפסה ועמדה בראש המעקה,
והיא עלתה וטיפסה ועמדה בלי הסר את ילדה מזרועה,
ורוח קיצית מאוהבת נשקה אותה על צוארה."
הרשעים עולזים למראה המוות ללא ריגשה, ללא פיק ברכיים. אל דוכן הנאשמים עולה התקשורת, העיתונים,הטלוויזיה, גם הצופים והקוראים, אשר במעשה יום ביומו מדווחים וקוראים על האסונות ובליבם המים כבר אינם רועדים.
אך גם לרשעים יש תקומה אם רק יזכרו את התוחלת שבחיוך ומאור אנושי בעיניים. שכל יד יכולה להרים מעפר דל, לקוות לקצת מזל להתוות עוד מעגל על חול חדש.
היחידים שלא מוזמנים לדוכן הנאשמים, הם האמנים, להם שמורה בליבו הסימפטיה. אותם הוא מזכה מכל דין. את האנשים המתעקשים לשרוד את הטיח הנופל, את ההתייפחות והלב המשוגע והאוטובוס המת. את המיואשים הוא מבין, אלה המתאמצים, המתעקשים, המתרגשים.
העמדה הקבועה היא תמיד האחד מול הרבים, אל אותו אחד, כלומר עצמו, הוא מתייחס גם בגוף שלישי, במבט חיצוני על עצמו מתוך עצמו. "כל כך צעיר וכבר הצטרף לציבור הרחב.." האחד מתבונן באחרים, אף פעם לא אנחנו, אלא אם זו פניה אל יונה וולך. תמיד תחושת האחרות, המובדלות, המרדנות, הוא רואה את הפקרות האדם לטלוויזיה, לחדשות, לטענות, לשתיקות עוינות, רואה את הכלואים בכלוביהם, חסרי נחת ומנוחה, מקונן ותמה על אובדן נעוריהם בעודם צעירים ומבקש להתחכם לחיים ולפרוח. ובכל זאת הייאוש.אי ההצלחה לברוח.

בשיר הזה עולה אל דוכן הנאשמים גם המשורר עצמו, כי נפל לכלוב הייאוש, אל חיים חסרי נחת, אל גורל איש משפחה שבתוך עורו כלוא בעצם נרקומן החרות. אך עדיין לא בגוף ראשון חשוף, אלא בגוף שלישי, עדיין נסתר.

גם היונים בחלון שאליו הוא נמלט מכלאו, אחוזות כינים. הוא ממאן לראות את יופיין, לא לשגות באשליות, ממאן לשקר ולא לראות את הענף המאובק ואת רגליהן העקומות של השוטרות המטיפות מוסר חסר שיניים.
"חתיכות נוהות אל הברכות,
נחות ומשתזפות בשמש
נאספות על ידי חרמנים
ונדפקות בלי השראה."

כך הוא מסכם את המילה השגורה והלא מחמיאה: סטוץ.
הוא יושב ומתבונן בבחור שמחבק בחורה, בשוגים באשליות. הוא יודע את סופם ואת אשלייתם המדויקת, יודע שהם חושבים שהעיר צופנת סודות וממתקים, כי הוא מכיר את העיר מפנימיותה ורואה את הסיד המתקלף. מאזין למבקרים המקלסים את העיר, גם הם שוגים באשליות שהעיר היא מקום מזהיר. מתבונן ומתמלא חימה אלימה. מתפלא על ריקנותם, על טיפשותם, תמימותם. מתפלא מאוד ושואל ורוצה לשנות ואינו יכול לעשות דבר מלבד לכתוב על כך. הכתיבה היא החלום היחיד שמתגשם אך זהו חלום מפוכח מאוד וגם אותו הוא ממאן להפוך לאשליה. החולמים חלומות מחויכים ומבושמים הם טרופי הדעת וחסרי הסיכוי.

השקר הוא ממתק. מפני שאיש אינו אוהב לשתות את המיץ המר הזב מן האמת. אפילו האביב הוא שקר כישמו קיים אך עונתו אינה מתגשמת בארץ. הרחובות הראשיים של תל אביב הם מיתרים עזובים בנבל דויד. בהם יושבים רבי סרן ולוגמים מילקשייק. הדת היא עבודת אלילים. אנשי הדת הם סוכני השקרים הותיקים ביותר. הערב מנתר כקנגורו. השקט נמס. קפה נמס נהפך לשקט נמס כלומר לרעש שנמכר באריזה לא טעימה אלא אטימה ובמחיר מופקע. הקפה הוא דוגמא מובהקת לשקרי הקפיטליזם כלומר לאטימות. השאלה היא האם נותרו בני אדם בתל אביב?

שאלה שנותרת פתוחה. בלב הספר הוא פורש ביקורת נוקבת. בתל אביב בני האדם שומעים רק את עצמם והם תחיית יצירי אגדה. השאלה העולה מכך היא האם הם יהודים או בעלי אוב? מכאן נובע החשד בצביעות: כולם כביכול מתחשבים ונכספים לארץ ולנוף החביב, נאמנים לספרי היהדות, הקול קול יעקב אבל הטקסט אגגית. הפחד מחופש האמירה יוצר אשליות. הזיות. וזה מעוות את האמת.
העיר קורסת בעקת מצור עצמי ומשווקת חלחלה.
לדוכן הנאשמים עולה עם ישראל. יאוש קורן מתוך אור הטלוויזיה האפור. אין רואים את האור. כולם חיים במערה של אפלטון בין הצללים מנסים להתרחץ מן הטומאה הלא מובנה, משוטטים בחדרים מבועתים מן הזמן, מחפשים דבר מה שאין למצוא, צפים בתחושת החמצה, בעיוורון.
תוך כדי כך פורצת מלחמת יום כיפור. המשורר רוצה לומר דבר מה על הקברים הסגורים ואין מילים להביע.
"אין לי מילה להגיד על הקברים

עכשיו, משמולאו ונסתמו.

היו לי מילים כאשר עמדו ריקים

כאשר רק נסתמנו.

הרוח נושא אבק פרחים עם ריח דם. כבר אינני סומך על הרוח. הזמן הוא קברן במקצועו."
השיר נכתב בנובמבר 1973 מתוך כורח איום, אפילו כפיה של המצפון, מתוך אחריות לראות את הזוועה ולא ליפול לעיוורון. העיוורון הוא שקר כי הוא התעלמות מן האמת. אז לפתע שב האנחנו לדבר ונהפך ללאומי, האנחנו הוא "כל פליטי הערים הרחוקות אנשים בעלי מזוודות, מעילים, כפתורים."

האנחנו הוא זה שזוכר את המקור מאיפה באנו, הגלות הפליטות. וכל מי שעמד מנגד ולמד בדרך הכי קשה. ניצולי השואה. כל האבודים הגולשים במדרון המצב המדרדר מול הזוועה, מול המלחמה, כאילו שהזוועה שלמדנו עד הנה לא הספיקה לנו.
בפרקי הספר האחרונים הוא מעלה גם את עצמו לדוכן הנאשמים, כנרקומן חרות היודע את תוצאות בחירתו בבריחה.
"אל תשנאי אותי בלילה
אם הכאבתי לך בלילה.
ואם הכאבתי לך ביום
אל תשנאי אותי ביום"
מסומן בקווי אהבה שאינו יכול לשאת עד סופה, מפני התמכרותו לחופש, הוא משלם בדם הלב ומבין מאוחר.
"שורה של אותות/ זו כבר איננה רמז מתעתע, ניצן של תבונה הדוניסטית, תלת קילשון של כזבים מתוקים, מחכימים." לבסוף גם מן השקר בוקעת חוכמה, אם באה לאחריה ההתפכחות. אדם חייב לדעת שהוא חי ברצינות כי רק כך יהיה מותו משמעותי.
לוילזטיר יש את הכוח להדליק את האור, הוא לא נמצא במערה של אפלטון, הוא הצליח לצאת החוצה מן המערה ולהתנגד לעיוורון, הוא האיש המחזיק בידו את לפיד האור. ורואה הכל מלמעלה מגובה קומתו הרוחנית והגופנית ובעיני לייזר, הולך הליכה עיקשת אחר האמת.